בשבוע האחרון נשמעה השתוממות בקרב מי שאינם מבינים על מה בכלל יש להפגין. "הרי ברור שהרפורמה נגנזה ומעבירים עכשיו רק רסיסים מרוככים", הם אומרים ואז מוסיפים: "מה עוד המפגינים רוצים?". אז הנה פנייה נרגשת לכל מי שעתיד החקיקה המשפטית מאוד ברור לו: תעשו טובה, ואל תפרשו את הממשלה עבור הציבור. תפקידה של ממשלה הוא להסביר את מהלכיה. אנחנו לא צריכים לנחש, לתרגם או לפרש. אם היא אכן מעוניינת במהלך חדש, שתתכבד ותאמר לציבור באופן ברור, אחיד ועקבי, שהרפורמה שהוצעה בינואר ירדה מהפרק סופית. זה מן הסתם לא קרה.
בסוף מרץ הרפורמה "הושהתה". הובטח לקיים שיח בבית הנשיא בלב שלם ובנפש חפצה, אבל כשבני גנץ ויאיר לפיד התרעמו על הפארסה בבחירת הנציגים לוועדה למינוי שופטים - הממשלה קפצה על המציאה, האשימה את האופוזיציה ופרשה מהשיחות. אז הצהיר בנימין נתניהו שמעתה הוא יעביר הכל בעצמו "במידתיות ובאחריות", אך לא התחייב לתוכנית כלשהי, התעלם ממשבר האמון כלפיו וכן מהצהרות חוזרות ונשנות של שריו.
כל פרשן שטוען ש"מה הביג דיל? הרי זו רק עילת הסבירות", שיקשיב בבקשה לחברי הקואליציה. הם מבהירים שעילת הסבירות היא רק הסיפתח (איתמר בן גביר), מבטיחים שהרפורמה תחזור (עמיחי אליהו), תתקדם (בצלאל סמוטריץ') ותעבור (יריב לוין), מזהירים שבלעדיה הממשלה תתפרק (שמחה רוטמן), מתחייבים לפטר את היועמ"שית (מירי רגב) ולגזול פריבילגיות מהצפונבונים (דודי אמסלם). איך מכל אלה אפשר להסיק ש"הרפורמה נגנזה"?
אפילו לגבי שיחת הטלפון בין נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לנתניהו אין מידע ברור. לשכת ראש הממשלה סיפרה דבר אחד; לשכת ביידן דיווחה אחרת. תום פרידמן סיפר דבר שלישי, שהוכחש על ידי לשכת נתניהו, אבל לשכת ביידן דווקא לא הכחישה. במצב כזה, עודף הפרשנויות הוא חלק מהותי מהבעיה.
הממשלה מנצלת את רעש הפרשנויות כדי לבלבל את הציבור. נוח לה להיות מעורפלת, לומר דבר אחד לאלה, דבר שני לאלה, ודבר שלישי למישהו אחר. מתאים לה שהציבור יתאמץ להבין את דרכיה הנסתרות. כשכל אחד מפרש כראות עיניו. היא לא צריכה להתחייב לדבר. ברצותה, תשלוף את הרפורמה המקורית ותעביר אותה בקריאה שנייה ושלישית. ברצותה, תעמיד פנים ש"הרפורמה מתה" והיא רוצה הסכמות, אבל האופוזיציה מסרבת - ולכן היא תעביר בעצמה חוק אחרי חוק.
הממשלה רוצה שאיש באשלייתו יחיה, כדי שהיא תהיה חופשייה להחליט בשרירותיות במקום ובזמן הנכונים לה. זהו חלק אינטגרלי מהתנהלות הגזלייטינג שהפכה טבעית לה, כך שכדאי אולי להזכיר שדברי הממשלה אינם התנ"ך. הם לא דורשים פרשנויות מתוחכמות, אלא צריכים להיות שקופים, עקביים וברורים. אם היא אכן רוצה להמית את הרפורמה המקורית של לוין, שתתכבד ותגיד זאת – לא בהדלפה או בפרשנות, אלא באמירה ברורה.
מעבר לקו האדום
הנרטיב של הממשלה הוא שעל עילת הסבירות היו הסכמות בבית הנשיא, ומכיוון שהשיחות פוּצצו על ידי גנץ ולפיד - הממשלה תעביר את החוק לבד. אבל זה נרטיב של גזלייטינג, ואת האמת הקשה הממשלה מסרבת לראות: בישראל קיים ציבור ליברלי עצום שמפחד פחד מוות מממשלה שמנוהלת על ידי סמוטריץ', בן גביר והחרדים. לא מדובר בקומץ "שמאל" או ב"כמה אלפים", אלא בציבור ענק שהוא ברובו דווקא מרכז ומרכז־ימין. אחרי הניסיון לבליץ חקיקה שיכפיף לממשלה את הרשות השופטת, כל מה שהממשלה תעשה יהיה קשה לעיכול עבור הציבור הזה.
אבל גם מצד המחאה והאופוזיציה אסור להתפזר, וצריך לומר דברים ברורים יותר. הגדלת קצבאות אברכים, ביטול לימודי ליבה, הגברת בנייה בהתנחלויות, הרטוריקה המתלהמת של השרים וחוסר המקצועיות - כל אלה מקוממים, אבל הם במסגרת המשחק הלגיטימי. כלומר - במסגרת העובדה שהממשלה אכן זכתה לרוב ולמנדט, גם אם תבחר בנתיב חסר היגיון או מושחת.
