כבוד מוגדר כמעמד של יוקרה ושל הערכה מצד אחרים, הכרה בערך הזולת והתנהגות בהתאם לכך. יש הרואים בכך אמת המידה שלפיה אדם מעריך את עצמו, ומכאן - את סובביו. בהתנהלות בין אזרחים בחברה מודרנית ודמוקרטית, מעבר לחוק ולסדר שמעניקים את המסגרת ואת כללי המשחק הנהוגים באותה החברה, הרי שהכבוד הוא הדבק לכך שתהליכים יתנהלו כשורה ושהיומיום יתקיים על פי אותם כללי המשחק.

"מונע משיקולי תדמית": סביבת בן גביר במתקפה חסרת תקדים על המפכ"ל
המשולש הרומנטי שהסתיים בבית חולים: תלמיד יואשם בדקירת חברו
"צבועה ושקרנית!": עימות חריג במליאה אחרי אישור מינויה של מאי גולן לשרה לקידום מעמד האישה | צפו 

לאו דווקא מתוך פחד או חשש מעונש בלבד, אלא מתוך הבנה בסיסית שמגע המתנהל מתוך כבוד - נעים וזורם יותר מאשר כזה שמתנהל בהיעדרו.

במדינת ישראל חלה, על ציר הזמן, היחלשות שיטתית של מנגנוני אכיפת החוק. כך, למשל, וכפי שבולט במיוחד בחצי השנה האחרונה, מצב הפשיעה במדינה נמצא בשיא. לא מדובר כלל באירוע פתאומי, אלא בתהליך של שנים, שבהן בלט היעדר תקצוב מספיק למשטרת ישראל, החלשה שיטתית באמון הציבור במשטרה, מתן שכר מזלזל לשוטרים, שמבצעים אינסוף משמרות בשבתות ובחגים, והיעדר חשיבה מערכתית ואסטרטגית באשר לתכנון קדימה בכל הנוגע להכשרת כוח אדם מיומן והולם לאור האתגרים.

אלו כמובן רק חלק מהסיבות שתרמו למה שנראה כעת כהתפוררות מבפנים של גורם אכיפת החוק המרכזי והחשוב במדינת ישראל. התהליך הארוך הזה זכה למכה קשה, וככל הנראה מכריעה, ממי שמונה לעמוד בראש הפירמידה - השר איתמר בן גביר, מי שהיה עד לאחרונה גורם עוין לעצם המוסד המשטרתי.

וכך, בהיעדר מנגנון אכיפה חזק שאוכף את החוק, אזרחי ישראל כבר שנים חווים נסיעה פרועה בכבישים, שרק על חלקה הקטן מצליחה משטרת התנועה להשתלט. כך, חווים מוסדות ציבור אירועי אלימות, התפרעות, בריונות והתנהגות בלתי הולמת בעליל לעתים מאוד תכופות - החל מדחיפות בתור לפקידה במשרד הפנים והמשך בהתייחסות משפילה, מלווה בקללות והיעדר כבוד ברוטלי כלפי פקידי בנק, נהגי אוטובוס ועוד.

על פי רוב, התנהגות שכזו פשוט אינה נענית בתגובה של גורם אכיפת החוק. ראשית, כי אין מספיק שוטרים, ושנית כי התופעה הפכה לכל כך תכופה, עד שנראה כי לא ניתן כלל להשתלט עליה.

כך, גם קיימת תופעת פוליגמיה מטורפת בחברה הערבית, שהגם שאינה חוקית במדינת ישראל, פשוט אינה נאכפת. פרוטקשן הפך לדבר של מה בכך, וכמעט אין עסק במדינה שאינו נכנע לפושעים ומשלם להם דמי חסות. אין כמעט בית בחברה הערבית שאין בו נשק בלתי חוקי - בין שבמטרה לבצע פשע ובין שמפחד קיומי שמא יזדקקו לו לצורך הגנה עצמית, לנוכח המצב המטורלל שקיים כבר שנים במדינה.

הגבורה שבאדיבות

הכנסת, שאמורה להיות מגדלור התרבות המייצג את אזרחי המדינה, על גווניהם, הפכה ברבות השנים למקום שבו צעירים יכולים לצפות באין מפריע בהתנהגות אלימה, בשפה לא מכובדת ולא מכבדת, בצעקות ובגידופים. מי שצועק חזק יותר - ידו על העליונה. מי שלא צועק, פראייר. אלימות מילולית והיעדר כבוד מחפיר כלפי מורים ומחנכים הפכו לנורמות מקובלות. כבר בבתי הספר היסודיים - קללות, אלימות, חוסר הקשבה והיעדר כבוד מופגן למורים - זו הנורמה.

זריקת כיסאות על מנהלות ומחנכות, הנחת רגליים על השולחן והפרעה כמעט ולא זוכות לתגובה בבתי ספר רבים, כי המורות אינן זוכות לגיבוי מהחברה, מהממשלה - לא בשכר ולא על פי החוק. המצב דומה גם בקרב צוותי הרפואה בבתי החולים, שוטרים ועוד ועוד.

כיצד, אם כך, יכולה להתנהל חברה כשהמרכיב הבסיסי ביותר שבה, הכבוד ההדדי האחד לרעהו, ללא כל קשר למוצאו, אמונתו, דתו, נטייתו ו/או מעמדו או קשריו אינם בנמצא? התשובה פשוטה. לא יכולה. אין כבוד במדינה. ובהיעדרו, אין המשכיות להתנהלות תקינה של חברה. החוק אינו מספיק. לעתים הוא אינו מחמיר דיו, לעתים שופטים מסוימים מפרשים אותו לקולא, לעתים גורמי אכיפת החוק אינם מצליחים להשתלט על הפשיעה, האלימות והבריונות הנהוגות בחברה.

הרבה נכתב, בין היתר גם על ידי, על הפתרונות המוצעים והנדרשים לתיקון הוואקום הבולט והמסוכן ביותר של היעדר מנגנוני אכיפה וביטחון פנים במדינה. לממשלה ולכנסת אחריות רבה בשינוי המצב, אבל בהיעדר צעדים קונקרטיים ממוקדים וקריטיים מצדן בהקשר זה, הרי שהדבק האנושי, החמלה, הכבוד ההדדי, האדיבות ודרך הארץ חייבים לבוא לידי ביטוי ביתר שאת. זה לא שהם לא קיימים.

ישראלים רבים הם דוגמה ומופת לאמפתיה וערבות הדדית, אלא שקולם חלש לעומת הבריונות. על כל אחד מאיתנו להעצים את הנתינה, האדיבות, לא רק שלא לראות בהן חולשה אלא להכתיר אותן בגבורתן. לא בכסף, לא בכוח, לא בקשרים ולא בהשפעה, אלא בכבוד. אין אדם במדינה שאין ביכולתו להעניק את המעט הזה לחברה שלנו. והמעט מכל אחד יתווסף לכדי השפעה משמעותית ויקרת ערך שתשנה את פני הדברים במדינה - רק טיפת כבוד.

הכותבת היא ח"כית לשעבר מטעם כחול לבן, ומכהנת כיו"ר פורום הנשים בקונגרס היהודי העולמי