האזינו לטור של טל לב רם:
פחות מארבעה חודשים חלפו מאז הפיטורים הדרמטיים של שר הביטחון יואב גלנט. פיטורים שלא התממשו. באותם חודשים ניסה צה"ל להפיק לקחים ולנסות לאחות את השברים והסדקים שנוצרו ולהתמודד עם צלקות עמוקות בעיקר במערך המילואים, אבל לא רק בו.
ימי החסד המעטים שבהם נדמה היה כי הספינה מעט מתייצבת חלפו להם, וכעת נראה כי ישראל דוהרת במהירות שיא לעבר משבר חסר תקדים. בלשונו של שר הביטחון עצמו באותו נאום היסטורי שהוביל לפיטוריו הווירטואליים: "עלינו להניח בצד את השאלות מי התחיל ומי צודק, ולהוביל תהליך לאומי מאחד ומשתף שיחזק את מדינת ישראל וישמור על כוחו של צה"ל". בשורה התחתונה, מה שהיה נכון בחודש מרץ, נכון לבטח גם עכשיו, ואולי אף ביתר שאת.
עוד לפני הנאום שהוביל לפיטוריו הוא שוחח מספר פעמים עם ראש הממשלה, והדברים שאמר לו היו ביטוי להתרעה אסטרטגית שלה שותפים בכירי מערכת הביטחון. פיגוע מגידו שביצע חיזבאללה בעומק ישראל הוביל את מערכת הביטחון להבנה כי חסן נסראללה מזהה במשבר העמוק בישראל חולשה שממנה עולה הזדמנות למתוח עוד את החבל בניסיון לשנות את כללי המשחק.
במערכת הביטחון סבורים כי נסראללה עדיין מורתע ממלחמה ואינו מעוניין בה, אבל במציאות שנוצרה הוא עלול לעשות טעות חמורה, לא לקרוא נכון את הצד הישראלי ולבצע פעולה שתוביל לתגובה חריפה של ישראל. מכאן הדרך להידרדרות לעימות צבאי ואולי אפילו למלחמה היא קצרה ומוחשית מבעבר.
עימות צבאי בצפון עלול להוביל ללחימה גם ברצועת עזה ויהודה ושומרון ולאיומים ביטחוניים נוספים מצד מיליציות שיעיות הפועלות בחסות משמרות המהפכה האיראניים, בעיקר בסוריה ובעיראק.
הצורך להתמקד באיומים הביטחוניים עמד במרכזה של ההתרעה האסטרטגית, על אחת כמה וכמה בימים שבהם איראן ממצבת את עצמה כמדינת סף גרעינית. לצד האיומים הביטחוניים, סימן גלנט את משבר היחסים עם הממשל האמריקאי כסוגיה חשובה ואסטרטגית למדינת ישראל.
לנוכח החשש בדבר פגיעה בכשירות מערך המילואים, בדגש על חיל האוויר, פגיעה באחדות השורות ובקונצנזוס בתוך הצבא – ביקש גלנט מראש הממשלה לשנות את סדרי העדיפויות ולתעדף את האינטרסים הביטחוניים־מדיניים על פני הרפורמה המשפטית, שמעמיקה את המשבר הפנימי בחברה הישראלית ומקרינה על המשבר בצבא.
אם ניתן לסכם, שלושה גורמים עמדו בלב ההתרעה האסטרטגית של שר הביטחון לראש הממשלה: המצב הביטחוני מול חיזבאללה; ההרעה ביחסים האסטרטגיים עם ארה"ב; והמשבר הפנימי שלו פוטנציאל הרסני לאחדות השורות בצבא.
אם נחזור לחיזבאללה, מאז הפיגוע במגידו ממשיך נסראללה בפרובוקציות שונות על הגדר. ההסלמה מול ארגון הטרור השיעי והעלייה במתיחות בצפון הן תהליך שמתרחש בהדרגה כבר כמה שנים, וזאת כאשר ישראל פועלת נגד אינטרסים של חיזבאללה בעיקר בסוריה, ולכן ניתן להניח שנסראללה מבצע חלק מהפעולות מתוך ראייה שאנחנו הם אלה ששינו את חוקי המשחק.
לכן הוא מחריף את הירי לעבר מל"טים ישראליים שטסים בשמי לבנון, ומנסה דרך השינוי בתפיסת ההגנה האווירית שלו להטיל מגבלות על חיל האוויר.
לכך יש להוסיף את שיגור המל"טים הלא חמושים והאיומים שלו על מאגר הגז "כריש". לאחרונה חלה עליית מדרגה נוספת עם אוהל המריבה שהוקם בשטח ישראל בסמוך לגדר, ושתי תקריות נוספות על גדר המערכת ביום רביעי.
