רב אלוף הרצי הלוי הוא לוחם אמיץ ומוערך. במשך שנים ארוכות הוא השתתף בשורה ארוכה של מבצעים, הוא הסתכן בפעולות מעבר לגבול, ובטרם הגיע אל ראש הפירמידה הוא פיקד על יחידות מובחרות וחשובות.
אבל כל זה לא יכול לטשטש את העובדה שבימים אלה הוא בורח מהמערכה החשובה ביותר שמתנהלת כאן זה שנות דור. קצינים בכירים קוראים לא להתייצב לשירות, מילואימניקים מגייסים בציניות את סמלי היחידות שלהם לטובת מאבקם הפוליטי, אחת לשעתיים עולה לשידור מישהו ומודיע שהוא וחבריו לא יבואו בפעם הבאה שיקראו להם - והרמטכ"ל נאלם.
למה? כי מדי יום מתייצבים לשירות מילואים הרבה מאוד אזרחים ישראלים. הם עוזבים את העבודה, הם עוזבים את הלימודים, הם עוזבים את האישה, הם עוזבים את הילדים בחופש הגדול, ומתגייסים להגן על כולנו בגבול הצפון, ביהודה ושומרון, ובכל מקום שבו הם נדרשים לעשות את זה.
יש בהם שתומכים ברפורמה. יש בהם שמתנגדים לה. חלקם משאירים את הוויכוח הזה בבית. חלקם סוחבים אותו לדיון עם החבר'ה על כוס קפה שחור לפני היציאה לסיור. אלה ואלה יודעים שאחרי כל הקטטות הפוליטיות, מחבר בינינו צה"ל שהוא יותר חשוב מהכל, אפילו מהשאלה אם עילת הסבירות שאיתה נישאר בעוד שבועיים תהיה במתכונת של נעם סולברג או במתכונת של שקמה ברסלר.
והאנשים האלה, שמתגייסים בלי לשאול שאלות, ערים למה שמתרחש סביבם. והם שומעים ברדיו מילואימניקים שבניגוד להם - מעמידים תנאים למדינה ולביטחונה. כאלה שישמחו לשרת, אבל זה יקרה רק בהתאם לתוצאות הצבעה כזו או אחרת בכנסת. והמילואימניקים האלה, שנמצאים עכשיו בכביש 60 בחבל בנימין או בזרעית על גבול לבנון, רוצים לשמוע מהמפקד שלהם קול ברור וצלול. קול שאיננו בורח, ואיננו מפחד, ואיננו מתחמק. קול שמציב קו ברור. שמתווה דרך.
שמעמיד מצפן. שמסביר מה ראוי ומה פסול. קול שקובע איפה עובר הקו האדום ואיפה הוא נחצה. והם רואים שמשום מה הקול הזה לא נשמע. ומכיוון שברור לי איפה נמצא הלב של הרמטכ"ל בסוגיה הזאת של ההתגייסות למילואים, אני מרשה לעצמי להניח שאני יודע מה עובר לו בראש כשהוא בוחר לא לדבר.
אני מעריך שהוא חושש שכל מילה שיוציא מפיו תכניס אותו לקלחת הפוליטית, ותדליק כאן תבערה גדולה עוד יותר. ואני מבין את השיקולים האלה, ולא מזלזל בהם. אבל יש רגעים שבהם כל ההסברים האלה לא מספקים. רגעים שבהם רמטכ"ל שלא משמיע אמירה חזקה, צלולה וברורה, נותן תחושה שאין לצבא ראש.
כי אנחנו מצויים בימים שבהם הבלבול שולט בכל. פעם, בימים שבהם הכל היה ברור יותר, היה פשוט להגיד שמי שעולה לארץ ראוי להערכה גדולה יותר ממי שיורד ממנה. שמי שתורם מזמנו ומתנדב לטובת הכלל, נמצא במקום גבוה יותר ממי שמסתפק בלעשות לביתו. שמי שמשרת במילואים, נותן למדינה יותר ממי שלא.
