לפני הרבה מאוד שנים, עם תום לימודי המשפטים שלי, עשיתי סטאז' בהרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בת"א. שלושה שופטים שעוסקים אך ורק בעבירות מין והמתה קשות. זאת הייתה שנה מרתקת ורוויית תיקים דרמטיים ומדוברים, אבל בזיכרון שלי נחרט דווקא תיק מינורי יחסית, שהמחיש לי את ההבדל המהותי בין משפטים ותקשורת.

הנאשם היה בחור צעיר, סטודנט למקצוע יוקרתי. חנון־על במראהו ובהליכותיו. והייתה לו בת זוג שהייתה לכאורה “גדולה עליו". נראתה מצוין והיה לה ניסיון עשיר בהרבה במערכות יחסים למיניהן. כל הדינמיקה הזוגית שלהם הייתה מבוססת על חיזור מתמיד שלו אחריה. הוא פינק אותה, לקח אותה לטיולים ארוכים בחו"ל על חשבונו (אלבומי התמונות שהנציחו אותם והוגשו כראיה, נשמרו אצלי כמתמחה) ובאופן כללי - היה הצד הנותן בקשר הלא־סימטרי הזה.

זו לא חוות דעתי הסובייקטיבית, אלא עובדות שהוכחו במהלך המשפט. הדינמיקה הזאת ביניהם נכנסה גם לתוך חדר המיטות, שבו היא נטתה לסנוט בו שהוא לא גבר מספיק, ודרשה ממנו, בלי להיכנס לפרטים כירורגיים, ללמוד איך “לקחת את זה בכוח". כלומר, סוג של משחק מיני שבו הוא נדרש להפעיל כוח כדי לגרום לה לשכב איתו. לימים, כשהיחסים ביניהם התדרדרו, היה לילה אחד מסוים שבו הם שכבו, ולטענתה הוא חדר אליה ללא הסכמתה. משמע, אנס אותה.

אני זוכר היטב את חוות דעתם הכללית של השופטים, שתי שופטות ושופט, מהצדדים. הם סימפטו מאוד את הבחור, והרבה פחות את המתלוננת, שאותה ראו כמניפולטיבית. אפילו נצלנית. אבל הם הגיעו למסקנה שבליל האירוע הספציפי הוא אכן איבד את זה, ושכב איתה כנגד רצונה. הבחור הורשע באונס, ונשלח לכלא לשנה.

זה לא היה, כאמור, תיק מתוקשר, ולכן העונש הקל יחסית לא עורר הדים, אבל אתם יכולים לשער לעצמכם איך היה מתקבל היום. גבר הורשע באונס בת זוגו, ונשלח רק לשנה לכלא. איזו אטימות מצד השופטים, רק בגלל זה צריך רפורמה וגו'. אני לא מנסה חלילה לגמד את המעשים שלו או את עבירת האונס בכלל, רק להמחיש את המורכבות של הליך משפטי למול ההשטחה של כותרת בעיתון.

ועכשיו, קחו את כל זה לסיקור המשפט הכי מדובר במדינה, הלא הוא משפט נתניהו. המשפט שהפך כל ישראלי למשפטן בכיר. לכולנו יש דעה נחרצת על כל דיון ועל כל עדות שנרשמים במסגרת ההליך האינסופי הזה, וכולנו מתפקדים גם כתובעים, גם כסנגורים וגם כשופטים. אבל אי אפשר לבוא בטענות לישראלי הפשוט, כשרואים איך התקשורת - שאמורה לגלות הרבה יותר אחריות - מסקרת את הסאגה הזאת. משפט נתניהו נפתח ב־24 במאי 2020. כלומר הוא מתנהל כבר למעלה משלוש שנים, באופן פומבי הזוכה לסיקור אינטנסיבי של כל אמצעי התקשורת.

באופן מובן ומתבקש. ועדיין, גם אחרי תקופה כל כך ממושכת, יש זהות כמעט מוחלטת בין מיקומו האידיאולוגי של העיתונאי/פרשן לבין הדרך שבה הוא מסקר את אירועי המשפט הכאמור פומביים. עיתונאים המזוהים עם מחנה השמאל/מרכז יסבירו לכם מדוע הדיון האחרון סיבך עוד יותר את נתניהו, בעוד עיתונאים מהאגף הימני יטענו לקריסה מוחלטת של הפרקליטות וגו'. יש מעט מאוד אנשי מקצוע שאפשר לפנות אליהם לטובת דיווח אובייקטיבי ונטול פניות של המתרחש שם.

וכך קורה שכמו כל דבר בישראל 2023, גם משפט נתניהו הפך לדרבי כדורגל צעקני שבו לא משנה בכלל מהן העובדות אלא רק - מי ניצח. הדס קליין נכנסת בעדותה בנתניהו, השמאל צוהל והימין מנסה להכפיש אותה. שלושת השופטים ממליצים על התקפלות מעבירת השוחד, הימין חוגג זיכוי מוחלט, והשמאל מאשים אותם בפחדנות. וכן הלאה. זה לא שאי אפשר למתוח ביקורת על שופטים, או לחוות דעה על מה שמתרחש באולם הדיונים. אפשר וצריך. אבל צריך גם לזכור שמדובר בהליך ממושך ומורכב, המבוסס על מקצועיות. ולא, צפייה ב"חוק וסדר" או ב"SUITS" לא מסמיכה אף אחד לחרוץ דין.

על הסכין

באותו הקשר. לפני שבוע קראתי בפייסבוק שהמפגין אודי אורי שנפגע ממכת"זית, איבד את עינו באופן סופי. מזועזע מיהרתי לפרסם פוסט כואב, אבל אחרי כשעתיים התברר שמדובר בפייק. כמה ימים קודם לכן פורסמה ברשת תמונה של ה"הרס" שהותירו המפגינים בנתב"ג, שהתגלתה כזיוף מוחלט. להתראות עובדות, שלום פוזיציה.

אנשי ימין, שמתקשים להתמודד עם המספרים הגבוהים של המפגינים נגד הרפורמה המשפטית ועם העקביות שלהם, נוהגים לומר שהם אנשים טובים שפשוט עברו שטיפת מוח של משרדי פרסום או תקשורת עוינת וכו'. שזה בעצם להגדיר אותם כעדר נטול בינה או שיקול דעת עצמאי. בדיוק כמו ההגדרה של הצד השני, “ביביסטים". בשני המקרים, הזלזול מקומם.  

בסופו של דבר, הבעיה היא פחות התוכן של חוקי הרפורמה המשפטית, ויותר הזהות של האנשים העומדים מאחוריהם. קשה לשכנע שכל המהלך הזה נועד לקדם את הדמוקרטיה, בקואליציה של חרדים (פסקת ההתגברות לטובת חוק הגיוס), ש"ס (ביטול עילת הסבירות כדי להשיב את דרעי לממשלה), סמוטריץ' (חולם על מדינת הלכה) ובן גביר (לא צריך להסביר).