השר עמיחי אליהו הוא איש משונה. בנו של רב העיר צפת, שמואל אליהו. נכדו של הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו. אם יש משפחת אצולה רבנית בישראל, משפחת אליהו היא האצולה. אם יש שושלת של בעלי דם כחול רבני בישראל, זו השושלת. אבל ביום שלישי, כשברקע זעקות של מפגינים שעזבו יום עבודה, או נכדים, או השד יודע מה, כדי להיטלטל בחום הגדול, בזיעה של יולי, למגרשי חניה בנמל התעופה בן־גוריון – ביום שלישי, במסדרון הממוזג של משכן הכנסת, עמד אליהו והסביר בכובד ראש שהמאבק שלו הוא מאבקם של הישראלים עם "הדם האדום" נגד הישראלים עם "הדם הכחול".
"הסיתה את ציבור המוחים": התלונה החריגה שהוגשה נגד היועמ"שית
"הכפשה לקראת הבחירות המוניציפליות": ליברמן תובע את חדשות 12
הוא אמר "דם כחול" פעם אחת, ואז פעם שנייה, ואז, כמדומני, גם פעם שלישית. וכבר ברור היה שהוא מתכוון ברצינות. שזה המסר שלו לאומה. הוא הטריבון, נציגם של פשוטי העם. הוא השייך לעם הלא שייכים. אמר – ודמו הכחול לא הסמיק מבושה.
ימים מבלבלים עוברים על ישראל, מבלבלים ומבולבלים. ססמאות נזרקות לאוויר, השוואות היסטוריות מופרכות, ביטויים שעבר זמנם, תיוגים שאין להם שחר. הנה דוגמה: "שמרנות". מיהו שמרן? רבים ממנהיגי הקואליציה מתהדרים בתואר הזה, בלי בסיס. הם זכאים לו כפי שזכאים לו מקסימיליאן רובספייר וולדימיר איליץ׳ לנין.
שמרנות היא תיאוריה המבקשת לדבוק בקיים, ולשנות דברים לאט ובזהירות, מתוך הכרה בכך שלכל שינוי יש תוצאות בלתי צפויות. על כן מוטב לא להפליג בחלומות גדולים ולהסתכן בקפיצות גדולות, אלא להסתפק בצניעות בצעדים קטנים. עמיחי אליהו אינו שמרן. הוא מהפכן רדיקלי שמתהדר בנוצות של שמרן. הוא, וכל שאר חברי הקואליציה שמסיתים נגד האליטות.
"הנטישה או חוסר ההערכה לרעיון של הישגיות מובילים להאשמה של קבוצות בעלות הישגים משמעותיים בכך שלקבוצות אחרות יש הישגים פחותים", כתב הוגה שמרני חשוב, תומס סוול. אולי כדאי שאליהו, נציג העממיות, יעיין בספריו. התהליך הזה, שבו הישגים הופכים לגנאי, ושבו היעדרם הופך לכתב אשמה נגד אפליה או הדרה, "שם חברות רבות על נתיב הקיטוב האתני או הגזעי, ולעתים על נתיב ההרס", כתב סוול. הוא מציג דוגמאות מההיסטוריה לחברות שבהן קבוצות שהיה להן פחות, החליטו שמי שאשמות במצבן הן הקבוצות שיש להן יותר. בעלי הדם הכחול. הצפונבונים. הפריבילגים.
קראו מה קרה למיעוט הסיני במלזיה, למיעוט הגרמני בצ׳כיה, לחיים השלווים בסרי לנקה. סוול מתאר בהרחבה תהליכים מתחילתה ומאמצעה של המאה ה־20, שיש בהם הד מוזר למה שקורה בישראל. ואם מאזינים להמייתו של ההד הזה, הימין הישראלי אינו נראה כמו מקדש של "שמרנות". הוא נראה בו כמו מקדש של לאומנות פוסט־קולוניאליסטית.
