הדרמה הפוליטית שהתחוללה לפני כשבוע סביב ההצבעה על הנציגים לוועדה לבחירת שופטים, הולידה אירוע נדיר בתקשורת הישראלית. במשך שעות ארוכות, אולי אפילו ימים, אף אחד מהפרשנים והכתבים הפוליטיים לא הצליח לנסח אמירה ברורה באשר למה שהתחולל שם.
מי ניצח בפועל, הקואליציה או האופוזיציה? האם האירוע החליש את מעמדו של בנימין נתניהו? האם הוא ידע עליו מראש, אפילו תכנן אותו בנוסח מקיאווליסטי, או שהוא נפל עליו כרעם ביום בהיר? האם ההחלטה של האופוזיציה להקפיא את הדיונים בבית הנשיא, למרות בחירתה של ח"כ קארין אלהרר, הייתה סבירה? ועוד ועוד שאלות מבלבלות, שהטרידו את כל מי שעקב אחרי הדרמה הפוליטית הזאת, ונותרו בסיומה כשהם ממלמלים - בשפת הספורט - כמה כמה?
באופן אישי, אשתי שתחיה ביקשה ממני תקציר אירועים בסוף היום, והתחלתי לנאום לה בידענות, רק כדי לגלות עד מהרה שאני נתקע בהבנת המאורע. רק אחרי שצבא הפרשנים הצליח לצאת מההלם, כל אחד מהם לקח את הסיפור לתבנית המוכרת שלו. אלה המרננים בסגנון עדות עמית סגל הסבירו מדוע נתניהו דווקא יצא נשכר ומרוצה מהמתרחש. בעוד אלה המחוללים לצלילי התיפוף של אמנון אברמוביץ' ידעו להסביר מדוע הקואליציה ספגה מכה אנושה המעידה על התפוררותה וגו'. אבל כל זה כבר היה מאוחר מדי. כולם נתפסו במערומיהם.
והאמת היא שהם לא אשמים. כי החיים הם בדיוק כאלה - רצף של אירועים שמרביתנו לא מסוגלים בזמן אמת לקלוט את משמעותם האמיתית. אבל מתוקף הצורך שלנו להשיג שליטה על חיינו, אנחנו נעזרים באנשים בחליפות ובקול סמכותי, המתייצבים באולפן כדי לפרשן לנו את המהלכים שלא פעם הם עצמם לא מבינים. ולחלופין, מדברים מתוך אידיאולוגיה ופוזיציה אישית, במסווה של ניתוח אובייקטיבי.
ולא מדובר רק באירועים המתרחשים בהווה, אלא גם ביחס להיסטוריה. תחום מרתק, שרחוק מאוד מלהיות מדע מדויק. ושלמרות ההיאחזות שלו בעובדות ובמסמכים, מושפע לא פחות ממשאלות ונטיות לב. כך, לדוגמה, אני עובד כבר זמן רב על יצירת סדרה תיעודית על האינתיפאדה הראשונה.
תחום הקרוב ללבי, רוב השירות הסדיר שלי היה בסמטאות שאטי וח'אן יונס. וככל שאנחנו מראיינים יותר דוברים, רובם כאלה שהיו שם בזמן אמת, כך מתחדדת ההבנה כי האופן שבו אדם רואה אירוע מסוים, עשוי להיות שונה לגמרי מהאופן שבו אדם אחר - שהיה מעורב באותו אירוע בדיוק - רואה אותו. וגם אנחנו, באופן שבו נערוך את הדברים - גם במודע וגם שלא - נעצב את הסיפור בצורה מאוד מסוימת, שאינה בהכרח “האמת". כי, שוב, אי אפשר להפריד בין עובדות היסטוריות ובין אמונות ואידיאולוגיה. וגם בין הזיכרון הפרטי של כל אחד מאיתנו לבין מבנה האישיות שלו.
והנה, בשבוע שעבר צוינו 75 שנים לפרשת אלטלנה, אוניית האצ"ל שהוטבעה בידי צה"ל. להלן מקבץ מקרי של כותרות כתבות ומאמרים שפורסמו לציון ה־75 שנות באתרי ארצנו. “75 שנים של שקרים" - “הארץ", בהתייחס לטענות הימין על “הירצחם" של אנשי האצ"ל; “צריך להסיר את החרפה ולהטביע את ‘התותח הקדוש'" - “מקור ראשון", בהתייחס לתותח שממנו נורו הפגזים שהטביעו את האונייה ומוצב כיום במכללת פיקוד ומטה של צה"ל; ו"75 שנה לטביעה שכמעט גררה את ישראל למלחמת אזרחים" - ynet, בניסיון טיפוסי להישאר “אובייקטיבי" ו"מאוזן".
עיניכם הרואות. גם אירוע היסטורי בולט ומכונן, שנחקר אין־ספור פעמים, מתורגם בסופו של דבר - גם ממרחק של 75 שנה - באופן סובייקטיבי לגמרי. בהתאם להשקפת המתבונן. על הרקע הזה, קשה למשל להאשים איש ימין שמחליט לצפות בערוץ 14 על חשבון אחד מהערוצים האחרים, ולטעון שהוא צופה ב"מציאות אלטרנטיבית". כאילו שהתקשורת ה"לגיטימית" משקפת איזושהי מציאות מדויקת.
בסופו של דבר, אנחנו חיים בעידן שבו ההגמוניה של אנשי התקשורת - בכל הנוגע לתיווך מידע וניתוח תהליכים - הולכת ונעלמת. יש בזה הרבה מהבעיה, כי כלב השמירה של הדמוקרטיה מאבד את שיניו, אבל יש בזה גם אמת. והאמת היא שלאף אחד אין בעלות על האמת.
על הסכין
בהקשר הזה, השבוע צוינו 90 שנה לרצח חיים ארלוזורוב. מי היו מבצעי הרצח ומה הייתה סיבתו הם דברים שנותרו בגדר תעלומה. אבל גם אז, בדיוק כמו היום, היישוב נחלק בין ימין ושמאל, וכל צד ניסה לגייס עובדות וראיות כדי לשכנע בצדקת דרכו. אגב, מקריאת עיתוני התקופה מדהים לגלות עד כמה הקונפליקט בין המחנות היה כמעט זהה למה שמתרחש כיום.
"האחיין שלי בנץ", שעונתה השנייה משודרת כעת בכאן חינוכית, היא סדרה שמיועדת לכאורה לבני נוער, אבל מענגת בכל גיל. סיפורו של מורה בתיכון, שעשה עסקה עם השטן שבמסגרתה הוא יסייע לבנו של השטן לעבור את הבגרויות, ובתמורה יתמנה למנהל בית הספר. זה מצחיק, חכם, עתיר ברפרנסים ומשוחק נהדר.
סדרה פוסט־אפוקליפטית זה אחד הדברים האחרונים שהעולם זקוק לו, ועדיין “תחנה 11" (שאני רואה באיחור, תודה לסלקום טי־וי) מצליחה לרענן את הז'אנר. הסיפור מתרחש 20 שנה אחרי שמרבית האנושות נכחדה בגין מחלה ויראלית חשוכת מרפא, ומתמקד בחברי תיאטרון נודד המציגים מחזות שייקספיריים. וזה עשוי יפה, ועדין וחכם.