"את הצפרדע צריך לבשל על אש נמוכה". כל מי שמכיר את בנימין נתניהו אישית ולא דרך הופעותיו בתקשורת, בטח שמע ממנו את הביטוי הזה, מהאהובים עליו, לפחות פעם אחת. זאת השיטה הבדוקה שבאמצעותה הצליח נתניהו במשך שנים ארוכות במערכת ובשלטון לקדם מהלכים פוליטיים רבים. ובכן, זאת האסטרטגיה גם היום בגלגול החדש של הרפורמה המשפטית.
העובדה שאבות הרפורמה בתוך הקואליציה (יריב לוין, בצלאל סמוטריץ' ושורה ארוכה של חבריהם למאבק) לא ויתרו עליה – אינה חידוש. מה שחשוב באמת הוא שנתניהו לא ויתר על הרפורמה. להפך, הוא אוחז בהגה ואינו מתכוון להסיט את המכונית מהמסלול.
הפעם, בהובלת נתניהו, תהיה הנסיעה איטית עם הרבה תמרונים בדרך, והמסלול, מן הסתם, לא פעם יחושב מחדש. רק המטרה תישאר על כנה: מערכת המשפט בישראל תשונה. השינויים יהיו אומנם נקודתיים, אך בעלי השלכות דרמטיות. בכפוף להצלחת הנסיעה ובהתאם לתגובת הציבור, כמובן.
ההוכחה לכך שנתניהו נחוש בכוונותיו באשר לרפורמה המשפטית, טמונה בין היתר במסרים שהוא משדר לאחרונה כלפי חוץ בשפה האנגלית. לא בכדי הדבר הראשון שהצהיר נתניהו בראיון שהעניק לעיתון אמריקאי יוקרתי, ״וול סטריט ג'ורנל״, היה כי הוא "העיף" מהתוכנית כל כוונה לחוקק את פסקת ההתגברות.
החרדים – שראו דווקא בפסקת ההתגברות את הפתרון האולטימטיבי לסוגיית הפטור מגיוס של בני הישיבות – יכולים לכעוס על נתניהו עד מחר. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ומה ולמי הוא אומר.
הוא (וכמוהו גם ראשי האופוזיציה ומנהיגי המחאה) יודע טוב מאוד כי הלחץ האמריקאי היה בין הסיבות המרכזיות לעצירת החקיקה ולהליכה לבית הנשיא. הלחץ הזה נמשך עד עצם היום הזה, וסביר להניח כי הממשל בוושינגטון ימשיך להשתמש בו כל עוד סוגיית הרפורמה המשפטית תישאר על הפרק. כלומר, לפחות בשנה הקרובה.
האמירה בדבר הוויתור המוחלט על פסקת ההתגברות נועדה להרגיע את האמריקאים ולגרום להם להרפות. האוזן האמריקאית קולטת באופן שונה מזאת הישראלית. עבור אזרח ארה"ב המצב שבו פוליטיקאים בוחרים את השופטים אינו "בושה בושה" ולא בדיוק "סוף הדמוקרטיה". זה קורה אצלם בבית, למרות השוני המהותי במערכת האיזונים והבלמים. לעומת זאת, המצב שבו פוליטיקאים מקבלים זכות לבטל את החלטות בית המשפט – בעיני האמריקאים המודאגים חוק שכזה הוא הוא האיום האמיתי שאותו הם לא מסוגלים להבין או לעכל.
ההיגיון שבדברי נתניהו הוא פשוט ונכון. כדי שהממשל ישתכנע כי הרפורמה בגלגולה הנוכחי, בשיטת הבישול האיטי, אינה מסוכנת לצביונה העתידי של מדינת ישראל – יש קודם כל לסלק את מה שבוושינגטון נתפס כבלתי סביר.
לא שזה יגרום לנשיא ג'ו ביידן להרים טלפון לנתניהו ולהזמין אותו לוושינגטון. המצב מורכב הרבה מעבר לחוק כזה או אחר. אם כבר הקשר שבין הרפורמה לבין אי־הזמנת נתניהו לוושינגטון, ישנן השלכות מעשיות של חוסר שביעות הרצון האמריקאי מהמתרחש בישראל, פרט לעובדה שביידן מעדיף שלא לראות את נתניהו אצלו בחדר הסגלגל.
לדוגמה, רה"מ מעוניין להקדים את המו"מ עם ארה"ב על היקפי החבילה הבאה של הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל. אומנם החבילה צריכה להיסגר ולקבל אישור בוושינגטון עד סוף שנת 2025, אך כדי שזה יקרה וכדי שנקבל את החבילה המיטבית, את השיחות עליה עדיף להתחיל בהקדם האפשרי.
חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ששמעו את נתניהו לפני קצת יותר משבוע בדיון סגור, יצאו עם רושם שגם פתיחת המו"מ הזה הפכה לכלי לחץ על ראש ממשלת ישראל, והנושא איכשהו נקשר לרפורמה. בזאת היבטי הקשר שבין הרפורמה לבין היחס האמריקאי כלפי ישראל לא נגמרים, אלא רק מתחילים.
