החוק השלישי בחוקי התנועה שהגדיר אייזק ניוטון קובע כי כאשר גוף אחד מפעיל כוח על גוף שני, יגיב הגוף השני בהפעלת כוח נגדי בכיוון ההפוך. במישור הפוליטי־חברתי קיימים כללים מקבילים, אך הם בעלי אופי שונה ולא ניתן לבטא אותם באמצעות נוסחה מדויקת, כפי שניתן לעשות לגבי כללי ניוטון.

גול עצמי: זה התרחיש שעשוי להביא לפיצולו של הליכוד
לקראת חידוש החקיקה: מהי עילת הסבירות ומהן ההשלכות של צמצומה?

ואכן, הניסיון האנושי מלמד שהפעלת כוח, בוודאי כוח מופרז, גוררת לא פעם הפעלת כוח נגדי. הכוח הנגדי לא תמיד מתגבש בו זמנית. לעתים הוא מגיע רק כעבור זמן, ועוצמתו איננה ניתנת להגדרה מראש. פעמים הוא חלש מהכוח המקורי ופעמים חזק ממנו, וגם הכוח הנגדי יגרור לא אחת תגובה שכנגד.

כאשר מלכי צרפת התעמרו בנתיניהם באמצעות מסים, מעצרים שרירותיים וצנזורה חריפה, הגיע יומה של המהפכה שבה נגזר גורל המלך, בני משפחתו והאריסטוקרטיה באמצעות הגיליוטינה. לא חלף זמן רב וגם מפעילי הגיליוטינה הפכו בעצמם לקורבנותיה.

ייתכן מאוד שחלקים נרחבים מההיסטוריה האנושית ניתנים לתיאור כהפעלת כוח וכתגובה של הכוחות הנגדיים, כאשר התהליך מתאפיין בכך שבעלי הכוח נוטים לא פעם להפריז בכוחם ולהמעיט בכוחות הנגד העלולים לקום כנגדם.

ישראל זכתה בניצחון אדיר במלחמת ששת הימים, אך המעיטה בהערכת הכוח הנגדי שנוצר והתגלה לאסוננו במלחמת יום הכיפורים. בתקופת כהונתו של מנחם בגין בראשות הממשלה, פלשה ישראל ללבנון החלשה, וכוחותיה הגיעו לבירות. הפעלת כוח זו תרמה ליצירת חיזבאללה, הממשיך לאיים על גבולנו הצפוני.

מכאן לנושאים פנימיים. בנובמבר 2000 התקבל חוק, שזכה לכינוי "חוק הלפרט", שהגדיל את קצבאות הילדים, מהילד החמישי ואילך, ל־855 שקל לחודש, שעה שהקצבה לילד ראשון הסתכמה ב־171 שקל לחודש. התגובה לכך הגיעה כעבור שנים ספורות. למרבה האירוניה היה זה דווקא בנימין נתניהו, בתפקידו כשר האוצר, שהביא לקיצוץ דרסטי בקצבאות הילדים.

הלקח כנראה נשכח, וכיום מדובר על העברת כ־14 מיליארד שקל במהלך שתי שנות תקציב לאברכים ולמוסדות חינוך חרדיים, לרבות כאלה שאין בהם לימודי ליבה. זאת כמובן בצד המשך הבטחת הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות.

יוהרה והתנשאות

נעבור לנושא התופס בימים אלה את מרכז הבמה – המהפכה המשפטית (האקטיביזם השיפוטי) ומהפכת הנגד שמבקשת ממשלת נתניהו לבצע. במשך כ־40 שנה, כלומר מאז תחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת, עסק בית המשפט העליון בביצוע מהפכה משפטית, הוסיף לעצמו סמכויות־על, המציא בהבל פיו חוקה למדינת ישראל, הסמיך עצמו להתערב בכל נושא ציבורי, וגם רומם את היועץ המשפטי לממשלה והעלה אותו לפסגת השלטון.

אחד משיאי האקטיביזם השיפוטי השתקף בפסק הדין בפרשת דרעי־פנחסי, שבו הסמיך בית המשפט העליון את עצמו להורות על פיטורי חבר ממשלה מטעמים מוסריים, ללא שום בסיס בחוק ובניגוד למה שהיה מובן בעבר.

לכך צירף העליון שתי הלכות חדשות. האחת שחוות הדעת של היועמ"ש מחייבת את הממשלה, והשנייה שאין לראש הממשלה ולממשלה כולה זכות ייצוג בפני בית המשפט, אלא אם היועץ המשפטי (הטוען נגד הממשלה) מאשר להם ייצוג נפרד כזה. היוהרה וההתנשאות שיש בהלכות אלה, המנוגדות לדין שנהג בישראל עד אז ולכל מה שמקובל בעולם, מהוות סיבה מרכזית לעוינות כלפי מערכת המשפט ולערעור הלגיטימיות שלה.