אלא שעכשיו, בסיוע נדיב של כלי התקשורת, התהפכו להן היוצרות. עכשיו, הגיבורים האמיתיים הם אלה שמודיעים שלא יבואו לשרת. ובתוך התוהו ובוהו הערכי הזה, הרמטכ"ל לא יכול להשאיר את שר הביטחון יואב גלנט לבד בחזית. הוא חייב להשמיע קול. בלי ניואנסים ובלי התפלפלויות.
הוא צריך להגיד בקול ברור לבן שלי, ולבנים של כולנו, שבראייה של צה"ל, הם אלה שנמצאים בצד הנכון והם אלה שראויים להערכה. שמי שמגיע למילואים תורם למדינה, ומי שלא מגיע לא יכול להמשיך להסתובב עם אותה הילה של מכובדות ושל התנדבות ושל תרומה שהייתה סביבו פעם. וגם אתה, הרמטכ"ל, צריך לשאול את עצמך מה קרה, ואיך הדברים שפעם היה קל כל כך לאנשים בדרגתך להגיד, הפכו פתאום מסורבלים ומסובכים כל כך?
וזה מדהים. מאות טייסים שוקלים האם ומתי להפקיר את המרחב האווירי של מדינת ישראל, ובאולפנים האירוע הזה מסוקר כאילו מדובר בישיבת מרכז מפלגת העבודה שמתלבטת אם להיכנס לממשלה או לא.
חשוב להבהיר, לא מדובר פה בסרבנות מצפון. לא מדובר בטייס שהחליט שבאופן אישי הוא אינו יכול עוד. מדובר במהלך שיש לו כל הסממנים של המרדה. הודעות שהזמינו להגיע לאירוע הזה הועברו בקבוצות וואטסאפ של טייסות, אחת אחרי השנייה, כשבכל טייסת ישנו נציג של המארגנים. "להרשמה יש לפנות ישירות לנציג היחידה", נכתב בסוף ההודעה, שנראתה כמו הזמנה לאירוע צבאי לכל דבר.
וזה לא נגמר כאן. משום שבעקבות הפגישה הזאת פרסמו מאות אנשי מילואים של חיל האוויר מכתב תמיכה באותם טייסים שהתכנסו לדון בצעדיהם הבאים. "נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר", נכתב באותה עצומת תמיכה שעליה חתמו בין השאר הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ והאלופים במיל' אביהו בן נון, גיל רגב, דן טולקובסקי, נמרוד שפר ועמוס ידלין.
לחבורה הזאת, כדאי לשים לב, היה חשוב לברוח מהמילה "סרבנות" ולהישאר עם תמיכה ב"השעיית התנדבות לאלתר", אבל חשוב לא לתת להם לבלבל אותנו. משום שהאלוף אביהו בן נון יודע טוב יותר מכולנו ששירות של טייסים בחיל האוויר איננו חוג פילאטיס, שבו אתה מודיע למדריכה שאתה יוצא לחופש של חודשיים ומבקש להקפיא את המינוי.
חיל האוויר לא יכול להיות תוכנית כבקשתך, שבמסגרתה אתה מודיע בטייסת "היום אני בא, מחר אני לא בא. בקריאה ראשונה על צמצום עילת הסבירות תשבצו אותי, בקריאה שנייה ושלישית אל תחפשו אותי". ובמובן הזה, חלוץ, בן נון, רגב, טולקובסקי, שפר וידלין, אנשים שעשו כמה דברים לטובת המדינה הזאת, נותנים עכשיו יד וכתף להפקרת ביטחונה.
