"הכוח בא לח"כים הביתה, הפגנה והפתעה!", קראה המודעה השבועית של המחאה נגד בנימין נתניהו, סליחה, נגד הדיקטטורה, לאזרחים במסגרת קמפיין ההפחדה המתמשך, שנשפכו עליו כבר מיליונים. אין כמו להטריד ולהפחיד בזמבורות וב"הפתעות" את ילדיהם של חברי כנסת שנבחרו באופן דמוקרטי, את בני זוגם, שכנים ובכלל את השכונה – למען הדמוקרטיה כמובן.
לאחר הפרישה של אשד: הפגנות ברחבי הארץ; מדורות בנתיבי איילון
"הילד שלי חטף מוט של דגל בפנים, מפגין תפס אותי מהצוואר"
קו דמיון ישיר לשיטות המצור ההרואיות על המספרה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, ושיא כל השיאים של המחאה (עד כה) חסימת ביתה של ח"כ טלי גוטליב, אמא לילדה עם צרכים מיוחדים, והמשפט המתועד של נציג המחנה הנאור "את נשארת היום בבית, תמצאי מי שייקח את הילדה".
והנה השבוע שונאי נתניהו, סליחה, הלוחמים בדיקטטורה, הצליחו להחזיר את הצבע לפניהם של סוכני הכאוס (שלא נבחרו באופן דמוקרטי, רק נזכיר) ושל הקוראים למרי אזרחי, כשהצליחו להפוך אזרחים במדינת ישראל שחסמו את איילון לשעות ארוכות לאנרכיסטים על מלא. האג'נדה החדשה של המחאה – התפרעות ומעבר על החוק.
האנרכיה באיילון ברביעי בלילה הייתה המשך ישיר למפגן שלא הוסיף למפגינים כבוד, כשחסמו נתיבים בנתב"ג ביום שני.
אחר כך מי מהם נעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. אחרי שעברו על החוק כשחסמו כבישים, הגיעו נציגיהם לאולפני הטלוויזיה בחולצות הדיקטטורה השחורות, הגרסה המעודכנת לדגלים השחורים מהעבר במוצ"ש, והתגאו בהישגי היום שבהם בין היתר עברו על החוק. ספק רב אם חרדי או מתנחל שהיה פועל כמותם היה מורשה להתראיין על כך בזחיחות. אבל לפריבילגים הרי מותר הכל.
עוד במסגרת השבוע בדמות הקץ לדמוקרטיה, שמובילה אותנו לקץ לצביעות, זכינו להודעה משותפת של בני גנץ ויאיר לפיד – שכלפי חוץ לוחצים ידיים, אך בפועל דופקים ברכיות אחד לשני. השניים הכריזו על הידברות כדי להקפיא את העברת הקריאה הראשונה בנוגע לעילת הסבירות. בדיוק אותם האנשים שפוצצו את ההידברות בבית הנשיא, בזמן שנבחרה נציגה מטעמם לוועדה לבחירת שופטים כמסוכם, קוראים עכשיו לחזור להידברות. והם עוד לועגים לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר שהם פופוליסטים.
קידום החוק לצמצום עילת הסבירות הוא לא תחילת העברת הרפורמה המשפטית על ידי נתניהו בשיטת הסלמי, כי הוא בעצמו היה מעדיף להעלים אותה כרגע ביחד עם המחאות והסקרים הלא המחמיאים. זו דרכו של נתניהו לתת בחודש הקרוב עד ליציאת הכנסת לפגרה משהו למצביעיו בימין, אחרי ההתקפלות המפוארת מהרפורמה המשפטית. התקפלות שהגיעה ביחד עם העובדה שנבחר פה באופן דמוקרטי שלטון ימין, אך מי שמנהל בפועל את המדינה הוא השמאל, שמנהיגיו אינם נציגיו בכנסת – אלא מפעילי הזמבורות מהמחאות וממפלגת ראשי המשק, שכבר קיבלנו מהם תצוגת תכלית איך משביתים את המדינה.
