1. על הפעולה הצבאית בג'נין, על התעוזה, השילוב עם השב"כ, הפירוטכניקה, התקיפות מהאוויר, המודיעין המדויק ועוד כהנה וכהנה יכתבו בוודאי לפניי ואחריי. לכן אתמקד בכמה הערות לתיאום הציפיות עם הפוליטיקאים והציבור. זה נראה לי עניין קריטי.
- הפעולה הצבאית החריגה הייתה צודקת ומוצדקת, היא זכתה לאמון הציבור וללגיטימציה בינלאומית, כי הייתה קצרה וממוקדת וללא פגיעה בחפים מפשע בתוך שטח אורבני צפוף. זהו הישג חשוב שאף צבא אחר לא היה עומד בו.
- חובתה של כל ממשלה לתת ביטחון ותחושת ביטחון לכל אזרח ישראלי בכל מקום, לרבות לתושבים ביהודה ובשומרון. כמות הפיגועים והנרצחים חייבה פעולה צבאית חריגה.
- הפעילות לא הייתה "טיפול שורש" בטרור במחנה הפליטים ג'נין, גם לא סתימה. (דובר צה"ל כבר הבטיח: "עוד נשוב לג'נין", משל הייתה ירושלים העתיקה).
- המבצע לא "החזיר את ההרתעה" ולא סימן "השבת היוזמה". הוא פגע בחלק מהמחבלים והביא למעצר אחרים, נחשפו כלי נשק, חומרי חבלה, סליקים וחמ"לים מתוחכמים יחסית – אבל בעוד חודש־חודשיים המצב ישוב לקדמותו.
- חובה להכות בחומרה בטרור, אבל צריך להודות באמת: צה"ל מנהל ביהודה ובשומרון "אחזקת שבר" ביטחונית של אצבע בסכר, כדי להגן על התושבים ולתת לדרג המדיני את דרגות החופש לקבלת החלטות. אבל הדרג המדיני אינו מנצל את הזמן, איננו פועל לפתרון, טומן את הראש בחול ואת בנינו באדמה.
- החלשת הרשות הפלסטינית באופן יזום ומכוון הייתה משגה אסטרטגי של ממשלת ישראל. זה כוון למרכז הליכוד ולא לטובת האינטרסים הביטחוניים שלנו. לנו דווקא יש אינטרס ברשות פלסטינית חזקה, מרתיעה ומשתפת פעולה ביטחונית ומודיעינית, שתדע לבלום את כוונתה של איראן להביא לשליטת חמאס והג'יהאד האסלאמי מעבר לקו הירוק.
- וכך, פגישת עבודה חיונית של שר הביטחון דאז בני גנץ עם אבו מאזן לתיאום וחיזוק שיתוף הפעולה – הפכה ללעג, לקלס ולניגוח פוליטי. את המחיר אנחנו משלמים ועוד נשלם.
- המבצע אישר את שידענו: צה"ל יודע ויכול לפעול בכל מקום בגדה המערבית. זה חשוב, אבל זו לא המטרה והתכלית האסטרטגית. היעד הלאומי הוא להיפרד, לייצב את האזור, לשמור על חוזקה ועל אחדות, להילחם בטרור ולחפש בקדחתנות פתרונות, קשים ככל שיהיו.
- אנו ומנהיגינו לגוניהם וסוגיהם נוהגים זה שנים בחוסר תום לב ובחוסר אחריות כלפי ילדינו ונכדינו. אנו דוחקים אל מתחת לשטיח את בעיית הבעיות שלנו – הסכסוך עם הפלסטינים וההשלכות החמורות והמתקתקות של המציאות המאיימת על האפשרות שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא חלילה מדינת אפרטהייד או לחלופין מדינה עם רוב ערבי.
- בינתיים שבוי בנימין נתניהו בידי בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואורית סטרוק, שבורא עולם פתח בפניהם "חלון הזדמנויות" למימוש חזונם לארץ ישראל שלמה ולמדינת הלכה. נערי הגבעות הבוגרים שבממשלה מאמצים ודי מגבים את נערי הגבעות הצעירים, שפושטים על כפרים פלסטיניים, משלחים אש בבתיהם ועוד ימיטו עלינו חלילה אסון גדול.
- ולבסוף אזהרה: הקבינט והצבא גורמים לציבור להתאהב בתמונות ניצחון, ב"הישגים", בחיזוק ההרתעה ובעוד כהנה וכהנה פעולות בזק של 36־48 שעות בעזה וכעת בגדה. בשים לב לאתגרים ולאיומים החמורים על ישראל, מדובר בפעילות לוקסוס שגורמת לנו לשקוע במציאות מדומה. לא כך ייראו מלחמה או מבצע נרחב מול חמאס בעזה, עם חיזבאללה בלבנון, שם הגבול מתחמם ממילא, ובטח עם שניהם יחד. שלא לדבר על האתגרים באיראן, בסוריה ועוד.
צה"ל צריך לעשות תיאום ציפיות דחוף עם הציבור לגבי אופי המלחמה הבאה, משכה ומשמעויותיה. אם לא כך ינהג, הציבור יופתע ויבוא בטענות לצה"ל על כך ש"לא סיפק את הסחורה", כמו בג'נין או במבצע עלות השחר בעזה. יש כאן זיכרון קצר מאוד.
2. באולפן ערוץ 13 ישבו השבוע העיתונאים גדעון לוי ושמעון שיפר ולגלגו על תשובה כנה ואמינה שנתתי יום קודם לעופר חדד בתוכנית בערוץ 12.