ובהקשר הזה ממש, הגיע הזמן גם להפסיק לבלבל את המוח עם הטענה המגוחכת לפיה לא מדובר ב"סרבנות" אלא ב"אי־הגעה להתנדבות". באופן מעשי, כל המילואימניקים במדינת ישראל הם מתנדבים. כל מי שרוצה להשתמט מהמשימה הלאומית הזאת, יכול לעשות את זה בקלות. ומכיוון שכך, כל מילואימניק שצה"ל בנה עליו שיאייש ביום פקודה עמדה או מוצב או קוקפיט, והוא מודיע שבגלל חילוקי דעות פוליטיים הוא לא מגיע – הריהו סרבן על מלא. והאופן שבו התקשורת מנרמלת את האירוע הזה, ומתייחסת אליו כאל עניין לגיטימי, הוא כשלעצמו עוד נקודת ציון בדרכה של העיתונות שלנו אל התהום.
מה הם יגידו אז? שהם נשארים בבית? שתומכי צמצום עילת הסבירות יתמודדו עם האיום הזה לבדם? שמבחינתם תושבי זרעית ושתולה יכולים ליפול בשבי, עד שתוחזר עילת הסבירות למתכונת הקודמת, זו שאהרן ברק היה מוכן לוותר עליה, זו שהשופט סולברג הציע לשנות אותה, זו שיאיר לפיד תקף אותה, זו שמתן כהנא ונפתלי בנט רצו לבחירות עם ביקורת קשה עליה?
כל מי שקורא את הציטוטים של הטייסים האלה בכלי התקשורת מבין שלא עילת הסבירות מביאה אותם אל המקום הזה, אלא הרכב הממשלה הזאת, שאיננה אלא תוצר הבחירות וסך רצונותיו של הבוחר. ניר דבורי ציטט השבוע בערוץ 12 את דבריהם של הטייסים בפגישה סגורה שקיימו עם מפקד חיל האוויר: "לא נפעל כשלא נדע שהתקיפות שנבצע ערכיות ומוסריות. נשבענו לשרת את הממלכה, לא את המלך".
בואו נפרק רגע את האמירה הזאת. מה זאת אומרת שלא תפעלו אם לא תדעו שהתקיפות שלכם ערכיות ומוסריות? אתם יכולים לתת לנו דוגמה, בחצי השנה שהממשלה הזאת מתפקדת, לתקיפות בלתי מוסריות ובלתי ערכיות שנדרשתם להן? האם ראיתם רמזים לדרישות כאלה? האם היה מקרה שבו התעורר אצלכם חשש שנשלחתם להפציץ אמל"ח איראני בסוריה, לא כדי לשרת את ביטחון המדינה אלא כדי לשרת את הקואליציה? או את "המלך"? האם לטקסטים האלה שלכם יש קשר לעילת הסבירות ולחוק שעבר השבוע בקריאה ראשונה? האם לא ברור שלא עם הרפורמה יש לכם בעיה, אלא עם הציבור שבחר באותו "מלך", כפי שאתם מכנים אותו?
בואו לא נשכח, כבר לפני שלוש שנים שלחו מאות טייסים משלכם מכתב לנשיא המדינה בדרישה שלא להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. לפני שהייתה רפורמה, לפני שהיה יריב לוין, לפני שעלתה היוזמה לצמצום עילת הסבירות.
ואת אותם טקסטים שמענו השבוע בטלוויזיה מעוד סרבן, סא"ל ח', קצין לשעבר בשייטת: "כתבתי מכתב שבו אני משהה את המשך ההתנדבות שלי בשייטת 13, הממשלה הזאת לא תהסס להשתמש בצבא לטובת המטרות שלה". ואני שואל שוב, רוצה להתווכח על עילת הסבירות? בוא נתווכח. אבל מאיפה הטענה שהממשלה לא תהסס להשתמש בצבא לטובת המטרות שלה?
ראית את זה קורה? ראית רמז לזה? קרה לך פעם שנשלחת על ידי בצלאל סמוטריץ' לפעולת קומנדו בסניף של יש עתיד? האם הטקסטים האלה לא מספיקים כדי להבין שאין פה שום דיון על רפורמה, והכל מתחיל ונגמר בטענה של אנשי שמאל שלפיה הקואליציה הזאת אינה לגיטימית?