נבעט במצליחים, נגרש את המשכילים, נסתדר בלעדיהם. אוגנדה גירשה מתחומה את המשכילים ההודים, שהצלחתם הייתה לצנינים בעיני האוכלוסייה המקומית. אחד מצאצאיהם של המגורשים האלה מאפריקה הוא היום ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק. אוגנדה נשארה אוגנדה. היא לא באמת הסתדרה "בלעדיהם".
גם ישראל לא תסתדר בלי האליטות שלה, בלי הצפונבונים, הפריבילגים, המשכילים, המצליחים. נגיד שהמחאה היא אכן מחאה של קבוצות שיש להן אפיון כזה. נגיד שההתנגדות לממשלה באה אכן מהמחוזות האלה. זו כמובן הכללה גסה, שרחוקה מדיוק – בין המפגינות והמפגינים יש מורים, עובדות סוציאליות, סטודנטים תפרנים, מתרגמים, עובדי מדינה בדרג נמוך ובינוני, הרבה מאוד ישראלים שאינם שייכים לאליטה כלכלית.
אבל נגיד שבאופן כללי המפגינים אכן שייכים לישראל המצליחה יותר כלכלית, המשכילה יותר, ומה בכך? באלה הממשלה השמרנית־כאילו רוצה לבעוט? ואיזה שמרן היה ממליץ להם על בעיטה מהסוג הזה – דיוויד יום? ג׳ון לוק? אדם סמית? פרידריך האייק?
היבוא של שיח אמריקאי על שמרנים ופרוגרסיבים לזירה הישראלית, כולו השתלה שלא עלתה יפה. מהי שמרנות אמריקאית בת ימינו? דבקות בערכי משפחה, בלאומיות, בשוק חופשי. במגרש הישראלי, הימין מעמיד דמות קרטון של פרוגרסיבי בדיוני ומנסה להילחם בו, כאילו מדובר באוניברסיטת ברקלי. אבל זה לא עובד – זה לא יכול לעבוד.
למה? כי הפרוגרסיבי האמריקאי באמת מתקשה עם הקונספט של משפחה, אבל הפרוגרסיבי הבדיוני הישראלי הוא איש משפחה, עם שניים־שלושה ילדים, שזה אולי מעט לעומת מה שיש לחרדים, אבל בהחלט לא מעיד על פרוגרסיביות מערבית דקדנטית.
למה עוד? כי הפרוגרסיבי האמריקאי תובע חלוקה של העושר ומתנגד לכלכלת שוק חופשי אכזרית, ובזה קואליציית הימין דומה לשמאל האמריקאי, ולא לימין האמריקאי. היא שרוצה לחלק תלושי מזון מטעם ש"ס, שמתעקשת לממן אחזקה של ממסד דתי מנופח (כדאי לפייק־שמרנים לקרוא מה חשב דיוויד יום על הגבלת סמכותם של כמרים), שרוצה לקחת מ"תל אביב" כדי להעביר ל"פריפריה".
למה עוד? כי הניסיון להעמיד את המרכז־שמאל הישראלי כבן דמותו הפוסט־לאומי של הסטודנט הרדיקלי מאוניברסיטת ברקלי הוא פתטי במקרה הטוב, ושקרי במקרה המצוי. המרכז־שמאל הישראל הוא פטריוטי הרבה יותר מכל קבוצה פרוגרסיבית בכל מדינה מערבית שתבחרו. חפשו הפגנת "שמאל פרוגרסיבי" במערב, שבה מאות אלפים מתעטפים בדגל הלאום. חפשו הפגנת "שמאל פרוגרסיבי" במערב שבה הקבוצה הדומיננטית מתקראת "אחים לנשק", ומתהדרת בשירות קרבי לוחמני. חפשו – ולא תמצאו. חפשו – כי לפעמים שווה להשוות למדינות אחרות כדי לקבל פרספקטיבה.
אין בישראל "שמרנות" בנוסח אמריקאי. הימין הישראלי הוא תערובת משונה של רוח מהפכנית, גישה קלריקלית, בכיינות פוסט־קולוניאליסטית והרבה פופוליזם. אין בישראל גם "פרוגרסיביות", למעט בשולי השוליים של השמאל. המפגינים נגד הרפורמה הם בורגנים, קצת שמרנים, פטריוטים, משפחתיים.
