ישנו המשל היהודי ההוא, על המושל הגדול והעשיר שביקש קצת מנוחה לנפשו, שחרר את שומריו מוקדם מהצפוי וירד אל החוף. כך נכנס הוא אל הים, פרש את ידיו לצדדים, עצם עיניים וצף, הגלים המעטים שהיו לא כיסו אותו או הפריעו לו, הם חלפו תחתיו וכמעט שהרדימו אותו, עד שאל הים החליט שדי לפסטורליות הזאת והנה שינה הים פניו. גשמים החלו לרדת, הגלים התחזקו, והמושל המפוחד וההמום לא הצליח לשוב אל החוף.

לטורים הקודמים של מרסל מוסרי >>

הוא נזכר שאחד הדייגים שהגיע אליו לבקש דחיית מס כי אין הרבה דגים בים, לימד אותו לא להתנגד לגלים. זה הבית שלהם, אם קורה מקרה כזה - פשוט תצוף. אז הוא צף ואחרי שעות רבות הביאוהו הגלים לאיזה חוף מוזר. יהודי שעבר שם במקרה מצא אותו והוא הלום וקפוא. פשט היהודי חלק מבגדיו, הלביש בהם את המושל ואסף אותו לביתו, שם טיפלו בו, האכילו והלינו אותו היהודי ואשתו. חלפו הימים, המושל התאושש וביקש מהיהודי טובה אחרונה. “מה תרצה?", שאל היהודי. “קח אותי אל ביתי", ביקש המושל.

שעות אחר כך, כשהגיעו אל עיר הבירה ונכנסו אל ארמון המלוכה, תהה היהודי מי האיש הזה ומה מעשיו שם. כשראו השומרים את המושל, צעקו משמחה, שכן חשבו כולם שהוא כבר במצולות הים וללא רוח חיים. לאחר ששב המושל לאיתנו, סעדו הוא והיהודי ארוחת ערב גדול ודשנה של מלכים ממש.

“אני רוצה לתת לך מתנה", אמר המושל.
“עשיתי זאת לשם שמיים, הארוחה פה מספקת אותי בהחלט", ענה היהודי.
“ובכל זאת, אל תעליב אותי, אנא ממך, עד חצי המלכות".
היהודי חשב רגע ועוד רגע, הביט אל הצדדים לראות שאין שומעים ולחש למושל: “יש לי חנות ירקות במדרחוב, לידי יש עוד יהודי עם חנות ירקות. אנא, צווה לסגור את חנותו ולהרחיק אותו מהאזור".
כך עשה המושל.
מצחיק, נכון?

לפני שנתיים, בספונטניות מוחלטת, רכשתי כרטיס למופע של הזמר והיוצר בעז שרעבי. קולו והשירים שבחר בקריירה שלו ליוו את ילדותי, נעוריי ואפילו את חתונתי. שיר הסלואו שלי ושל הגרוש שלי היה “כשאת נוגעת בי".

התיישבתי ליד השולחן הקדמי ביותר, לידי שני גברים, אבא ובן, והם מחייכים אליי, והאבא מספר שהוא קורא שלי. אהבתי את זה, אך ידעתי שלא אוכל להתפרק אם שיר אחד יהלום בי פתאום, אל תשאלו אותי למה, זה ככה לצערי. הזמנתי לי כוס יין וקרפצ'יו, וכשהתחיל המופע, זלגו אוטומטית הדמעות ולא משנה מה סיכמתי עם עצמי קודם לכן.

את ההמשך אתם כבר יודעים, כי כתבתי על זה בדף הפייסבוק שלי, וגם אם אתם לא חברים ברשתות חברתיות, נתקלתם בזה, כי זה סוקר בכל ערוץ אפשרי - בטלוויזיה וברדיו. בעז הלך קצת באטיות והכיסא ששמו לו היה די גבוה, לקח לו שנה לעלות עליו. מישהו שהגיע, בחור בן 40 כזה, צעק לפתע: “תביאו לו הליכון" וחשב שזה יצחיק מישהו. הלעג הזה, הישראליות המכוערת והארסית (וגם הערסית) הזאת. הקהל לא פצה פה. בעז הביט לאזור שבו ישב האיש והשיב “אני אוהב גם את מי שלא אוהב אותי".

נחנקתי, ההופעה נעצרה לי פה. הגעתי הביתה וכתבתי מיד על המקרה הזה, ידעתי שבעז לא כל כך יאהב את זה, שכן במחשבה ראשונה מוטב שהייתי מחליקה ולא מביכה אותו שוב, אבל כשהמוזה, היצר והחמלה מתעוררים בי, כל שאר הדברים הופכים להמלצה בלבד. הפוסט הזה עשה טוב, אין מקום במדינה שלא הזמין את בעז להופיע בו, כולם ביקשו לראיין אותו, הוא הוביל פרסומת נחשבת, ועד עתה, שנתיים אחרי, ההופעות שלו מכורות מראש. לא דיברנו מאז, יוסי הסוכן שלו טלפן להודות לי ואף הוסיף “בכל פעם שאת שומעת שלבעז יש הופעה, רק תגידי ויחכו לך כרטיסים". האמת? חיכיתי שגם בעז יצלצל, לא כדי להודות לי, סתם כדי שאשמע באוזניי שהוא לא נעלב, שהוא בתקופה טובה, שהוא שמח בפוסט ולא כועס, אבל זה לא קרה.