זמן למחשבה
אז פסקת ההתגברות כבר לא תהיה, לפחות ככל שזה תלוי בנתניהו. ומה כן? זאת שאלה פתוחה ומורכבת, והתשובה משתנה לפי הנשאל. מבחינת לוין, חבילת המינימום האופרטיבית חייבת להתחיל מהשינוי המהותי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. כלום לא השתנה בתפיסתו של שר המשפטים מאז אותה מסיבת עיתונאים בתחילת השנה שבה הכריז על תחילת הרפורמה. בעולמו של לוין שינוי פני בג"ץ הוא ההתחלה והסוף, הוא היעד המרכזי שיחזיר את המדינה לאיזון ולצדק הבסיסי.
על כל פנים, בעיני לוין חקיקת צמצום עילת הסבירות המתקדמת בכנסת בימים אלה היא רק השלב הראשון – ולא פרס ניחומים להסתפק בו.
ועל מה חשב נתניהו השבוע? הרי היה לו לא מעט זמן לחשוב בעודו יושב באולם בית המשפט בירושלים ורואה בלייב את ידידו הוותיק ארנון מילצ'ן על דוכן העדים המאולתר, מגולל שעות על גבי שעות את סיפור יחסיהם הענף והמפותל.
אולי הוא חשב על כך שעליו לעשות הכל כדי לא להגיע למצב הזה, לשלב העדויות כאשר הוא עצמו ייאלץ לעמוד על דוכן העדים ולא כמה ימים כמו מילצ'ן, אלא אולי שבועות. לענות על השאלות הכי אישיות והכי מביכות, לחפש תשובות ולהזיע. לא כך רוצה נתניהו להיכנס לספרי ההיסטוריה. לא זה צריך להיות פרק במורשת שישאיר אחריו.
רבים במערכת הפוליטית תוהים שוב בימים אלה ברקע העדויות המרעישות במשפט נתניהו לאן פני ראש הממשלה. מה הסיכוי שהסדר טיעון יחזור לעמוד על הפרק ואף ייצא לפועל? סביר להניח כי היום גם לנתניהו עצמו ולפרקליטיו אין לשאלה הזאת תשובה חד־משמעית.
כמו בפוליטיקה, נתניהו מקפיד להחזיק את כל האופציות על השולחן ולחשב את המסלול בהתאם להתפתחויות. עם זאת, גורמים רבים במערכת תמימי דעים כי את ההחלטות נתניהו מתכוון לקבל עד לקיץ הבא, עד תחילתו של שלב עדותו.
ככל הנראה, באביב 2024 תתבהר התמונה מספיק כדי שפרקליטיו של ראש הממשלה יוכלו להעריך בסבירות גבוהה מה סיכויי ההרשעה. אם להערכתם הסבירות לכך תהיה מספיק גבוהה, אזי הסדר הטיעון צפוי להפוך לתוכנית אופרטיבית.
ויש גם דרך נוספת, והיא קשורה ישירות לקידום הרפורמה המשפטית. במערכת הפוליטית מעריכים כי אם הפעם תצליח הקואליציה להתקדם עם החקיקה ללא מכשולים גדולים, אזי אחרי השינויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים יבוא שלב המינויים.
אם גם שם תנחל הקואליציה הצלחה, השלב הבא יתבצע בגזרת היועצת המשפטית לממשלה. מה זה יהיה? והאם יקרה? אין לדעת, אך אפשר לשער השערות. גורמים פוליטיים מניחים כי מינוי יועמ"ש חדש או פיצול תפקיד היועמ"ש הכולל מינוי תובע כללי (פעם דובר רבות על האופציה, הדיבורים פסקו עם גל המחאה) – כל אחת משתי האופציות תעניק הזדמנות לפרקליטי ראש הממשלה לבקש (שוב) את עצירת המשפט ואת בדיקת הליכי החקירה.
בזמנו דחתה הפרקליטות את טענותיהם של פרקליטי נתניהו לאי־סדרים בהליכי חקירה. בעולם החדש, שבו הרפורמה המשפטית מקודמת עד לשלבי השינויים בתחום היועמ"ש – לפנייה נוספת של צוות ההגנה מטעם ראש הממשלה יהיו סיכויים גבוהים להיענות בחיוב.
ומהמציאות המדומה ומהעולמות האידיאליים בחזרה אל קרקע המציאות. במציאות שום דבר לא ברור ושום דבר לא בטוח לשום צד. הקואליציה תנסה להסיק מסקנות מטראומת המחאה ומעצירת החקיקה בחודש מרץ. הצפרדע תתבשל על אש קטנה ולאט, והנווט יתמרן את הרכב על פי הדינמיקה ברחוב, באולפני הטלוויזיה ובשיחות עם וושינגטון.
גם אנשי המחאה מוכנים לשינויים. הם לא מתכוונים לוותר, מפני שמבחינתם לא משנה מה תוכן הרפורמה, לא משנה אם יבשלו להם את הצפרדע על אש קטנה או ששוב ירתיחו. כל צעד של הקואליציה הזאת ייתפס כעילה להתנגדות נחרצת. עד כמה ההתנגדות תתפוס גובה הפעם, ללא אפקט ההפתעה ועוד בתקופת הקיץ – ימים יגידו.