וכן, הם כנראה גם מצליחים יותר כלכלית, וכנראה גם משכילים יותר. אפשר לגנות אותם על כך, אפשר לקרוא להם בשמות גנאי, ולנסות לייאש אותם, להשפיל אותם, לרסק את כוחם, לדחוק אותם, כמו שעשו האוגנדים להודים, כמו שעשו הצ׳כים לגרמנים, כמו שעשו המלזים לסינים. רק אל תצפו לתוצאות שונות.
נתיב האלימות
הנה שאלה פשוטה, שמשמעותה מצמררת: כבר קניתם נר זיכרון? פתחו את הארון ובדקו, הושיטו יד למדף בביקור הקרוב במרכול ואספו. אם יהיה לכולנו מזל, תשתמשו בו רק בחגים או בימי זיכרון רשמיים. אבל מיום ליום מסתמן שלא בטוח שיהיה מזל. מיום ליום מסתמן שישראל צועדת, בעיניים פקוחות אך ללא סימנים של כוונה לנסיגה, בנתיב המוביל למעשה חריף של אלימות.
אלימות פוליטית היא לעתים קרובות מאוד תחזית שמגשימה את עצמה. רצח אמיל גרינצוויג בהפגנת שלום עכשיו, 1983, היה תוצר של ימים מתוחים, של אווירה קשה. רצח יצחק רבין, 1995, היה גם הוא תוצר של ימים מתוחים, מסוג אחר. בדיעבד, שניהם לא צריכים היו להפתיע. בדיעבד, רק תמימותה של ישראל הצעירה יותר עשתה אותם לאירועים מפתיעים. כנראה שבאמת חשבנו שאנחנו אחרים, אבל אנחנו לא. אנחנו כמו כולם. כשהמתח עולה, הפוטנציאל לאלימות עולה. וכרגע, המתח בשיא.
כמה בשיא? תלוי את מי תשאלו. גורמים ממלכתיים התעניינו לאחרונה אצל בכירים בשב"כ אם הם פוקחים עין על פעילי מחאה קיצוניים ועל גורמים שעלולים לרצות לפגוע במחאה. בעצם, יותר משהתעניינו אצלם, רצו להזכיר להם שיש הכרח לעשות זאת. הם מודאגים, וגם במערכת שמופקדת על בלימת גורמים קיצוניים יש מי שמודאגים, ואפילו מאוד מודאגים. כמו המשטרה, שלא יכולה להקצות כוחות ל־40 או 50 או 60 מוקדים של חסימת כבישים, גם לגופים אחרים יש מגבלת כוח אדם ואמצעים. קשה לאתר מראש כל מפגין עצבני או נהג עצבני, קשה לזהות מראש כל מוקד אקראי שמועד להתלקחות אלימה.
אחת מהבעיות העיקריות שהביאו את ישראל לרגע הזה נוגעת לפער בין שני מחנות בהערכת חומרתו של המשבר באופן כללי. יותר ממחצית תומכי האופוזיציה אומרים היום שהמשבר העובר על ישראל היום הוא "החמור בתולדות המדינה", ועליהם נוספים עוד כמעט 40% שמעדיפים לכנות אותו "אחד מהחמורים בתולדות המדינה".
תומכי הקואליציה לא רואים כך את המציאות. הם כמובן רואים משבר, אבל רק מיעוט קטן מהם (12%, על פי נתונים שאספנו השבוע, אבל צריך לומר שהם לא סופיים) סבורים שהוא הכי חמור בתולדות המדינה. זה לא שבימין מקילים ראש במצב. קבוצה גדולה מסכימה שמדובר במשבר חמור. אבל גם מתעקשת ש"היו חמורים ממנו".
