עקבתם אחרי סערת דבריו של ארי שמאי בתוכנית "הפטריוטים"? צפיתם בזעזוע העמוק מהדברים שהוא אמר שם? נחשפתם להחלטה של ערוץ 14 להרחיק אותו משידור? שמעתם על ההודעה של שטראוס, של אבן קיסר ושל דלק מוטורס שיפסיקו לפרסם בערוץ הזה, על רקע הדברים? ובכן, אתם מוזמנים להצטרף למסע שבו נפרק את הסיפור הזה, פרק אחר פרק, טיעון אחר טיעון, שקר אחר שקר, מניפולציה אחר מניפולציה, צביעות אחר צביעות.
לקול תשואות רמות: חבר פאנל בערוץ 14 קרא לשחרור יגאל עמיר
ארי שמאי מתייחס לקריאתו לשחרר את יגאל עמיר: "האמירה הכי דמוקרטית בטלוויזיה"
הכל החל בדיון שהתנהל בתוכנית סביב "חוק טבריה" וסביב החלטת בג"ץ בעניינו, כאשר על המסך מתנוסס הכיתוב "הנשיאה חיות: חוק פרסונלי – תפור למידותיה של טבריה". "אני שמח לשמוע שבג"ץ נגד חוקים פרסונליים", אמר שמאי, ששימש בעבר כפרקליטו של רוצח ראש הממשלה, "הגיע הזמן לשחרר את המתנקש יגאל עמיר כי גם נגדו חוקקו חוק פרסונלי".
״הגיע הזמן לשחרר את המתנקש יגאל עמיר״
— Real News IL (@RealNewsIL) July 30, 2023
הנה זה הגיע 💡 pic.twitter.com/ZpkyfqDriY
רגע אחרי שנאמרו הדברים החלה המהומה. במערכת הפוליטית הציגו את שמאי (גילוי נאות, חבר) ואת הערוץ שבו הוא משדר כמי שתומכים ברצח ותומכים ברוצח. כלי התקשורת המיינסטרימיים, שלא מתים על ערוץ 14 גם בסתם יום של חול, הצטרפו ושפכו בחדווה בנזין למדורה. לטובת מי שלא מאוד בקי, נזכיר ש"חוק יגאל עמיר", שלגביו טען ארי שמאי שהוא חוק פרסונלי, הוא חוק שחוקק שש שנים אחרי רצח רבין. החוק הזה, שנתפר למידותיו המדויקות של עמיר כאשר נקבע בו שהוא יחול רק על מי "שהורשע ברצח ראש הממשלה" ואשר "פעל ממניע פוליטי־אידיאולוגי" - הופך את האפשרות של עמיר להשתחרר מבית הכלא מתישהו לכמעט בלתי אפשרית.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
מילה קטנה, בכל מה שנוגע לדעתי שלי בעניין. החוק הזה, שחוקק בדצמבר 2001, הוא חוק רע משתי סיבות עיקריות. האחת, משום שבעייתי לחוקק חוק שמתייחס לאיש אחד. השנייה, משום שבעייתי לחוקק חוק שקובע את דרך הטיפול בעבריין, אבל נחקק רק אחרי שזה ביצע את העבירה.
והנה המורכבות. מצד אחד, לו הייתי מכהן אז בכנסת, הייתי מצביע נגד החוק הזה מהסיבות שהזכרתי. מן הצד השני, ביני לבין עצמי, לא הייתי רוצה שעמיר ישתחרר, באשר מדובר במי שמעבר לרצח שביצע, פגע קשות בדמוקרטיה, בהליך הדמוקרטי ובהמוני אזרחי ישראל שבחרו ביצחק רבין. אז איך מיישבים את הסתירה הלכאורית הזאת? פשוט מאוד. משאירים את ההחלטה בידיהם של ועדת השחרורים ושל נשיא המדינה, כמו בכל מקרה אחר, ומקווים שיחליטו נכון.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, עיתונות שרואה את עצמה פלורליסטית, עיתונות שמספרת לעצמה שחופש הביטוי יקר לה, לא יכולה להתנפל על ארי שמאי ולנסות לסתום את פיו, בעקבות מה שאמר. משום שדעה הגורסת שיגאל עמיר הוא רוצח ככל הרוצחים, ושמכיוון שכך ראוי לשחרר אותו אחרי 28 שנים כפי שמשחררים רוצחים אחרים שישבו פרק זמן שכזה בכלא, לא יכולה להיות דעה בלתי לגיטימית. שמאי לא תמך ברצח. שמאי לא תמך ברוצח. שמאי העלה טיעון ענייני.
שמאי טען שמי שמתנגד ל"חוק טבריה" בטענה שהוא פרסונלי, צריך היה להתנגד גם ל"חוק יגאל עמיר", שהוא אמ־אמא של החוקים הפרסונליים. ותקשורת שלא מסוגלת לאפשר דיון בטענה הזאת, היא תקשורת רדודה ומפחידה.