וחשוב להגיד, שזה בסדר למחות ולהפגין נגד כל דבר, גם בלי קשר לסוגיות המשפטיות שעל הפרק, רק כדאי להגיד את זה ביושר. כי כשבעצרת נגד הרפורמה בבאר שבע מוזמן לשאת דברים חוסיין אלעוברה, בדואי תושב רהט שקורא מעל הבמה להפסקת ההריסות וההפקעות של הבדואים, זה קשור לרפורמה?
וכשאחותו של איאד אל־חלאק, שנהרג מירי של לוחם מג"ב, נואמת בהפגנה בירושלים, וקוראת פסוקים מהקוראן, נוכח הקהל שצועק "איאד נרצח – אנחנו לא נשכח", זה קשור לוועדת החוקה של רוטמן? וכשעמירם לוין עומד בהפגנת "אחים לנשק" בחיפה, ותחת השלט "אחוות המילואימניקים להצלת הדמוקרטיה" זועק מול הקהל המריע ש"חשוב שנבין שאם כל חטאת הוא המשך הכיבוש והשלטון על העם הפלסטיני", זה קשור לוועדה לבחירת שופטים?
וכל זה לפני שדיברנו על שקמה ברסלר, ממנהיגות המחאה, שהשבוע ראיתי אצל שרון גל בערוץ 14 כיצד כבר לפני שלוש שנים היא עמדה עם הדגלים השחורים ולצד "ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה" ו"בושה, בושה" המוכרים, קראה "ביבי תתפטר", הרבה לפני שהרפורמה באה לעולם.
ומכיוון שכך, בכל פעם שהם רוצים לשכנע מישהו שהם צודקים, מטפסים החברים הנכבדים האלה אל הבוידעם, מורידים ממנו את מדי הבי"ת עם הדרגות, ומכריזים "אנחנו מבקשים שלא תתייחסו אלינו עוד כאל האזרח רון, או האזרח דודי, או האזרח תומר. מהיום אנחנו בשבילכם ר' וד' ות', וככאלה, יש לקול שלנו חשיבות גדולה יותר מזו של הקול שלכם". וצריך להודות שכשכל זה מגיע באריזה של דאגה לדמוקרטיה, זה מצחיק בואכה מעליב.
גם שר הביטחון יואב גלנט נבהל מהאיומים האלה וגם אני, הקטן. אבל ככל שהסחיטה הזאת הולכת ומשתכללת, כך הולך ונהיה ברור שהפעם אסור להיכנע. לא לטובת עילת הסבירות. לטובת המדינה. כי מי שמסכים להיסחט פעם אחת, ואת זה יודע כל תלמיד כיתה אל"ף במגמת פרוטקשן, גוזר על עצמו להיסחט תמיד.
ובפעם הבאה, שיכורי ניצחון, הם לא יעצרו בעילת הסבירות. בפעם הבאה, הם יישבו בקוקפיט, רגע לפני המראה לאיראן, ויודיעו שאם לא מפטרים את יריב לוין, אין תקיפה. ומול הבריונות הזאת, בכלל בלי קשר לשאלה אם החוק הזה או האחר טוב או רע, מדינה חפצת חיים דמוקרטיים לא יכולה להרים ידיים.
האנשים הללו, שנושאים את שמו של צה"ל לשווא, גוררים בעיניים פקוחות את הגוף שנהנה מהקונצנזוס הרחב ביותר בישראל, אל מרכז הקטטות האזרחיות שלנו. אין כאן שיח של "אחים לנשק", אותה אחווה שבשמה חיילים מסתערים זה למען זה, ובשמה לוחמים קפצו על רימון כדי למנוע פגיעה בחבריהם. יש כאן שיח פוליטי של קבוצה פוליטית שמקדמת אג'נדה פוליטית. הא ותו לא.
