באפריל פרסמתי כאן טור בשם “טירוף של רבים", שעסק במחלה של העם, פסיכוזה פרנואידית. הגדרתי אז את שני חלקי העם כלוקים בפסיכוזה פרנואידית קבוצתית. בהתאם להגדרת מחלה זו, אף צד אינו מאמין לצד השני ואינו סומך עליו, בטוח שהכוונה היא רק להרע לו, חושד מפניו. לפיכך, הערכתי ששני הצדדים הפרנואידים לא יגיעו לידי הבנה וגם לא לידי פשרה. לצערי, לא התבדיתי.

בכירים בקואליציה ל"מעריב": "נושאים רגישים - רק בהסכמת רה"מ"
"מסכנים את ביטחון ישראל": בכיר לשעבר בצה"ל במסר למחאת המילואים

היום, לאחר מה שקרה, אני מבקש לשנות את האבחנה מפסיכוזה פרנואידית קבוצתית להפרעה דו־קוטבית, או בי־פולארית, המוכרת בשמה הישן - הפרעה מאנית־דפרסיבית.

מחלה זו לא תאובחן בבדיקת הדמיה, גם לא בבדיקת דם, אלא רק בסימנים התנהגותיים. המצב המאני מתאפיין בהערכה עצמית מופרזת, דברנות יתר עם נטייה להרמת קול, הסטת הקשב מהנושא שלגביו נדרשו אל נושא אחר, שהוא בדרך כלל לא רלוונטי לשואל, עשיית פעולות בעלות פוטנציאל לנזק, לעתים בנושאים של החלטות חשובות ועוד. ההפרעה היא כה קשה, עד כי בעטיה עלול להיגרם נזק תפקודי, חברתי וכלכלי.

הפגנות ענק ברחבי ישראל אחרי ביטול הסבירות (צילום :רויטרס)

המצב הדיכאוני שבהפרעה בי־פולארית מתאים למצב של דיכאון קשה וממשי, שבו יש ירידה בהנאה, מצב רוח שפוף, עצבות ותחושת חוסר תקווה. לעתים המצב מלווה בנדודי שינה או הפרעות בשינה בגלל מחשבות טורדניות על ההווה או על העתיד או על שניהם גם יחד. 
מחשבות ותחושות של חוסר תקווה. מוכר, לא?

העם המפולג סובל עכשיו, להערכתי, מהפרעה מחזורית בי־פולארית כשהוא עדיין מפוצל, חלקו מאני שמח, מדבר בשטף ובקול, מפגין הערכה עצמית מופרזת, ממשיך לתכנן תוכניות מאניות לעתיד, מרבה בצילומי סלפי ומרגיש אומניפוטנטי. חלקו השני מדוכא, עצוב, חש חוסר תקווה ואין אונים, מתקשה לישון, רואה שחורות וחווה הרהורי עזיבה.

אין ספק שהעם מפוצל. אין ספק שהעם חולה. חלקו מאני וחלקו דפרסיבי. חלקו שמח וחלקו עגום. מי יודע מה ילד יום ומה באמת צפוי בעתיד, אבל מה שיהיה טוב לחלק מהעם לא יהיה טוב לחלקו השני. כאן לא יעזור פסיכולוג ולא יעזור פסיכיאטר. שני החלקים חולים וגם אם צד אחד גובר על הצד השני - עדיין המחלה היא שמנצחת.