הרוצחים הגיעו הפעם קרוב. הטרור התרחש סמוך מאוד לבית שלי בתל אביב. הייתי בסידורים בסמוך, ואז החלו להישמע סביבי אזעקות של אמבולנסים וקטנועים של זק"א חלפו על פניי. חזרתי הביתה, וניגשתי ברגל אל מקום הפיגוע. שם בית המרקחת שלי, לפעמים אני קונה שם גלידה או דבר מה דומה. זהו מרכז מסחרי חדש יחסית.

פיגוע דריסה בתל אביב: שמונה נפצעו בהם שלושה קשה, המחבל נוטרל | צפו בתיעוד
"התפללתי שהכדור יצא, אם לא - אני מת": האזרח שנטרל את המחבל בת"א משחזר את רגעי האימה

מיד ראיתי תמונה שאדם לא צריך לראות בחייו: הרכב שהפך לכלי הריגת יהודים עומד, חציו על המדרכה, מרוסק. מה שריסק את פח הרכב אלה יהודים שהוא פגע בהם. 

אני מנסה לקלוט, ואז אני רואה שדלתות החנות שממול לרכב המרוסק, שעצר אחרי הפגיעה המכוונת באנשים, בעצם פתוחות עדיין. קליית חממה. אני נכנס פנימה. כל סוגי הפיצוחים, כל סוגי הרחת לוקום והבאקלוות פרוסים, ויש קונים. אני שואל את המוכר הצעיר: "היית כאן כשזה קרה"? הוא עונה: "כן. לא יכולתי להביט", ומוסיף: "ראיתי אנשים עפים באוויר". שמו בר חממה. 

ליד יש חנות גלידה גדולה ששמה אותלו, גם בה קניתי פעם או פעמיים מאז שהיא נפתחה. ברחבה לפניה מלא שוטרים, עיתונאים, וכמובן הרכב שהוא הנשק שבעזרתו בוצעה ההסתערות על בני אדם בכוונה להרוג אותם. בתוך חנות הגלידה, מול המכלים, יש מוכרת צעירה, מאירה את העולם בחן הטהור שלה. היא מנקה את משטחי ודלתות הנירוסטה. "האם היית כאן כשזה קרה"? 

"כן", היא עונה לי, "ראיתי הכל". שמה שיר ארגוב, בת 17 וחצי. החיים שלה היו צריכים להיות בגיל הזה זוהרים ובצבעים של הגלידה שהוא מוכרת. אבל לפני שעה קלה היא כבר ראתה מול העיניים התקפת רצח על יהודים. 

על המדרכה הרחבה מול החנויות מתקבצים עוד אנשים, ואז אני מתחיל להבין שקורה דבר נורא. הישראלים הגיעו לכאן כדי לריב אחד עם השני. איש אחד פתאום צועק "רקדן" בקול כל כך חזק שלא תיארתי לעצמי שגרון אנושי יכול להפיק כמותו. מי רקדן? מה רקדן? ואז אני מבין שהוא צועק לכיוון השר בן גביר שהגיע לזירה: "רקדן! באת לרקוד על הדם"! הוא צועק כל כך חזק, שאפשר לסגור את כל מפעלי הזמבורות והרמקולים, כי הם לא יגיעו לעוצמות הקול של הצעקות שלו. 

ממול צעירים, נערים, בחולצות לבנות וציציות. גם הם צועקים משהו: "בן גביר! בו גביר"! השוטרים מרחיקים את האיש שצועק רקדן, והם גם אומרים זה לזה "יש לו נשק". "כן יש לי אקדח", הוא אומר, "קחו לי את הנשק אם אתם רוצים". והוא צועק בלי הרף באותו קול רב־עוצמה: "בן גביר, לא נותנים לי להתקרב אליך כי אני אשכנזי". אני שואל אותו לשמו. הוא לא מתנדב לתת לי: "אני סגן אלוף במילואים. תוכל למצוא אותי בקריית שאול". יותר מאוחר הוא שוזר בצעקות שלו "יש לי בן בקריית שאול". 

זה לא הוויכוח היחידי שם מול מכונית הקטל, במקום ליד ביתי שבו ניסו לפני שעה קלה להרוג כמה שיותר אנשים. מהר מאוד כל המקום מלא צעקות וויכוחים. אנשים מגיעים עם כרזות נגד בן גביר. אנשים אחרים מתווכחים בצעקות. צעיר חרדי אומר לצעירה שצועקת עליו למה הוא לא מתגייס: "לא אתגייס כי אני נגד הכיבוש".

אני לא מאמין לו ולא מאמין למראה עיניי. כרגע פצעו קשה בני אדם, וניסו לרצוח כמה שיותר יהודים, ומה שאני רואה זה מערבולת של יהודים צועקים זה על זה, נלחמים זה בזה, צווחים בשנאה זה על זה. לידם עומדת מכונית הרצח שעכשיו כבר אף אחד לא שם לב אליה.