ההתיישבות הייתה פעם מנוע הצמיחה העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל, לא מההיבט הכלכלי אלא מההיבט הציוני. ההיאחזות בקרקע, כיבוש העבודה, העיסוק בחקלאות והקמת יישובים כאמצעי להרחבת תחומי השליטה בארץ ישראל. מפלגות הפועלים הסוציאליסטיות ותנועות הנוער שלהן היו הקטר הציוני שהוביל את המהלך הזה.
סוכנות הדירוג S&P מזהירה: "המחלוקת סביב הרפורמה תמשיך לפגוע בכלכלה"
בדרך לנורמליזציה עם סעודיה? "ביידן נתן אור ירוק לעסקה"
במרוצת השנים פחתה לכאורה חשיבות ההתיישבות. לאחר מלחמת ששת הימים עוד הוקמו מספר קיבוצים בבקעת הירדן ובגולן, אבל כשהשמאל הישראלי ברובו הניף את דגל "שטחים תמורת שלום" – חדלו מכך. בוויקיפדיה עוד מתווכחים אם אלמוג הוא "קיבוץ" או "התנחלות". בה בעת חדלו כמעט לגמרי מהקמת יישובים חדשים גם בגליל ובנגב. אולי בגלל מות האידיאולוגיה הקיבוצית ואולי – ובממד העומק זו כנראה הסיבה העיקרית – הפסקת העיסוק בהתיישבות היא שזירזה את גוויעתן של התנועות הללו. כי ניטל מהן הטעם לקיומן.
אבל בדיוק כשהללו חדלו מהקמת יישובים חדשים – התעוררה תנועת ההתיישבות של הציונות הדתית. גוש אמונים, שקם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל תנועת התיישבות אדירה ביהודה, בשומרון, בגולן, בחבל עזה, בצפון סיני ובגולן. מאות יישובים שנקראו (בפי השמאל, לגנאי דווקא) "התנחלויות" קמו בהשראת פעילות גוש אמונים. האשימו אותם שהם מכשול לשלום, שהם סרטן בגוף האומה, שהם משיחיים – אבל היישובים משגשגים ופורחים. גם הקפאות פוליטיות, הסכמי אוסלו וההתנתקות – לא שברו אותם.
אפשר אולי להשוות את התהליך הזה לפעילותו של טיל רב־שלבי. כשנגמר הדלק במנוע הראשון הוא כבה, וניתק ונופל, ואז ניצת המנוע של השלב השני ודוחף את הטיל במהירות גבוהה יותר. וההסבר פשוט: הטיל השתחרר מהמטען המיותר, הלא פעיל, של השלב הקודם. הכוח האצור במנועיו ובדלק שלו יכול להביא את הטיל למהירות גבוהה יותר, למרחק גדול יותר ולגובה רב יותר.
ואם להשתמש בדימוי הזה ביחס להתיישבות: עם כל הצער על מותה או הפרטתה והסתגרותה מאחורי שערים צהובים של תנועת ההתיישבות הקיבוצית, מיישבת הארץ בתחילת הדרך, אולי האסון אינו גדול. שהרי הטיל הרב־שלבי שהשתחרר מהמנוע המת של השלב הראשון – יכול היה להרחיק עוף. מנוע ההתיישבות של הציונות הדתית נטל את ההובלה.
המשבר הקשה העובר עלינו בימים אלו סביב הרפורמה המשפטית הוא לכאורה משבר חוקתי, אבל הוא משקף משבר חברתי, פוליטי ודתי. רוב המתנגדים לרפורמה, המוחים בכבישים ובכיכרות, באים מן השכבות שפעם שלטו בישראל בכל התחומים. לאחר המהפך של בגין ב־1977 נותרו בידיהם מעוזי שליטה באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט ובכלכלה. העימות הנוכחי מביא לידי התנגשות בין מרכז ופריפריה, בין שמאל וימין, בין שמרנים וליברלים, דתיים וחילונים.
הדמוגרפיה ברורה. ההבדלים בשיעורי הריבוי הטבעי של האוכלוסיות הללו – מובהקים. "הימין" הוא הרוב, והפער ילך ויגדל. השמאל הליברלי מתבונן בייאוש במספרים ובטבלאות ומבין כי התהליך בלתי הפיך. ואם ירצו להמשיך לשלוט במעוזים שלהם – יצטרכו לשבור את הדמוגרפיה או לוותר על הדמוקרטיה. זוהי כמעט השעה האחרונה שבה יוכלו להביא לידי ביטוי את עוצמתם במוקדי הכוח שבידיהם.
אבל גם כשהוציאו לכיכרות רבבות מפגינים, חסמו צירי תנועה ראשיים, הפעילו מנופי תקשורת רבי־עוצמה ורתמו כוחות כלכליים חשובים לשיתוק המשק – הם לא הצליחו להכריע את הממשלה. החקיקה נמשכה. אומנם בקצב אטי יותר, ותוך ויתור או דחייה של מרכיבים חשובים ברפורמה – אבל התהליך לא נעצר. רק מהלך אחד נותר בידי מתנגדי הרפורמה: שימוש בצה"ל וזרועות הביטחון האחרות.