יחידות צבאיות, שלחמו כתף אל כתף, הפכו עכשיו, בגלל החבורה חסרת האחריות הזאת, לתאים במחאה נגד הממשלה. המחאה שלהם אינה "מחאת המילואימניקים". היא מחאת המילואימניקים המתנגדים לממשלה. כי מילואימניקים יש בימין ובשמאל, מילואימניקים יש בין הדתיים ובין החילוניים, מילואימניקים יש בין תומכי הרפורמה ובין מתנגדיה, והניכוס של צה"ל לטובת הקבוצה הפוליטית שהם הקימו היא אירוע שכל כולו פגיעה נוראית בצבא של כולנו. ממש כמו ההצגה המטופשת של כל אותם "אחים לנשק" עם החולצות של "לוחמי כיפור".
בואו נעשה סדר. כל מי שחי פה בשנת 73' והיה אז בין גיל 18 לגיל ארבעים ומשהו, הוא "לוחם כיפור". ולכן ללכת בהפגנה עם חולצה של "לוחמי כיפור", זה בערך כמו ללכת עם חולצה שכתוב עליה "אני בן 70". המונים כאלה מסתובבים בינינו, והניסיון להציג את המחאה הזאת כ"מחאת לוחמי כיפור", רק בגלל שכמה מהם הצטרפו להפגנות, היא ילדותית ומטופשת.
מי שהדרך היחידה שלו לשכנע בצדקת טיעוניו מתחילה ונגמרת בכך שהיה אחד מהרבה מאוד ישראלים ששירתו בסיני בימים ההם, מעידה בעיקר עליו. אתם לא היחידים ששירתֶּם אז, חברים, וכדאי לכם לזכור שבתעלות ובמוצבים, במיתלה ובחרמון, לא נלחמו רק חסידיה של עילת הסבירות אלא עם ישראל כולו. והשימוש שלכם בהיסטוריה המדממת ההיא, והניסיון שלכם לנכס לעצמכם ולעמדתכם הפוליטית את כל מי שנלחמו איתכם ואת כל מי שנפלו בקרבות, איננה אלא שילוב רע של זילות ושל ציניות.
שֵירתתי כמה שנים טובות בסדיר ובמילואים, ואני לא זוכר מקרה שבו חיילי היחידה שלי התנו את התייצבותם בהידברות בין הצדדים הפוליטיים בעניין כזה או אחר. מה לזה וליחידה הצבאית שלכם? וכשאותם אנשי 8200 יוצאים במכתבם נגד שרים שקוראים "לשריפת כפרים", גם זה קשור לרפורמה? וכשיוצאי המ"מ (מבצעים מיוחדים) מפרסמים מכתב שבו הם מכנים את ממשלת ישראל "כנופיית ההפיכה", או כשהם מגדירים את ראש הממשלה "הרודן", זה נראה לכם כמו מכתב של אנשי מילואים שקולים או של השבאב של לה פמיליה?.
האם על זה אין לעיתונאים שמפרסמים בלי לקרוא כל מכתב שכזה, משהו להגיד? וכשמאות לוחמי המילואים של שייטת 13 כותבים במכתב ש"בשבועות האחרונים ביצעה משטרת ישראל מעצרים של אזרחים שומרי חוק, גם בביתם, כמו במשטרים החשוכים ביותר", לא ראוי היה שמי שמקבל את המכתב הזה שלהם ומפרסם אותו כמות שהוא יעיר משהו על כך שמדובר בהבל ושקר?
