מתוך הרבה מראות אלימים בימים האחרונים, סרטון הדריסה מכביש 531 סימל במעשה אחד את הכל. הרי גם כשהכאוס שולט ברחובות, הממשלה אינה עוצרת בקווים אדומים, אבל מצפה מכל אחד מהאזרחים שידע לזהות איפה הם עוברים. רק שלא כולם מזהים מתי התגובה היא הגיונית וניתנת להצדקה כלשהי, ומתי היא כבר מרחיקה לכת למחוזות פליליים והרסניים.

ברקע מחאת המילואים, בצה"ל מודים: "החל תהליך פגיעה בכשירות"
"לא מצליחים לאייש את המטוסים": ח"כ כהנא חשף את ההודעה שהראה לנתניהו 

האם מישהו מ־64 חברי הקואליציה ידע לזהות את הקו האדום בהצבעה על צמצום עילת הסבירות? אחרי שבועות ארוכים של הכפשת המפגינים והמעטה בערכם, במספרם וברגשותיהם, גם צעדה של רבבות במשך ארבעה ימים לא הזיזה להם.

אף אחד מחברי הקואליציה לא נעתר לתחנוני שר הביטחון או לבקשת הרמטכ״ל לתת למנהיגי המדינה תמונת מצב עדכנית מבחינה ביטחונית. הם אצו־רצו להצביע, ובתום ההצבעה עשו סלפי כדי להתפאר בהישגם ברשתות החברתיות, בעוד הרחובות בוערים מפחד ומזעם. ומה עשה ראש הממשלה? במקום להתראיין, לענות על שאלות, להרגיע את כולם - שיגר לאמצעי התקשורת עוד סרטון תעמולה.

במשך שבועות צורחים שרי הממשלה נגד ״סרבנות״, עיוורים לחששות הלגיטימיים של החיילים. הם מגדפים את טייסי הקרב ולוחמי הסיירות שמסכנים את חייהם דרך קבע, אבל לא אומרים לאף לוחם איך הוא יכול לסמוך על החלטות שמקורן בלחצי בן גביר וסמוטריץ׳, כשהוא פתאום מפקפק בגיבוי המשפטי ובחוקיות הפקודות. אין תשובות רציניות לדילמות המורכבות האלו, שמביאות לוחמים להפסיק את התנדבותם בכאב ובדמעות. כדי ״להרגיע״, השרים המכובדים משתמשים באיומים ובקללות.

השיא הגיע בבוקר, אחרי לילה של דם ואש ברחובות, כשיהדות התורה הניחה על שולחן הכנסת את חוק יסוד: לימוד תורה. כבר תקופה ארוכה שהעסקונה החרדית לוחצת להשוות שירות משמעותי בצה״ל עם השתמטות מגזרית מצה״ל. בליכוד נבהלו וניסו להכחיש, אבל זו לא הייתה גחמה אלא מטרה ברורה.

העסקונה החרדית רואה בחוק גיוס לא שוויוני את המטרה הכי חשובה שלה בקדנציה הנוכחית, ולכן הכניסה אותו להסכמים הקואליציוניים. צייצני הליכוד מיהרו לצייץ, אבל כבר ראינו את המקהלות האלו בעבר. ברגע האמת אין להן משמעות. כולנו יודעים שבליכוד לא יסרבו אם העיתוי יתאים והאצבעות בכנסת יגויסו. אם יפחדו שהממשלה תתפרק, ימשיכו ללהג נגד סרבנות, אבל יעבירו חוק שמכשיר סרבנות שיטתית ואמיתית עבור מי שאינו מתנדב אף פעם.

כשמעבירים חוקים כל כך שנויים במחלוקת, חובה להתייחס לדרך שבה יפורשו על ידי מחצית הצבא לפחות. מהמפלגות הקנאיות של שמחה רוטמן ו״עוצמה יהודית״ אף אחד כבר לא מצפה לעקביות, הקשבה כלשהי או שפיות. גם מש״ס אין מה לצפות, אחרי שניסו להיראות מופתעים. ״אנחנו בהלם מפרסום החוק״, אמרו שם, ״הוא גורם להסתה חמורה כנגד בני הישיבות״. לא פחות.

גם למפלגות החרדיות אין קווים אדומים - לא בהיקפי קצבאות, לא בשוויון ולא בעיתוי דרישותיהן. הן לא הגישו את הצעת החוק בעיתוי כה רגיש כדי להתריס, חלילה, אלא מתוך אטימות לב מוחלטת כלפי צבא העם. הן קצת נבהלו מעוצמת התגובה, משום שהן מנותקות מהחילונים כדרך חיים. נדמה להן שהחילונים זקוקים ללימוד תורה מסיבי על חשבון המדינה, ממש כפי שהחרדים זקוקים להגנת הצבא.

לממשלה יש היגיון מאוד לקוי אם נדמה לה שעל ערכיה המשוכתבים וחוקיה השנויים במחלוקת, הצבא כולו יכול לסמוך. לקבל פקודות ולבצע, להתעלם מהכאוס החברתי, לספוג גידופים, לציית ולשתוק. רבים בממשלה לא שירתו אף פעם, ומהם אין לצפות שיכירו מקרוב את ערכי צה״ל. אבל מה התירוץ של אלו שכן שירתו? הם עצמם היו מקבלים פקודות מממשלה שמונהגת בצורה כזאת?