השופט חיים כהן מתח ביקורת קטלנית על מונופול הייצוג שניתן ליועץ המשפטי, ואפילו הנשיא שמגר, שהיה שותף להלכות קיצוניות אלה, חזר בו. כל זה לא הועיל. בית המשפט העליון ממשיך לדבוק בהחלטותיו, אף שיש בו שופטים אחדים המכירים בכך שהן מופרכות.

לעמדות הקיצוניות של בית המשפט מציעה הממשלה הנוכחית מהפכה שכנגד. המהפכה הנגדית כוללת שורה של צעדים, חלקם מרחיקי לכת. עובדה זו, בצירוף חוסר הנחת של חלקים נרחבים בציבור מהרכב הממשלה, גררה גלי מחאה עצומים, הנמשכים זה חודשים ארוכים.

מתברר שהקמת ממשלת ימין "מלא־מלא", הנתמכת על ידי 64 חברי כנסת, לוותה בתחושת כוח בלתי מוגבל. החרדים חופשיים לדרוש כאוות נפשם, כך גם המתנחלים וכך גם תומכי מהפכת הנגד במערכת המשפט. אכן, לממשלה יש כוח רב, אך כמו במקרים אחרים, הערכת הכוח הייתה מופרזת בעוד הערכת כוחם של המתנגדים לקתה בחסר.

מהצד השני, גם למחאות המרשימות יש כוח רב, שבלם לפחות בשלב זה את עיקר הרפורמות. אבל בקרב המוחים יש זרמים שונים. חלקם חותר להפלת הממשלה, חלקם לשינוי המשטר, ויש הרואים בנעשה "רגע קונסטיטוציוני", שבמסגרתו ניתן יהיה לחוקק חוקה שלא רק תעניק לגיטימציה לכוחות־העל שמערכת המשפט נטלה לעצמה, אלא עוד תוסיף לה כוח ועוצמה. אני חושש שגם כאן אנו עדים להערכת יתר של הכוח והערכת חסר של הכוחות התומכים בממשלה הנוכחית.

לנהוג בצורה עניינית

בנסיבות אלה יש להצטער על התפוצצות המו"מ אצל נשיא המדינה. אולי הפיצוץ משמח את אלה המקווים שהדבר יתרום להפלת הממשלה מצד אחד (ואני מטיל ספק אם אכן כך יקרה), ואולי הגיעה השמחה גם לחלקים אחדים בצד השני, המקווים שבכך ניתנה להם יד חופשית לכל חקיקה יהיה מחירה אשר יהיה (ואני מקווה שלא כך יקרה). בכל מקרה, התוצאה עלולה להיות התנגשות שאת מחירה ישלמו תושבי ישראל ומדינת ישראל.

לגבי ההמשך, נראה לי קודם כל שהממשלה חייבת לנהוג לפי הכללים הקיימים. אין זה מתקבל על הדעת ששר המשפטים לא יכנס את הוועדה לבחירת שופטים. העובדה שהרכב הוועדה איננו מוצא חן בעיניו, איננה רלוונטית, בדיוק כשם שיו"ר הכנסת איננו רשאי למנוע ישיבות של הכנסת, אם הרכבה איננו נראה לו.

בכל הנוגע למינויים לעליון, קרוב לוודאי ששר המשפטים יוכל למנוע מינויים שאינם לרוחו. לצורך מינוי כזה נדרשים שבעה קולות מתוך תשעה, ויש להניח שהשר יוכל לגייס שלושה קולות כדי למנוע מינוי שאיננו נראה לו. אולם החלטות אחרות ומינויים אחרים מתקבלים ברוב רגיל, ועל השר להשלים עם העובדה שבחלק מהמקרים הוא עלול למצוא את עצמו במיעוט.

ראוי גם שהממשלה תבין שבהיעדר הסכמה, לפחות עם חלק מהאופוזיציה, יש להימנע מחקיקה באותם נושאים הנמצאים במחלוקת עמוקה, דוגמת שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ופסקת ההתגברות. לעומת זאת, אין סיבה להימנע מחקיקה בנושאים שיש לגביהם הסכמה רחבה דוגמת צמצום עילת הסבירות, מתן זכות ייצוג לממשלה ולשריה בבית המשפט ללא תלות ביועץ המשפטי, חיזוק מערך הביקורת על התביעה והפרקליטות, שחרור הביקורת מהתלות ביועץ המשפטי, ואפילו פיצול תפקיד היועץ המשפטי, כפי שהציע גדעון סער בממשלה הקודמת.

האופוזיציה איננה יכולה לתבוע לעצמה זכות וטו כללית על כל הנושאים הנוגעים למערכת המשפט. אין לה סיבה להכריז מלחמת עולם או אפילו להתנגד, למשל, למתן זכות ייצוג לממשלה בבית המשפט. ובקיצור, מוטב לנהוג בצורה עניינית ולא לאמץ את השיטות שבהן נהג נתניהו בהיותו באופוזיציה.

דמוקרטיה משמעותה ריסון השימוש בכוח, הכרה בכך שלאיש אין מונופול על האמת וכי קיימת אפשרות שגם בצד השני מצויה מידה של צדק והיגיון. השיח המתקיים כיום רק מרחיק אותנו מערכים אלה.