קשה להשוות חומרה של משברים. אבל ברור שמשבר מלחמת לבנון הראשונה היה חמור מאוד, ותוצאתו רצח פוליטי (גרינצוויג), וברור שמשבר ימי אוסלו היה חמור מאוד, ותוצאתו רצח פוליטי (רבין). כמובן, זה לא אומר שכל משבר חמור מוביל בהכרח גם לרצח פוליטי. צריך לקוות שלא. אלא שסימני האזהרה לא מאפשרים לקוות. הם מחייבים להיזהר.
כאשר באופוזיציה אומרים שזה המשבר "הכי חמור", מתכוונים לומר: אין ברירה אלא לפעול כפי שראוי לפעול במשבר חמור. נעצור את הממשלה, יהיה מה שיהיה. כאשר בקואליציה אומרים שכבר היו משברים חמורים יותר, מתכוונים לומר: מה הם משתגעים שם באופוזיציה, זה לא סוף העולם. נמשיך בדרכנו, ושום דבר לא יהיה.
מכאן נובעת אי־הבנה שמייצרת תסכול, ייאוש, חרון. מי שמתנגדים לממשלה ולמהלכים לשינוי מבנה המערכת המשפטית, מתקשים להבין למה הם צועקים, בוכים, מפגינים, חוסמים, נגררים על הכביש – והממשלה לא מקשיבה. תומכי הממשלה והמהלכים לשינוי מבנה המערכת המשפטית, מתקשים להבין למה היריבים שלהם צועקים, בוכים, מפגינים, חוסמים, נגררים על הכביש – ומתעקשים לבלום החלטה שיש לה רוב ברור בכנסת, ונובעת מהכרעת העם בבחירות.
בחודשים האחרונים צפיתי או הנחיתי יותר מתריסר קבוצות מיקוד של ישראלים מקבוצות שונות, בעלי עמדות שונות. כמעט בכולן נשאלה השאלה "איזה ציון היית נותן למצבה של ישראל היום?", וכמעט בכולן התשובה הייתה משהו שדומה לציון של תלמידים שנשארים כיתה. אם המשתתפים התבקשו לדרג מ־1 עד 10, הם נתנו 3.
אם התבקשו לדרג מ־1 עד 5, נתנו 2, או 1. משמע – ישראל נכנסה לימי בין המצרים במצב הרוח המתאים. היא נכנסה לימי בין המצרים בתחושה של אובדן שליטה, של מבוכה גדולה, של חרון אין אונים. יש מי שזועמים על המפגינים המחבלים בשגרת היומיום, חוסמים, מפריעים, מאיימים, מתלהמים. יש מי שזועמים על הממשלה ותומכיה, המתעקשת להתקדם, לחוקק, להתעלם מקריאות המצוקה, מהאזהרות, מהייאוש של המחנה היריב.
רע לכולם, אבל לא במידה שווה. למתנגדי הקואליציה רע יותר. שאלנו: כמה טוב או רע המצב החברתי בישראל? בעיני תומכים של הליכוד והציונות הדתית הוא רע (כמחצית) או מקסימום בינוני. הם אומנם בשלטון, אבל רק מעטים מאוד מהם אומרים שהמצב טוב. מקרב תומכים של המחנה הממלכתי ויש עתיד רוב מוחץ אומרים שהמצב רע.
כלומר, "רע" או "לא טוב", על פי הדירוג שמוצע להם. בחנתי את טורי התשובות כדי למצוא משיבות ומשיבים שמילאו את משבצת ה"מצוין". רק מעטים מאוד עשו זאת. הרבה פחות מ־1% מקרב מי שהשיבו עד כה. אולי בהמשך יצטרפו אליהם עוד כמה, ויעלו קצת את מצב הרוח. אבל נדמה שדווקא בעניין הזה יש קונצנזוס, כנראה הקונצנזוס היחיד שאפשר למצוא. קונצנזוס שרע.