הם עשו למעשה פולו־אפ למבקר טלוויזיה של אחד העיתונים, שעשה פולו־אפ לציוץ של ביביסט בטוויטר. כשחדד שאל אותי על תמונת המודיעין ועל כמות היעדים שיש עוד לתקוף בג'נין – השבתי כמתחייב מחובתי לצופים, ביושר ובאמינות, שאינני בקיא בתמונת המודיעין המדויקת כעת במחנה הפליטים ג'נין וגם לא בכמות היעדים שיש עוד לתקוף, אבל אני כן בקיא ויודע לומר שצריך שהפעולה תהיה קצרה בזמן לפני שנסתבך חלילה.
זו לא הפעם הראשונה שבה אני משיב ביושר את התשובה "אינני יודע", או "אינני מכיר את התחום" (בעיקר בתוכנית הבוקר כשמדברים על ספורט או על אופנה). אני רואה בכך עוצמה ולא חולשה. אבל שיפר ולוי מאז ומתמיד ידעו הכל ומבינים הכל, ויש להם תמיד תשובה לכל.
שהרי שניהם, בניגוד אליי, היו לא מעט שנים בדיוני קבינט, בדיונים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון. הם היו חברים בפורום המטה הכללי, היו שותפי סוד למבצעים גדולים וישבו בחפ"קים ובחמ"לים ושניהם - בניגוד גמור אליי - בעלי ניסיון וידע בענייני ביטחון.
שיפר הוא ציניקן ותיק וידוע, שמעריך את עצמו מאוד כבר שנים ושנגמל בשנים הללו מניהול ענייני המדינה בשנותיו ככתב מדיני. וזה בסדר בעיניי, כי יש כל מיני זנים של עיתונאים עם רמות אגו משתנות.
לוי שורד את ההילה התקשורתית מאז "מחוברים" ומתמרן היטב בין אהבתו לנתניהו בערוץ 14 (בינתיים "הארץ" אסר עליו משום מה להופיע שם) לאהבתו לפלסטינים בערוץ 13. מילא.
בניגוד לשני הללו, שישבו והתלוצצו על חשבוני, אני מרגיש מחויבות לאמת וכבוד לצופים, ואמשיך לומר "אינני יודע" כשאינני יודע (והאמינו לי, אני יודע לחרטט טוב משניהם כשצריך). אבל כמי שהכשיר 240 עורכים ועיתונאים בשש שנים כמפקד גלי צה"ל, אני צריך לתת דוגמה.
3. ביום רביעי בערב יצאתי מהמשרד שלי במגדל ופשוט נסחפתי עם ההמונים שצעדו עם דגל ביד לאיילון או לצומת קפלן. המחזה היה מרשים, אלפי אנשים - נשים, גברים, צעירים, מבוגרים, דתיים וחילונים - התאספו במהירות ובדחיפות למחאה מאוד לא נחמדה.
הם לא באו להגן על ניצב עמי אשד, הם באו למחות נגד ממשלה ושרים שמפטרים את שומרי הסף, מתעללים במשרתי ציבור ומנסים להוביל את ישראל לדיקטטורה.
"הקובייה ההונגרית" מתחילה לפעול. פה ושם פעילי מלחמה "נקטפים" מבתיהם לעיני בני משפחותיהם לחקירות, ו"הפריימריז" לתפקיד מפכ"ל המשטרה עלולים לסכן את שלום הציבור.
לעת עתה ממשיך ראש הממשלה להתנהל בתנועת מלקחיים: בשפה האנגלית ברשתות אמריקאיות, שדרכן הוא מבקש לפלס דרך לבית הלבן, ושם הוא מדבר על ביטול הרפורמה במתכונת הנוכחית וקידום חלקים ממנה רק בהסכמה רחבה; ואילו בעברית הוא מדבר לחברי המרכז שלו ולקואליציה הסהרורית שבנה ומבטיח שם לקדם את הרפורמה במרץ ובאופן חד־צדדי.
בינתיים כעומק הריצה לחקיקה, עומק המחאה. עם כלביא יקום, גברים, נשים וטף, משמאל ומימין. המחאה כבר הביאה להישגים לא מבוטלים, והיא זקוקה לאוויר לנשימה ולהסכמה רחבה ככל שניתן. אני מקווה מאוד שתימצא הדרך לשוב במהרה לדיאלוג בבית הנשיא, כי בסוף יש במרכז הציבוריות הישראלית והפוליטית 90% שרוצים הסכמות, אחריות ואחדות וגם אותם צריך לרצות – לא רק את הבולטים והפעילים משמאל ומימין.
4. כמעט 50 שנה, מילדותי ועד היום הזה, אני משתייך לתנועת השומר הצעיר. מקן יד אליהו, דרך ההנהגה הראשית ועד ללהבות חביבה. והתנועה הזאת, שעיצבה אותי לא במעט באהבת המדינה, בערכי ביטחון וחברה, במוסר עבודה, בנופי הארץ, שהייתה לתנועת הנוער הציונית הראשונה, חוגגת השנה 110 שנים להיווסדה באירועים מגוונים ובראשם "השומריה", בהשתתפות 5,000 חניכים מהארץ ומהעולם, שתיערך ביער כפר סאלד.
השומר הצעיר רשמה פרקים של זהב בתולדות המדינה: בביטחון, בביצור הגבולות, בחקלאות, בתרבות, באומנות, בפוליטיקה ועוד. אגב, הייתי פעם דובר התנועה וקיימתי בשנת 1982 מסיבת עיתונאים עם אלישע שפירא, ראש התנועה. הכתבת ששלח הרדיו הייתה כרמלה מנשה, שמאז דרכינו לא נפרדו ושהשבוע התבשרנו כי תקבל את "אות הנשיא" על מפעל חייה בתחום הכתבות הצבאית. אז ברכות גם לחברתי כרמלה מנשה, אף שהיא בכלל מקן בורוכוב של הנוער העובד שבגבעתיים.
שבת שלום.