גם ללא קידום החוק הנוגע לצמצום עילת הסבירות, שנאת נתניהו היא הדלק שמניע את קמפיין ההפחדה בדמות חורבן הבית שרבים התמכרו ללו"ז שלו. הלא גם אם החקיקה הזאת הייתה מוקפאת, המחאות היו נמשכות בתירוץ אחר. וראינו את התירוץ החדש - קוראים לו עמי אשד.
הגנה עצמית
"הצלת חיים של אנשים, אתה גיבור", אמר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בשיחה עם האזרח האמיץ שנטרל את המחבל המתועב שהגיע לרצוח יהודים ברמת החייל, בדריסה ובדקירות, ופצע תשעה אזרחים, אחת מהם אישה בהריון שאיבדה את עוברה.
בזירת הפיגוע בתל אביב, בן גביר העלה שוב לדיון את סוגיית נשיאת כלי נשק. "הנטרול הזה הוכיח שוב את החשיבות והיעילות של אזרחים נושאי נשק, ואני קורא לציבור שעומד בתבחינים – שאו נשק", הצהיר.
אחרי פיגועים מחרידים מהסוג הזה, כשסרטון האבטחה מלמד אותנו על המזל שהיה במקום אזרח חמוש ועל התושייה הרבה שבה פעל, בליווי שמיעת הקולות של אזרחים מבוהלים שמנסים לאתר אדם חמוש בקרבם, מבינים שפה השר בן גביר לא מדבר לריק.
מנגד, עולה סוגיית המינון בין הזכות להגן על עצמנו כאזרחים בדיוק ברגעים כאלה, לבין החשש מרגעים שבהם בעלי נשק יטעו. ימים אלה שטופים בשנאה ובנקמה בתוך הבית, ימים שבהם הלשון יורה מילים הרסניות, האצבעות משמשות כלי נשק על המקלדת, ריבים על מקומות חניה הופכים לקרבות מילוליים, ובאופן כללי הסבלנות הישראלית לא בשיאה. הצפת הרחובות והבתים בכלי נשק זמינים יכולה להסתיים כמו בסיפורי האימה הנשמעים בארה"ב. שם קונים נשקים לצד חבילת חטיפי סניקרס.
נשיאת נשק היא אחריות אדירה. אבל בישראל, שבה מתגייסים לצבא בגיל 18 כדי שנוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה שלנו שאויבינו מבקשים למחוק, כלי הנשק אינם זרים לאזרחים שכבר פגשו אותם והפעילו אותם במסגרת שירותם הצבאי. והנה, ברגע האמת, היה שם ברמת החייל האזרח הנכון עם הנשק, שביצע בהצלחה את הדבר הכי אזרחי וראוי שיש באמצעותו – להגן על הבית ועל אנשיו.
"החופש" הגדול
ברוכים הבאים לחום, לפקקים, לניג'וסים, להוצאות המוגזמות, לחיפוש פלסטרים בתיק ולניסיונות בלתי נגמרים לשמח ואז כמובן לחטוף תלונות. הורי ישראל, אנחנו במערכה הזו ביחד, אני מרגישה אתכם ומעריכה את מבטי התמיכה בקאנטרי, בזמן שהילדה מורחת עליי את הארטיק. לקחתי נשימה, נעלתי נעליים שטוחות, הכנתי גומייה לקוקו עולב של אמא מפוקסת והצטיידתי במסירי כתמים לשלל הכביסות שבדרך. כי ילדים זה שמחה וגם המון כביסה. ואני לא בוכה מייאוש עתידי על עמידה בתור של שעה בדרכי לעוד מכשיר עינויים שכולל כלור ודשא, או רק עושה סחרחורת. פשוט נכנס לי לעין יולי־אוגוסט. קיץ שמח לכולכם!