זה מה שמרווה את האוויר הישראלי הלח של הקיץ הזה באדי דלק שרק מחכים למצית. שני הצדדים מרגישים שהמסר לא עובר. אלה מרגישים שהממשלה מוכנה לדרוס את ערכי הליבה של חצי מהעם. אלה מרגישים שהמפגינים מוכנים לדרוס את ההכרעה הדמוקרטית של חצי מהעם. מיום ליום הטונים עולים: אולי אם נגיד את זה יותר חזק, יותר חריף, יותר בוטה – מישהו סוף־סוף יקשיב. אולי אם נעלה את רמת האיום, נזהיר מדם שיישפך, נודיע שלא נוותר – מישהו בצד השני יבין. אבל אף אחד לא מבין. מה שעלול בהחלט להוביל למסקנה שרק רעש גדול, רעש של יללות צופרים, רעש של כאב גדול, רעש של התנגשות, רעש של המון מסתער – רק רעש כזה יפתח את אוזניו של הצד השני.
איך זה יקרה? האפשרויות רבות מאוד, מה שרק מחדד את נוכחותה של הסכנה. זה יכול להיות נהג שאיבד סבלנות בפקק האינסופי ודוהר קדימה (כבר ראינו דברים קרובים לזה). זה יכול להיות שוטר מתוח עד הקצה, שמתקשה לשלוט בעצביו (גם מזה ראינו). זה יכול להיות מפגין שתסכולו משבש את שיקול דעתו מול איש ציבור, או נציג שלטון. זה יכול להיות פעיל מתבודד, מימין או משמאל, ששיח ההסתה חלחל עמוק לתודעתו. זה יכול להיות קרוב, או קצת יותר רחוק.
זה יכול להיות היום. בהפגנה הבאה, בשיבוש הבא, בהתנגשות הבאה. ולא יהיה בזה שום דבר מפתיע. שום דבר שלא ידענו מראש. לא בזה – ולא בתגובה לזה. לא יהיה בזה שום דבר שאפשר יהיה לפטור בקלישאת העשבים השוטים. אלה לא העשבים – זה היער עצמו. זו החברה הישראלית שעצביה נמתחו לקצה.
כשתתפרץ אלימות חריפה, הימין יאשים את השמאל בשבירת כללי המשחק, והשמאל יאשים את הימין באטימות ודורסנות. אבל שאלת האשמה האולטימטיבית – מי באמת שבר את הכלים – תלויה במידה רבה במזל: מאיזה צד יבוא האקט האלים שישאיר צלקת, מהשאלה האם הפגיעה החמורה, אולי הקטלנית, תבוא מהמחנה הזה או מהמחנה השני. וראוי שאף אחד לא ישלה את עצמו: לא מי שבצד הזה ולא מי שבצד השני. ראוי שאף אחד לא ישלה את עצמו שזה יכול לבוא רק מהצד השני.
הפוטנציאל לאלימות מקנן בשני הצדדים. פוטנציאל שמקורו תסכול, ייאוש, חרון. קניתם נר זיכרון? שמרו אותו במקום קרוב, לשימוש במקרה הצורך. על המדרכה שלידה התפרצה אלימות, על אדן החלון, בכיכר המרכזית של העיר, ליד מעגל הגיטרות הנוגה, או מעגל השיח המהורהר, או אירוע התפילה ההמוני, או עצרת ההזדהות ההמומה. שמרו אותו כדי שיבער כאשר ניכנס לריטואל המוכר של הכאה על חטא – כל אחד על חטאו של השני. שמרו אותו כדי שיאיר כאשר מצעד של פוליטיקאים, משפטנים, רבנים, אנשי רוח, זמרים, ידוענים יסביר את מה שלא נדרש לו הסבר.
הם יאמרו בהבעתם הקודרת: הכתובת הייתה על הקיר. ואף אחד לא יתווכח, כי הכתובת על הקיר. הם ישאלו בהבעתם הקודרת: איך הידרדרנו לזה? והתשובה הכנה תהיה: די בקלות.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בשידורי כאן חדשות, בספר "The Philosophy of David Hume" מאת נורמן סמית, בספר "Intellectuals and Society" של תומס סוול, במאמר "The Spirit of Jewish Conservatism" של אריק כהן, ב"מחשבות על השמרנות החדשה" מאת ארווינג קריסטול.
[email protected]