אחרי שח"כ ניסים ואטורי אמר “מי שבוגד בשדה הקרב מוצא להורג", והשר עמיחי אליהו טען שנגיד בנק ישראל הוא “פרא אדם", והשרה גלית דיסטל אטבריאן הטיחה בשרה גילה גמליאל “תשתקי, יא מפגרת", הנה ששת השלבים שעובר נבחר הציבור מהאמירה המרעישה עד להתנצלות ולחרטה, או איך גם תקלל ותלכלך וגם תצא מלך?  

ח"כ ואטורי על מחאת צוותי האוויר: "לא אמרתי שצריך לירות בהם"  

1. בחירה במטרה ראויה
נבחר הציבור בוחר במי הוא הולך להיכנס. מטרה טובה לקללה היא למשל בעל משרה בכירה (נגיד או שר), מגזר מופלה (להט"ב) או שכבת אוכלוסייה פריבילגית (טייסים). המטרה חייבת להיות בלב הקונצנזוס הישראלי, ואז הפגיעה היא אפקטיבית. סתם להדביק לאהוד ברק שהוא “חבר של פדופילים" זה טחון ומשעמם, והוא לא יקבל את מנת היחס התקשורתי המתבקש.

2. מקום הגידוף
הכלל הוא “תמיד עדיפה אמירה דוחה בפלטפורמה קטנה". המקומות הטובים לדברים שערורייתיים ומחרידים ולקללות עסיסיות הם דווקא בפני מעט מאזינים, כדי שמאוחר יותר תיווצר תחושת ה"תפסנו אותו כשהוא לא מוכן", למשל באולם דיונים, בפגישת זום, בשיחה בספייס, בדיון בוועדה או בראיון למקומון - הקונטרסט בין הכפשה אדירה לתחנת רדיו קטנטנה נותן אפקט מפתיע. 

ממילא יותר מאוחר בחדשות בטלוויזיה יצטטו את דבריו עם מירכאות ושלוש נקודות, כשלעתים לא שומעים אותו, וזה דווקא משווה לדבריו ארשת של חשיבות. הציבור הנדהם יחזור על הדברים כשהוא בהלם מוחלט, “שמעת, שמעת מה ואטורי אמר על הטייסים?", “ראית את דיסטל מלכלכת על גמליאל?", “וואו, וואו, מה ששלמה קרעי אמר על המילואימניקים".  

3. אחרי האמירה, שתיקה חצי יממה
אחרי שהאמירה תפסה כותרות, נבחר הציבור נוצר את לשונו וחוסם את טלפונו. כעת יגיעו שני גלי תגובות. הגל הראשון והצפוי הוא של מתנגדים לדברים, שמזועזעים עד עמקי נשמתם, עד כדי כך שהם חוזרים עליהם ומשמיעים אותם שוב ושוב כשהם צורחים “איך אדם כזה הגיע לאן שהגיע?", ו"זו בושה לעם ישראל שאיש כמוהו מקבל משכורת מהמדינה", “חבל שהדברים נאמרו" ו"במשמרת שלנו זה לא היה עובר". 

לאחר מכן יתעורר גל שני, בעדו דווקא, שיטען שהוא זה שעושים לו עוול, שלא באמת התכוון לזה שמי שישן עם בובה יהיה הומו, שהוא לא ממש קרא להרוג טייסים סרבנים, ושהיא לא התכוונה למפגרת אלא לפתטית וכו'. באותה הזדמנות יזכירו שהדברים שאמר היו בסערת רגשות, שנאמרו מפני שהוא כל כך אוהב את המדינה, שעוד לא שתה את הקפה של הבוקר, ושבכלל יש לו דוד הומו, אח מפגר, ילד אוטיסט וכל חייו התנדב, שירת, תרם ונתן את כל כולו רק למקום הזה. זה זמן חסד שבו המקלל הופך ממטורלל זמני לאדם ערכי, ממקרבן לקורבן, ממכפיש למוכפש, ממטנף למטונף, והשיא עוד לפניו. 

4. אני לא מתנצל על התוכן אלא על הסגנון
אחרי שכל כלי התקשורת ציטטו את הדברים השערורייתיים וחזרו עליהם, הוא יגיע לטקס "הראיון הראשון שאחרי הסערה". כאן הוא יסביר שהוא בא “להבהיר" ובשום אופן לא “להתנצל", כי “נגמרו הימים שהתנצלנו בפניכם". אומנם אמר דברים נוראיים כמו להשמיד, לרסק, לגלגל מכל המדרגות, לירות מטווח אפס, לטפל כמו שטיפלו בשואה וכו', אבל מה שהוא ספג אחר כך, זה הרבה יותר נורא. הקריאות לילדיו, ההפגנות נגד אשתו, זה ממש מזעזע, ורק עכשיו הוא מבין שלצד השני אין גבולות, שנחצו כל הקווים, והוא דורש שיתנצלו בפניו, כי הם איבדו את זה לגמרי. המהדרין אף יפנו אל המצלמה, ימחו דמעה, ויבקשו מהציבור - “שתפו, שתפו, שכולם יראו את הצביעות".

5. מחר מגיע יום חדש 
 ביום שאחרי הסערה, היא כבר מידרדרת לאייטם שלישי או רביעי בקטגוריה פוליטי/מדיני תחת הכותרת "לא מתנצל", בצירוף תמונה שלו אוחז מיקרופון. אז הוא אומנם דרדר את השיח, פגע באקלים הפוליטי ונתן דוגמה רעה, אבל הוא לא יצא פראייר. זה הכי חשוב. 

6. תקופת בין השערוריות
אחרי שוך הסערה של הדברים שאמר, נבחר הציבור סובל מתסמונת “השקט המתסכל". הוא כבר לא מקבל קללות במסנג'ר, אין עליו דיונים בטוויטר, העיתונים שוכחים אותו. הוא חש מבוזבז. הולך כצל במסדרונות הכנסת, מעביר את ימיו בדיונים משמימים בוועדות. אין תשומת לב. אין יחס. והוא יודע שרק דבר אחד יכול לעורר אותו לחיים מחדש, להחזיר צבע ללחייו. “קדימה", הוא אומר ליועציו, “השיגו לי מטרה חדשה והכפשה מגניבה - אנחנו חוזרים לעבודה".