מנגד, מה שאינו לגיטימי הוא כל מה שקשור לחקיקה שמשנה את האיזון בין הרשויות בישראל, ללא הסכמה רחבה. זהו שורש ההפגנות ההמוניות, זהו שורש הפחד המצמית שאחז בציבור ליברלי גדול, ואין סיכוי שהוא ייכנע. הפרדת הנושאים האלה על ידי הנהגת המחאה דרושה לא רק כלפי המוחים, אלא דווקא כהסבר לאלה שאינם מוחים. כשהדברים יהיו ברורים, שום ספין של הממשלה לא ישנה את האמת הפשוטה: הקו האדום שמבחינת המחאה לא ניתן לחצות הוא כל חקיקה שמשנה את איזוני הרשויות במעמד צד אחד.
מאמינים לכל דבר
הסולידריות הישראלית נקרעת בין שני נרטיבים שהולכים ומתרחקים זה מזה. זה לא קורה רק בחיל האוויר וביחידות העילית - לכל אזרח יש הדוגמה האישית שלו, והנה דוגמה מהחיים האישיים שלי. מצד אחד - אני שייכת לקבוצות המחאה בוואטסאפ, שבהן חבריי מתפקעים מפחד מפני הפיכה מסוכנת בידי ממשלת קיצוניים. מגיעות לשם גם הגזמות ותיאוריות קונספירציה, אבל בשלב הזה של הפחד, רבים פשוט מאמינים לכל דבר.
מהצד השני, חבריי הליכודניקים או אלה שגרים מעבר לקו הירוק, אינם מתרגשים מפחדי המוחים. חלקם קנו את הנרטיב הממשלתי, ובאמת מאמינים שההפגנות ההמוניות חסרות התקדים שמתקיימות מאז ינואר מכילות בעצם את אותם אנשים מההפגנות המצומצמות בהרבה שהתקיימו בבלפור בזמן הקורונה.
חלק מבני משפחתי קוראים את "הארץ", ולכן אני לא מתפלאת כשהם מגלים סלידה מכל דבר שמדיף ריח של מסורת. מנגד, השבוע סיפר לי חבר ותיק שהוא צופה רק בחדשות של ערוץ 14. כששאלתי למה, הוא הסביר שברור לו שהמידע שם מוטה, אבל בעיניו גם ערוצי 11, 12 ו־13 מוטים, וב־14 הוא לפחות מצליח לזהות את ההטיות. החבר הזה אינו מאוד שונה מבני משפחתי, אבל אם אלה מקורות המידע שלהם, נראה לכם שהם יצליחו לתקשר זה עם זה?
שבויי הנרטיבים
הנרטיבים המניפולטיביים הם הרסניים, מכיוון שרוב האנשים לא מסוגלים לעבוד 24/7 כדי לאמת אינפורמציה או לברור אותה מתוך ים העיוותים והמניפולציות סביבם. רובם נצמדים למקורות מידע מסוימים רק כדי להישאר מעודכנים. או אז הם מתחילים לקבל מסרים מסוג מאוד מסוים, ולא שמים לב שלאורך זמן הם מתועלים וזורמים עם אחד הנרטיבים, מקצינים ומתרחקים מהנרטיב השני - באופן שכבר לא מאפשר להם להבין שכנים וחברים שעד לא מזמן תמיד הסתדרו איתם.
הבעיה הקשה היא שהממשלה מעוניינת להחריף את הקרע. השבוע הציג שר התקשורת תוכנית ל"רפורמה" משלו, שמשלבת הטבות מרחיקות לכת לערוץ 14, עם הקמת ועדת פיקוח על החדשות והרייטינג של הערוצים האחרים, שתמונה על ידי הממשלה. הממשלה חושבת שהשתלטות על אמצעי תקשורת תאפשר לנרטיב שלה "לנצח" את המפגינים, את המרד בצבא, את הנידוי הבינלאומי.
אבל זה מה שמפחיד יותר מכל, משום שהגברת הלחץ והקצנת הנרטיבים רק יקרעו אותנו יותר. כבר תקופה ארוכה ברור שאף צד בישראל לא יכריע את הצד השני, וצריך למצוא את הדרך חזרה להסכמות. ניסיונות כאלה מתקיימים כל הזמן. רק השבוע הוצעה פשרה חדשה של פרופ' ידידיה שטרן ועו"ד רז נזרי, ועל ידי בני גנץ. ללא פשרה, קיימת סכנה אמיתית לעתיד המדינה. אם זה נשמע כמו נבואת זעם דיסטופית, כדאי להיזכר בהיסטוריה. די הזוי שממשלה מסורתית תצביע על חוק כל כך קריטי בימים של בין המצרים, רגע לפני תשעה באב.
לפי הסקרים, 67% מהישראלים חוששים ממלחמת אזרחים. לכן רבים אינם שואפים לניצחון בדמות הפלת הממשלה או חיסול "הסמולנים הבוגדים", אלא לשקט. לשפיות. ממשלה שבה גורמים קיצוניים מחזיקים בהגאים לא תביא שקט. הדרך היחידה לשקט עוברת בשיתוף פעולה בין גנץ, לפיד והליכוד. רבים מהאזרחים מעוניינים בפתרון כזה, אבל נציגיהם מעוניינים במשהו אחר. גנץ אולי היה זורם, אבל נתניהו לא יחלום להחליף את החרדים בלפיד, ולפיד אלרגי לעצם שמו של נתניהו.
אפשר להבין את מניעיו של זה וגם את מניעיו של זה, אבל השאלה היא אם הנבחרים צריכים לשרת את שאיפות הציבור, או שהציבור צריך להתכופף בפני רצונות נבחריו. אם אנחנו עדיין דמוקרטיה, אין ספק שאחדות כזו היא הפתרון, ואנחנו צריכים להפסיק את ההיסחפות אחרי הנרטיבים ולהתחיל לדרוש אותה.