יש בינינו לא מעט עיתונאים שבחרו בתקופה האחרונה להניח לתפקידם הישן ולהפוך למפגינים במשרה מלאה. אחד מהם הוא עמיתי הוותיק בן כספית, שגאה מאוד בתפקיד שהוא ממלא בחודשים האחרונים, משהו שבין שדר קווים של הפגנות לבין קצין העיתונות של הסרבנים. השבוע ראיתי את כספית מצייץ בטוויטר ש"מה שהילדים והנכדים שלנו ישאלו אותנו בעתיד זה לא מה חשבנו כשכל זה קרה, אלא איפה היינו ומה עשינו כדי למנוע מזה לקרות".
לנקודה הזאת חשוב לי להתייחס. כי אני חושב שהילדים והנכדים שלך, בן, ישאלו אותך עוד כמה שאלות. הם ישאלו אותך מה עשית למקצוע העיתונות. הם ישאלו אותך איך מפרשן מדיני, מהבכירים בישראל, איש שהטורים שלו טלטלו ממשלות ושהחשיפות שלו נרשמו בדפי ההיסטוריה של העיתונות הישראלית, הפכת את עצמך, מתוך שנאה יוקדת לבנימין נתניהו, לעט להשכיר עבור כל מי שמוכן לתקוף כל דבר שראש הממשלה נוגע בו.
הם ישאלו אותך איך הפך חשבון הטוויטר שלך ללוח מודעות של כל מפגין. איך בלי לבדוק, ובלי לשאול, ובלי לתהות, ובלי לעשות כל מה שעיתונאי צריך לעשות, אתה מוכן לפרסם כל מודעה שמשגר אליך מישהו שיש לו משהו נגד הממשלה. איך פטריוט כמוך הפך להיות השופר והדובר של כל מי שמוכנים לסרב פקודה ולפגוע בביטחון המדינה, רק משום שעל הדרך הם פוגעים גם בממשלה שאתה כל כך מתעב?
איך היית מוכן לשתף סרטון שצולם בבית עלמין צבאי עם הקריאה "חללי צה"ל מצטרפים למחאה"? איך אתה מתנדב לשתף מכתבים שנשלחים אליך על ידי יחצני מחאה או מפגינים, ולדווח על כוונת הסירוב של 400 לוחמי מ"מ או של 500 יוצאי 8200 בלי לפרסם את שמותיהם ובלי לבדוק שיש בכלל אנשים כאלה?
איך אתה מרשה לעצמך גם לקרוא לאנשים להשתתף בהפגנות, גם ליטול בהן חלק פעיל בעצמך, וגם לכתוב עליהן? איזו מין עיתונות זו, בן? מה נשאר מהמקצוע שלנו? ומה נשאר מההוא ששירת כלוחם גאה בשריון, והפך עכשיו לאיש יחסי הציבור של כל מי שמוכן להפקיר את ביטחון המדינה על רקע מחלוקת פוליטית?
לצערנו, אין היום מי שיריע לרוב הזה, כמו שמריעה היום עיתונות שאיבדה את דרכה לאותם סרבנים. אין לו, לרוב הזה, משרדי יחסי ציבור שישבצו אותו בתוכניות האקטואליה, ואין לו מיליונרים שישקיעו בשלטי חוצות שיזכירו שהוא פה. אבל זה לא מזיז לו, לרוב השקט הזה. הוא מגיע למילואים כי צריך. זהו.
וזה מחזיר אותנו אל הרמטכ"ל, הרצי הלוי, שהמקסימום שהצליח לחלץ מפיו השבוע, בטקס חילופי מפקדי פיקוד הדרום, הייתה האמירה לפיה "אין לנו הרשות במציאות הנוכחית שלא להתייצב לכל אתגר ומשימה".
הלוי משוכנע שהטקסטים הללו מציגים עמדה ברורה, אבל הוא טועה. המשפטים העמומים הללו מסגירים בעיקר את חולשתו. המוני חיילים, בסדיר ובמילואים, המפקד, יחד עם הוריהם ויחד עם שאר אזרחי ישראל, ממתינים לשמוע ממך אמירה חדה הרבה יותר.
התרעות פיקוד העורף