"הכוח בא לח"כים הביתה, הפגנה והפתעה!", קראה המודעה השבועית של המחאה נגד בנימין נתניהו, סליחה, נגד הדיקטטורה, לאזרחים במסגרת קמפיין ההפחדה המתמשך, שנשפכו עליו כבר מיליונים. אין כמו להטריד ולהפחיד בזמבורות וב"הפתעות" את ילדיהם של חברי כנסת שנבחרו באופן דמוקרטי, את בני זוגם, שכנים ובכלל את השכונה – למען הדמוקרטיה כמובן.
קו דמיון ישיר לשיטות המצור ההרואיות על המספרה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, ושיא כל השיאים של המחאה (עד כה) חסימת ביתה של ח"כ טלי גוטליב, אמא לילדה עם צרכים מיוחדים, והמשפט המתועד של נציג המחנה הנאור "את נשארת היום בבית, תמצאי מי שייקח את הילדה".
והנה השבוע שונאי נתניהו, סליחה, הלוחמים בדיקטטורה, הצליחו להחזיר את הצבע לפניהם של סוכני הכאוס (שלא נבחרו באופן דמוקרטי, רק נזכיר) ושל הקוראים למרי אזרחי, כשהצליחו להפוך אזרחים במדינת ישראל שחסמו את איילון לשעות ארוכות לאנרכיסטים על מלא. האג'נדה החדשה של המחאה – התפרעות ומעבר על החוק.
עוד במסגרת השבוע בדמות הקץ לדמוקרטיה, שמובילה אותנו לקץ לצביעות, זכינו להודעה משותפת של בני גנץ ויאיר לפיד – שכלפי חוץ לוחצים ידיים, אך בפועל דופקים ברכיות אחד לשני. השניים הכריזו על הידברות כדי להקפיא את העברת הקריאה הראשונה בנוגע לעילת הסבירות. בדיוק אותם האנשים שפוצצו את ההידברות בבית הנשיא, בזמן שנבחרה נציגה מטעמם לוועדה לבחירת שופטים כמסוכם, קוראים עכשיו לחזור להידברות. והם עוד לועגים לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר שהם פופוליסטים.
קידום החוק לצמצום עילת הסבירות הוא לא תחילת העברת הרפורמה המשפטית על ידי נתניהו בשיטת הסלמי, כי הוא בעצמו היה מעדיף להעלים אותה כרגע ביחד עם המחאות והסקרים הלא המחמיאים. זו דרכו של נתניהו לתת בחודש הקרוב עד ליציאת הכנסת לפגרה משהו למצביעיו בימין, אחרי ההתקפלות המפוארת מהרפורמה המשפטית. התקפלות שהגיעה ביחד עם העובדה שנבחר פה באופן דמוקרטי שלטון ימין, אך מי שמנהל בפועל את המדינה הוא השמאל, שמנהיגיו אינם נציגיו בכנסת – אלא מפעילי הזמבורות מהמחאות וממפלגת ראשי המשק, שכבר קיבלנו מהם תצוגת תכלית איך משביתים את המדינה.
גם ללא קידום החוק הנוגע לצמצום עילת הסבירות, שנאת נתניהו היא הדלק שמניע את קמפיין ההפחדה בדמות חורבן הבית שרבים התמכרו ללו"ז שלו. הלא גם אם החקיקה הזאת הייתה מוקפאת, המחאות היו נמשכות בתירוץ אחר. וראינו את התירוץ החדש - קוראים לו עמי אשד.
אחרי פיגועים מחרידים מהסוג הזה, כשסרטון האבטחה מלמד אותנו על המזל שהיה במקום אזרח חמוש ועל התושייה הרבה שבה פעל, בליווי שמיעת הקולות של אזרחים מבוהלים שמנסים לאתר אדם חמוש בקרבם, מבינים שפה השר בן גביר לא מדבר לריק.
מנגד, עולה סוגיית המינון בין הזכות להגן על עצמנו כאזרחים בדיוק ברגעים כאלה, לבין החשש מרגעים שבהם בעלי נשק יטעו. ימים אלה שטופים בשנאה ובנקמה בתוך הבית, ימים שבהם הלשון יורה מילים הרסניות, האצבעות משמשות כלי נשק על המקלדת, ריבים על מקומות חניה הופכים לקרבות מילוליים, ובאופן כללי הסבלנות הישראלית לא בשיאה. הצפת הרחובות והבתים בכלי נשק זמינים יכולה להסתיים כמו בסיפורי האימה הנשמעים בארה"ב. שם קונים נשקים לצד חבילת חטיפי סניקרס.
נשיאת נשק היא אחריות אדירה. אבל בישראל, שבה מתגייסים לצבא בגיל 18 כדי שנוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה שלנו שאויבינו מבקשים למחוק, כלי הנשק אינם זרים לאזרחים שכבר פגשו אותם והפעילו אותם במסגרת שירותם הצבאי. והנה, ברגע האמת, היה שם ברמת החייל האזרח הנכון עם הנשק, שביצע בהצלחה את הדבר הכי אזרחי וראוי שיש באמצעותו – להגן על הבית ועל אנשיו.
התרעות פיקוד העורף