הלאה. חזרתי השבוע אל דברי ימי הכנסת. קראתי את כל הפרוטוקולים שקדמו לחקיקת "חוק יגאל עמיר", אלה מהמליאה ואלה מוועדת החוקה - וזה מדהים. כי אומנם בניגוד לארי שמאי, רוב חברי הכנסת חשבו שאת עמיר לא צריך לשחרר לעולם. אבל גם הם, בדיוק כמו שמאי, חשבו שהחוק שהם עצמם מחוקקים הוא חוק פרסונלי, רטרואקטיבי, רע ובעייתי. נתחיל מדיווחי העיתונות ביום שבו עבר החוק. בעד החוק הזה הצביעו 62 חברי כנסת. נגדו, כך לפי הדיווח ב־ynet, הצביעו שישה חברי כנסת, בהם, לא תאמינו, גם משה ארנס ודוד לוי. בין הנמנעים, כך לפי אותו דיווח, הייתה גם השרה ציפי לבני.
סיעת שינוי, על ששת חבריה, החליטה לא להשתתף בהצבעה. ח"כ יוסי פריצקי הסביר: "החוק הזה מפלה בין דם לדם. לא ייתכן כי במדינה דמוקרטית שעקרון השוויון הוא ערך עליון בה, יחליטו בחוק כי דמו של ראש ממשלה אדום יותר מדמו של כל אזרח אחר". יו"ר המפלגה שלו, ח"כ יוסף לפיד, הטעים על דוכן הכנסת: "אדוני היו"ר, סיעת שינוי נמנעה מהצבעה בחוק זה, כי הסיעה מתנגדת לחוקים פרסונליים באופן עקרוני...".
ראש הממשלה, אריאל שרון, כלל לא הגיע להצבעה, וכמוהו השרים לימור לבנת, דן מרידור, סילבן שלום, אביגדור ליברמן, בני אלון, שלמה בניזרי, נסים דהן ואליהו סויסה. גם יו"ר סיעת מרצ בכנסת, ח"כ זהבה גלאון, כך דיווחה התקשורת, בחרה שלא להשתתף בהצבעה.
רגע לפני ההצבעה בקריאה ראשונה, הסביר שר המשפטים, מאיר שטרית, מה הוא חושב על החוק: "אי אפשר לעשות הבדל בין נפשות. אם אתה היום פותח פתח לקבוע שלא נותנים חנינה לאדם כלשהו – מחר יבואו בעקבותיך ויגישו עשר הצעות חוק אחרות. אחד יציע שלא לתת חנינה לאנסים, אחד יציע שלא לתת חנינה לרוצחי ילדים, ואחד יציע שלא לתת חנינה לסוחרי סמים... העיקרון המשפטי הוא שלא מבדילים בין אדם לאדם, ויהיה האדם הרוצח הנתעב ביותר". שטרית אפילו הציע להסיר את הצעת החוק מסדר היום. בהמשך השתכנע להמשיך איתה, כשהובטח לו שבוועדת החוקה תהיה חשיבה מעמיקה יותר בעניינה.
חלק מחברי הכנסת הביעו התנגדות לחוק, אבל הבהירו שאם דעתם לא תישמע והוא יובא בכל זאת להצבעה, הם יתמכו בו רק מחשש שמא ישייכו אותם למחנה יגאל עמיר. אחד כזה היה שר התקשורת, ראובן ריבלין. "עונש מאסר עולם הוא מאסר עולם, אולם בארצות הנאורות מעולם לא היה אדם שריצה את כל עונשו...נדמה לי, פרט לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם... אני מוכרח לומר שאני אצטרך לתמוך בחוק זה, רק לבל יאמרו ברחובות ירושלים ובסמטאות תל אביב שאני תומך ברוצחו של רבין.
אינני תומך ברוצחו של רבין, אבל אני חושב שהחוק הזה אינו חוק שראוי לספר החוקים של מדינת ישראל... הנושא הוא נושא מבני, הנושא הוא נושא חוקתי, הנושא הוא נושא של תפיסת עולם, וכאשר אנחנו באים לחוקק חוק כל כך מרכזי בחיינו ובתורתנו המשפטית, אסור לנו לבוא ולשקול ולהסתכל עליו מבעד לאותה מסגרת נוראה ואיומה של רצח שקרה פעם ב־2,500 שנה בחיי עמנו...".