עד לפני חודש.

יש לי דוד, אח של אמא שלי, אהרון שמו, הוא אחד מיחידי הסגולה שזכו להתחתן עם אהבת נעוריהם. מעל 40 שנה היה נשוי לאישה נפלאה, יפהפייה פנימה והחוצה בשם דורית. לפני ארבעה חודשים בערך גופה קרס אחרי סרטן אלים מאוד והיא עלתה השמיימה. מעולם לא היו בינינו שיחות, הוא מהדודים האלו שרוחשים להם כבוד, שלא מתפלספים יותר מדי או נכנסים לבדיחות שטותיות, אבל איכשהו באחת מהשיחות עם אמי, פתאום שמענו ברקע את השיר “אביא לך אבנים מהירח".

“את יודעת?", היא אמרה לי, “זה היה השיר של אהרון ודורית, הוא רצה לקחת אותה להופעה של בעז אבל לא הספיק, היא נפטרה לפני".
ניתקנו את השיחה, והשיחה הבאה הייתה ליוסי, האמרגן של בעז. “נו?", שאל, “תואילי בטובך להגיע סוף-סוף?". סיפרתי לו את הסיפור, וכהבטחתו חיכה לי זוג כרטיסים בכניסה. כך ישבנו אני ואהרון בערבו של יום חמישי בזאפה הרצליה וחיכינו לבעז שרעבי. אכלנו, שתינו וויסקי, צחקנו ודיברנו בעיקר עליה. הוא סיפר לי שכל שאר העולם היה רק תפאורה, שאדם, לפני הכל, צריך שיהיה לו חבר טוב. בשישי בבוקר היה הולך לשוק עם רשימה שכתבה ועליה הוסיף עוד דברים שאהבה ושב הביתה אל זרועותיה. הוא חותך ירקות, היא מבשלת, וברקע מוזיקה יפה. סיפר לי על מסעותיהם בעולם, סיפר לי על הערבים שבהם מזגו שתי כוסות, פלטת גבינות וירקות ושוחחו, כמו בדייט הראשון, ויש צימאון לדעת עוד ועוד האחד על השנייה. הוא סיפר לי ועיניו זהרו בגעגוע וכבו באחת בעצב.
בעז עלה אל הבמה. פנומן. כמה יפה הוא שר.

ופתאום, באמצע ההופעה סיפר לקהל שיושבת מישהי בשם מרסל מוסרי ששלחה לו קרן אור לפני שנתיים ומאז הקרן הזאת מאירה לו. הקהל מחא כפיים, אהרון שרק, אני צחקתי ורעדתי. והנה “אביא לך אבנים מהירח". לא אתאר יותר מדי, אבל ראיתי ברגעי השיר הללו מה היא אהבת אמת וכמה כואב שיברונה.

בסוף ההופעה נכנסנו אל בעז, צילמתי אותו ואת אהרון יחד, הם צחקו, דיברו ועמדתי בצד, סמוך ליוסי,
והודיתי לו.
כשהתקדמנו לצאת, שאל בעז: “ומה שמך?".
צחקתי, “אני מרסל".
“איזו מרסל?", פער את עיניו.
“מוסרי, לי הודית לפני שנייה".
כולם נקרעו מצחוק, איזה איש זה.
“מה?", הוא אחז חזק בידיי, “הייתי בטוח שאת אשכנזייה כזו ובלונדינית".
“סליחה שאכזבתי", התנצלתי בחיוך.
“תודה" הוא חיבק אותי, חיבקתי אותו חזרה והפעם אהרון צילם את שנינו.

למה סיפרתי לכם את הסיפור בהתחלה? כי חשבו על היהודי ההוא, בדיוק כמו אותו היהודי שצעק לבעז. הרי הוא בא לפרגן לאומן לא צעיר, שילם ממיטב כספו, נסע את כל הדרך, הביא בייביסיטר ובסוף? הרס הכל, לו, לי ולרוב הקהל. והימים ימי שנאת חינם, ומרוב שאנחנו רוצים שיהיה טוב יותר, אנחנו שורפים מחנה אחר והנה באה התוצאה ההפוכה והקרע מעמיק, אנא, הישמרו ושמרו עלינו.
בדרך הביתה אהרון ביקש לנהוג, כי לדבריו אני נוהגת כמו בלוויה.
אז אני הייתי אחראית על המוזיקה וזה מה שהתנגן:

“הלוואי ולא יישא עוד גוי אל גוי חרב
הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה
הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב
הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה".

הלוואי.