בשלב זה צה"ל אינו מייחס לחיזבאללה את ירי הנ"ט לשטח ישראל, אף שמדובר באזור בשליטה מוחלטת של חיזבאללה, שנמצא בלב המחלוקת עם ישראל. גם אם אין קשר בין כל האירועים, ההיסטוריה מלמדת כי לקצוות של חוטים יש פעמים רבות נטייה להתחבר ולהוביל להסלמה משמעותית, הרבה מכך בשל מיס־קלקולציה בין הצדדים לגבי כוונות הצד שמנגד, גם כאשר איש אינו מעוניין במלחמה.
השלכות מדיניות וביטחוניות
גם בגזרה מול האמריקאים המצב כעת חמור מכפי שהיה לפני ארבעה חודשים. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן איבד את סבלנותו, והוא כבר לא מנסה להסתיר זאת. בין המשבר ברמה המדינית לשיתופי הפעולה המצוינים ברמה הביטחונית קיים פער כמעט בלתי נתפס.
במקביל לאימון משותף לחילות האוויר, שמתרגל בין השאר שיתוף של מטרות ופעולות התקפיות מול איראן, תקף ביידן בחריפות את הממשלה כשאמר השבוע בראיון ל־CNN: "לנתניהו יש חברי ממשלה מהקיצוניים ביותר שראיתי, ואני הולך אחורה בזמן עד גולדה מאיר". על השאלה בנוגע להזמנת ראש הממשלה לביקור בבית הלבן ענה ביידן בעקיצה כי הנשיא יצחק הרצוג מגיע.
המשבר הפנימי בישראל סביב סוגיות הרפורמה והחשש בממשל האמריקאי מפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, לצד המתיחות והכעסים לגבי ההתנהלות אל מול הרשות הפלסטינית ומדיניות ישראל בשטחים, מובילים למה שנראה כאחד מהמשברים החמורים ביותר ביחסים עם ארה"ב, גם בהשוואה לתקופות מתוחות כפי שהיו בתקופת ממשל ברק אובמה.
מדהים במיוחד כי ראש הממשלה אינו מקפיד עם שריו על פרופיל תקשורתי נמוך בכל הקשור ליחסים עם ארה"ב, וכמה מהם מיהרו בתגובותיהם להוסיף חומרי בעירה למדורה. הדברים שלהם כוונו בעיקר לבייס הפוליטי שלהם והרבה פחות לאינטרסים של מדינת ישראל.
אם בשתי הסוגיות הללו, חיזבאללה והאמריקאים, התמונה שלילית, גם במישור הפנים־ישראלי הוכיח השבוע האחרון עד כמה המהומה אינה מאחורינו, והמשבר בתוך הצבא עלול שוב להחריף.
נכון לעכשיו, ראש הממשלה ושר הביטחון משדרים קו אחיד, גם בקו התקיף נגד תופעות סרבנות, אם יתפתחו. בסביבתו של גלנט מסבירים כי מסעיפי הרפורמה המשפטית כמעט לא נותר דבר והמצב היום לא דומה למה שהיה ערב הנאום שלו שהוביל לפיטוריו הזמניים.
אבל המשבר לא הולך לשום מקום, ואת אותה מנהיגות שגילה גלנט במרץ האחרון, הוא יצטרך לגלות גם כעת. אחרת כל מה שהשיג בסיבוב הראשון ייראה כמו הילוך סרק שדחה את הפיצוץ הגדול לסיבוב השני.
הצבא, כך נראה, מגיע הפעם מגובש יותר להתמודד עם האתגרים תחת קביעה ברורה מהי סרבנות. עד עכשיו, לטענת הצבא, לא נרשמו גילויי סרבנות שמצריכים טיפול פיקודי. הרמטכ"ל הרצי הלוי עוסק בסוגיה הזאת לעומק ונוהג בחוכמה כשאינו יוצא בהצהרות תכופות בעניין, שעלולות להסלים את המצב.
גם הטייסים, שהיו המשמעותיים ביותר במחאת המילואים בסיבוב הראשון, מגלים בשלב זה קו הרבה יותר זהיר ומאופק, לרבות ברמה התקשורתית. מה גם שמי שמפסיק את שירות המילואים מבין את פוטנציאל הנזק שדרך הפעולה שלו עלולה להסב.
אם נחזור לגלנט, אזי המטרה המרכזית של שר הביטחון היא לעסוק בקווים המחברים, בפשרות ובהסכמות. הוא לא נדרש לצאת נגד ראש הממשלה בנאומים או בהתקפה ישירה, אבל הוא והרמטכ"ל צריכים לחזור ולהציג לנתניהו את ההשלכות הביטחוניות והמדיניות למשבר בישראל, ואת הצורך בפתרונות מיידיים במקום החרפת הקיטוב, כי במצב הנוכחי אין דרך אחרת.
[email protected]