אם אלפי אנשי מילואים, טייסים ואנשי מודיעין ויחידות מיוחדות מציבים אולטימטום בפני הממשלה – זו הפיכה צבאית, גם אם אף כדור לא נורה בה. וכשההפיכה הזו זוכה לגיבוי מבכירים מאוד בדימוס - זהו ניסיון מרד גלוי. רבים ציינו כי התעקשותה של הממשלה לא להתפשר, ולהעביר השבוע את התיקון בחוק היסוד ביחס לעילת הסבירות - נבעה בעיקר מתוך ההבנה כי שום ממשלה דמוקרטית אינה יכולה לקבל תכתיב צבאי כזה ולהמשיך להתקיים כדמוקרטיה. השימוש בצבא המילואים לא עצר את החקיקה אלא האיץ אותה.
השימוש במונח "ירידה בכשירות למלחמה" הוא מתעתע, כי יש לו משמעות רק כשהמלחמה יזומה על ידינו. במלחמה כזו אפשר לחשב לכמה מטוסים וחטיבות שריון נזדקק כדי לנצח, או לפחות להשיג את מטרת המלחמה (אם נחרוג ממנהגינו עד כה וגם נקבע מטרה כזו). אבל במלחמה יזומה בידי האויב, דוגמת מלחמת יום הכיפורים – אין למונח "כשירות למלחמה" שום משמעות. וכי מה נעשה אם ביום פרוץ המלחמה יחסרו לחיל האוויר מאות טייסים? ניכנע? נניח לאויב להפציץ את מרכזי האוכלוסייה ולכבוש את הארץ?
הבלים. נילחם כאן כמו במלחמת העצמאות. כמו ביום הכיפורים. יהיו הרבה יותר הרוגים ופצועים, רובם תינוקות וילדים וזקנים. ואלו שלא יסרבו ולא יערקו, יילחמו בתנאים נחותים - ועם זה ננצח. כי אם לא ננצח, נושמד. אם תהליך הסרבנות יתרחב והנמק הערכי הזה יתפשט – ביטחון ישראל בסכנה. הסרבנים מאשימים את בנימין נתניהו ואת החקיקה בפגיעה הזאת. ייתכן שגולדה מאיר ומשה דיין החמיצו סיכוי לשלום והיו יכולים למנוע את מלחמת יום הכיפורים. אבל אם חיילי צה"ל וקציניו אז היו מגיבים ל"החמצה" הזו בסרבנות – לא היינו כאן היום.
הסרבנות היא נגע ממאיר, אבל אפשר והוא יזרז תהליך החלפת משמרות – כמו בהתיישבות. אם אלפי צעירים יסרבו להתגייס, ואנשי קבע רבים יתירו חוזים ויישארו בבית, והמלחמה לא תפרוץ מיד - אחרים יחליפו אותם. במקום המג"ד שנהרג ביום הכיפורים התייצב המ"פ. הוא אולי היה מנוסה פחות – אבל הציל את המדינה.
בעוד שנים אחדות, שכבת האוכלוסייה שהוציאה מתוכה טייסים ולוחמי ימ"מ רבים - תאבד מוטיבציה, תרד מהארץ, תשתמט מגיוס – ואחרים יבואו במקומם. ואז יסתבר כנראה כי גם הם יכולים להיות טייסים ומפק"צים מצוינים. אנשי "ההתיישבות העובדת", שפעם מילאו את מגרש המסדרים בבה"ד 1, כמעט ויתרו עליו. הכיפות הסרוגות ובני עיירות הפיתוח החליפו אותם. זה יקרה גם בחיל האוויר ובאמ"ן. השבר החברתי הנוכחי יוביל לחילופי משמרות גם בצבא. ואולי, כמו אותו טיל רב־שלבי – הם יגיעו גבוה יותר ורחוק יותר בלי המטען המיותר של המנוע שכבה.
השבוע גם שמענו כי כמה חברי כנסת חרדים מיהדות התורה הגישו הצעת "חוק יסוד - לימוד התורה", המשווה את זכויותיהם של לומדי התורה לאלו של לוחמי צה"ל. חוק נורא. בלי תורת ישראל – אין יהדות. אבל בלי חיילי צה"ל, אין יהודים ואין מדינת היהודים - וקיומה של היהדות תלוי בקיומם של היהודים. כבר ראינו מה עלה בגורלם של מיליונים, ובהם לומדי תורה רבים, כשלא היו לנו מדינה וצבא.
מותר להיאבק על כך שזכויות לומדי התורה יהיו לפחות כזכויותיהם של סטודנטים במדעי הרוח. אבל מי שמבקש להשוות את זכויותיהם לזכויות לוחמים – שופך דמים. דבר אינו דומה לתרומתם של המתגייסים והנכונים להקריב את חייהם למען המדינה. דרישה מופרכת כזו בשעה זו מאיצה את תהליכי פירוק הצבא והחברה – עוד לפני שהשלב הבא מוכן להצתה, לפני שהדור הבא כבר יושב בתא הטייס.