היו מי שהפריעה להם העובדה שמדובר בחוק פרסונלי שנתפר במדויק למידותיו של יגאל עמיר. "למה רק רוצח של ראש ממשלה?", תהה ח"כ מודי זנדברג, "מה עם רוצח של נשיא? דינו לא צריך להיות זהה? מה עם, חלילה, רוצחו של יושב ראש כנסת? של נשיא בית המשפט העליון? אם אתה כבר רוצה לתקן ולקבוע עיקרון שרוצח פוליטי לא משתחרר ממאסר לפני הזמן, לדעתי הדרך הנכונה היא לקבוע שורה ארוכה של אנשים שהוא יחול עליהם, ולא מקרה אחד...אתה מעמיד את כולנו במצב מאוד קשה.
אני לא רוצה שיקלו בעונשו של יגאל עמיר, אפילו לא בחצי שנייה, אבל אני חושב שהצעת החוק הזאת לא עולה בקנה אחד עם חקיקה סבירה. ועכשיו מה אני עושה? אם אני מתנגד לך, חלילה יאמרו עליי שאני רוצה לשחרר אותו, ואני לא רוצה. אבל אם אני תומך בך, אני עושה מעשה שלדעתי אין בו הרבה תבונה חקיקתית".
גם ח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש דיברה על ה"בעייתיות שבחקיקה אישית... אני אומרת את זה, כי אנחנו נתקלים גם בהקשרים אחרים בניסיונות לחוקק חוקים שמתאימים לקונסטלציה פוליטית מסוימת. אני חוששת שהחוק הזה יהיה תקדים לכל מיני חוקים אחרים".
לח"כ נחום לנגנטל מהמפד"ל הפריעה הרטרואקטיביות של החוק: "יש בעיה הנוגעת לחוקיות", הסביר. "אני רואה פגם קונסטיטוציוני בכך שאתה אומר: 'אני מחוקק חוק ספציפי לאחר שכבר התבצעה העבירה'". גם לנגנטל, כמו ריבלין וכמו אחרים, חשש להצביע נגד. "אני רוצה להצביע נגד החוק הזה. אלא מה? מאחר שפתחתי את הדברים שלי ואמרתי, יש כאלה שיחשבו שיש בדבריי משום הגנה על יגאל עמיר... אני שוקל כיצד תתפרש הצבעתי ולא מה דעתי...".
בייעוץ המשפטי לממשלה לא התלהבו מהחוק ועמלו קשה כדי לרכך אותו. עו"ד ורדה אומנסקי, היועצת המשפטי של נשיא המדינה משה קצב, תקפה גם היא את יוזמת החקיקה. "הצעת החוק כפי שהיא מובאת עכשיו", הסבירה בוועדה, "מעלה ריח של אפליה ואיזה שהוא מסר שדם של אחד יקר יותר מן האחר. אנחנו גם לא מבינים את הקריטריון שעולה כאן... מדוע דווקא רצח ראש הממשלה ולא מקרי רצח אחרים שבאמת התרחשו על רקע אידיאולוגי פוליטי? קשה להבין מדוע רצח נורא של ילד חריג פחות מאותו רצח שאנחנו מנסים לתאר כאן. אנחנו גם סבורים שהבחנה בין סוגי עבירות וסוגי רוצחים על פי זהות הקורבן איננה במקומה...".
גם ח"כ אופיר פינס־פז, איש מפלגת העבודה, שקידם בכל הכוח את הצעת החוק, הודה שהוא מרגיש לא טוב איתה. מדובר ב"הצעת חוק לא פשוטה", הסביר, "היא לא פשוטה קודם כל משום שמדובר בהצעת חוק כלפי אדם אחד, ובדרך כלל לא נכון לכנסת לחוקק חוקים אישיים, על מישהו מסוים. דבר שני, זו הצעת חוק שפוגעת בסמכויות נשיא המדינה. לא ראוי לכנסת, אלא אם כן אין ברירה, לפגוע בסמכויות נשיא המדינה. דבר שלישי, זו הצעת חוק שאומרת שאדם מסוים, במצב מסוים, לעולם לא ייצא מבית סוהר. גם זו החלטה לא פשוטה".
ולסיום, אפילו יוזם החוק, ח"כ אבשלום וילן ממרצ, העיד ביושר שהוא מרגיש לא נוח עם חוק שנתפר למידות צרות ופרסונליות של איש ספציפי שרצח איש ספציפי. "אני מודה שאני לא מסתדר טוב עם ראש ממשלה בלבד", אמר.
האם השורה התחתונה היא שצריך לשחרר את יגאל עמיר? כאמור, גם אני חושב שלא. אבל הטענה שמדובר בחקיקה בעייתית מאוד לא נשמעה לראשונה על ידי ארי שמאי השבוע. היא נשמעה הן על ידי אוסף ענק של חברי כנסת שחלקם התנגדו לחוק וחלקם הודו שחשבו שהוא רע אבל נאלצו להצביע בעדו, הן על ידי היועצים המשפטיים, והן על ידי יוזם החוק בעצמו. בנסיבות האלה, ובהינתן העובדה שאלמלא החוק הזה יגאל עמיר היה יכול כבר לבקש להשתחרר, ונשיא המדינה היה אמור לבחון את בקשתו ולהחליט, הקריאה של ארי שמאי הייתה יותר מלגיטימית.
