אהוד ברק ויאיר גולן כבודם במקומו מונח. גנרלים ולוחמים שאנו בהחלט חבים להם, ולעוד רבים אחרים, תודה על כך שאנחנו נושמים את האוויר של המדינה שלנו. האחד הגיע לראשות הממשלה, השני לא הגיע לראשות מרצ. האחד בגיל 81 מאוהב בנאומיו מעל בימות המחאה והתקשורת, והשני נוקט דרך חדשנית יותר מנאומים מיליטנטיים מיושנים והתקדם ללוחמה טכנולוגית – כשתיעד את הרגעים מהמבצע הנועז של כיתור המספרה של שרה נתניהו, באותו אירוע שלא הוסיף כבוד למחאה. וכמובן את שניהם, שנזרקו מהמערכת הפוליטית בדיוק בגלל (או אולי בזכות) הדמוקרטיה הישראלית, שלטון נתניהו פשוט מוציא מגדרם.
אז אחרי שהם סיימו לזעוק "דיקטטורה" ולפמפם את קמפיין ההפחדה המיושן, שהכניס אנשים שלא חיים את עולם הקמפיינים לחרדה קיומית של חורבן הבית, הם עברו בדילוגים לשלב הבא: קריאה למרי אזרחי, או בפשטות – קריאה לאזרחים לעבור על החוק. בין הדוגמאות שהם מנו בעצמם רק נזכיר: אי־ תשלום מסים, חסימת צירים, השבתות ועוד רעיונות להבערת אש במדינה שמיום הקמתה לא היה בה רגע דל.
לא להאמין לאן הידרדרו האנשים הבכירים הללו, שהיו אחראים בידיהם שלהם לביטחון המדינה ואזרחיה וכעת משקיעים את עצמם בקריאות להרוס אותה. קשה להם לעמוד מהצד ולהתבונן בהשפעה של אחרים מבפנים, אז התשובה שלהם היא להחריב מבחוץ. מזכיר עוד דמות שלא הצליחה להיכנס פנימה למערכת הפוליטית ופרשה ממנה בבושת פנים, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שעוד הרבה לפני האופנה החדשה של קריאות לעבור על החוק - הלך עד הסוף ופשוט קרא בלי בושה לשפיכות דמים.
אנשים מהמחאה ניסו להסביר לי השבוע שהשלושה האלה לא מייצגים אותם, הם לא הפנים של המחאה וזוהי לא דרכה של המחאה. ממש ניסיתי להשתכנע, אבל זה בלתי אפשרי, כשדמויות שקוראות למרי אזרחי מקבלות במה חמה במוצ"שים כדי להמריד אזרחים ולקרוא להם לעבור על החוק.
"המשטרה תבדוק את ההתבטאויות של אהוד ברק ויאיר גולן", פרצתי בצחוק היסטרי מהבשורה. הקריאות האלה למעבר על החוק ימוסמסו כל כך מהר. תיראו מופתעים. ואני כבר לא יכולה לחכות לספין ההתקרבנות של ברק וגולן ולמחאה שתרכוב על גלי הדיקטטורה, כי בימינו לכבד את החוק זה כבר להיות דיקטטור.
ובכן, לחרא יש נטייה לצוף מעל פני המים, וזה מה שקרה פה עם הקריאות המסיתות והמשטרה שנכנסת באיחור רציני ל"בדיקה". אבל תשמעו משהו, זהב יודע לגרום לחרא לשקוע, כי הוא כבד ממנו. בעל המאה הוא בעל הדעה, בוודאי ובוודאי במדינת הקומבינות. כאמור, המסמוס בדרך.
משפט אלשיך
המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך אמר השבוע בראיון לגלי צה"ל את המשפט המדהים הבא: "כאשר הוגשו האישומים, הייתה ציפייה שנתניהו יתפטר, ואף אחד לא היה יכול לנחש שהוא יבחר להילחם מתוך המערכת". מדובר במשפט שמעלה ניחוח מטריד, שיוצא מפיו של מי ששימש למעשה אחראי על החקירה, שמודה כי צפה שנתניהו יתפטר מתפקידו כראש הממשלה. הניסיון של אביחי מנדלבליט להקטין את הדברים של אלשיך ולהתנער ממנו היו מתבקשים, אך לאו בדיוק משכנעים.
מה שניתן ללמוד מדבריו של אלשיך היא התדהמה שהלמה במערכת כשנתניהו בחר להילחם על שמו הטוב ולא להתקפל ממצוקה. כל אותם הנדהמים, או אולי המפנטזים על פרישת נתניהו, לא חזו שמי שהחזיק בשלטון לאורך שנים הוא אדם עם חוסן נפשי ויכולת להילחם בכמה גזרות במקביל. ככה זה כשחוזים את העתיד על בסיס פנטזיה כנראה.
ייתכן שהימים הדרמטיים במשפט נתניהו, שפוצצו בלון בן שבע שנים עם הפרסום של ברוך קרא ואביעד גליקמן על כך שהשופטים הבהירו ששוחד יהיה קשה להוכחה בתיק 4000, יכתבו את סופו המחודש של משפט נתניהו. קו האמצע בין הפרקליטות לבין נתניהו זז לכיוונו של נתניהו, ובמצב הנוכחי אין מה לדבר על עסקת טיעון. גישור פלילי יהיה האפשרות הקלאסית כדי להוריד את כולם מהעץ והנה הסולם. להביא סוף לאירוע הזה, שבין היתר היה התירוץ לחרם פוליטי על נתניהו, חרם שהוביל לחמש מערכות בחירות ועוד הפצה של אבק שנאה באפיקים מדיניים אחרים.
עכשיו נשאלת השאלה שנשאלת גם על ידי נתניהו. תומכיו דוחפים אותו ללכת עד הסוף, כדי לחשוף את פרצופם של מי שהם מכנים "תופרי התיקים" ובאופן הוליוודי והרואי "לתת לצדק לנצח". מנגד, נתניהו מבין שצדק לא תמיד מוצאים בבתי המשפט. ולכן, הגישה הזו יכולה להוביל אותו לטיהור שמו, אך במחיר של שנות עוגמת נפש בלתי ניתנות לתיקון, או לתהום שאפשר היה להימנע ממנה דרך פשרה. ימים יגידו.
מעשה בגרוטאות
בשבת האחרונה נגמר לי מלחטוף שריטות מהגרוטאות במחסן הבניין בכל פעם שאני מוציאה משם לבנות את האופניים. אז פקדתי על השכנים לבצע פינוי ולהשאיר רק את מה שמאושר לאחסון בחדר אופניים (שם מכובס למחסן), כי הרגולטורית בדרך.
וכך פיניתי שלל סוגי חלודות של מה שהיו פעם זוגות אופניים, כמות עצבנית של אריחי קרמיקה משנות ה־80 ועגלות ילדים עתיקות שבהחלט שקלתי לתרום למוזיאון ארץ ישראל. בסיומו של מסע בין גרוטאות קודמתי לתפקיד ראש מערך הסינג'ורים של הוועד, כי השכנים היו מבסוטים. מלבד אחד.
"איציק, תשתף אותי בבעיה", דחקתי. "הסדר היה נחוץ, אבל זרקת את אופני הספורט שלי, ועכשיו אני שוקל לחזור לרכוב", שיתף. "מתי רכבת לאחרונה?", ניסיתי להבין את גודל המשבר שיצרתי. שכני היקר בן ה־71 השיב בחיוך "לפני 30 שנה". שבת נעימה!