החמלה שמורה למחבלים
בואו נדבר על הצביעות הגדולה של כל מי שהתנפל השבוע על ערוץ 14, ובראש וראשונה על שטראוס, אבן קיסר ודלק מוטורוס שניצלו את המצב כדי לגזור קופון יחצני נאה, להודיע שהם מפסיקים לפרסם בערוץ, ולהציג את עצמם כיפים והאמיצים. ועוד לפני שנתייחס ספציפית לחברות הללו, נגיד שיש כאן דו־פרצופיות גדולה ורחבה בניסיון להציג את ערוץ 14 כערוץ שמשדר תכנים קיצוניים, לעומת מתחריו שמשדרים פיוס ומתינות.
אך לפני חודשיים פרסם מאמר המערכת של "הארץ", תחת הכותרת "לשחרר את דקה", קריאה לשחרר לביתו את מי שהיה חבר בחוליה שרצחה באכזריות את חייל צה"ל, משה תמם הי"ד. תראו איזה טקסט מלא חמלה ידעו ב"הארץ" להפיק ביחס לרוצח הזה. "גם לדקה יש משפחה — אישה שנשא בשבתו מאחורי סורגים, וגם ילדה שנולדה מזרעו שהוברח אל מחוץ לכותלי הכלא, ושאותה לא זכה לגדל. ראוי להתחשב גם ברגשותיהם. יש זמן שבו המדינה צריכה להראות מידה של חמלה ושל אנושיות גם לגרועים שבאויביה... אין צורך להכשיר את מעשיו של דקה כדי להבין שהגיע זמנו לצאת לחופשי. הוא נענש די והותר".
את הטקסט הזה לא כתב חבר פאנל אחד בתוכנית כזו או אחרת. זה מאמר המערכת של "הארץ". זו עמדתו הרשמית של העיתון. נו, וראיתם מהדורת חדשות כלשהי עוסקת בזה? שמעתם את בני גנץ מביע זעזוע ומצייץ נגד זה? נתקלתם בדיווח על זה ביומני הבוקר ברדיו? במהדורות החדשות? האם יש צביעות פוליטית גדולה מזו? אני יכול לעבור איתכם כלי תקשורת אחרי כלי תקשורת ולמצוא טקסטים גרועים בהרבה מאלה שמשודרים בערוץ 14, טקסטים שאיכשהו מצליחים להחליק בגרון של מי שאחראים כאן על הזעזוע.
כשב"הארץ" השוו את בנימין נתניהו לאדולף היטלר ואת הליכוד למפלגה הנאצית, אני לא זוכר שהייתה חברה מסחרית אחת שהודיעה שהיא מפסיקה לפרסם בעיתון הזה. גם לא כשגלית גוטמן הקיאה בשידור בערוץ 12 על הציבור החרדי ואמרה ש"כל החרדים האלה מוצצים לנו את הדם". אתם זוכרים חברה אחת שהודיעה אז שהיא מפסיקה לפרסם בקשת? האם יכול להיות שכל הגיבורים האלה, שמספרים עכשיו שהם כפופים לתקנוני אתיקה, שותים מיץ אומץ רק מול ערוץ 14?
ובכלל, מעניין מאוד לדעת איך נראה מדד העונשים של חברת שטראוס, שהחליטה שהאמירה של ארי שמאי ראוי לה שבגללה יופסק הפרסום בערוץ. נגיד, ערוצי טלוויזיה או עיתונים שמעודדים סרבנות הם לגיטימיים אצל קציני החינוך של שטראוס? טייסים שיושבים באולפנים ומודיעים, למעשה, שהם מפקירים את ביטחון ישראל בגלל צמצום עילת הסבירות, זה משהו שמבחינת דירקטוריון שטראוס הוא קל יותר? האם כלי תקשורת שמוחאים כפיים למי שמוציאים השקעות מישראל, סבירים בעיניה של עפרה שטראוס ובעיני המנכ"ל שלה, שי באב"ד? יכול להיות שהם היו עסוקים בצפייה בערוץ 14 ולא ראו את כל מה שמתרחש בערוצים האחרים בחודשים האחרונים?
ואתם יודעים מה הכי מדהים? שנניח, רק לצורך הדיון, שארי שמאי אמר דבר נורא. נניח. האם בגלל אמירה של חבר פאנל אחד מתוך ארבעה, במסגרת תוכנית אחת מתוך תוכניות רבות שיש בערוץ, שטראוס מודיעה שהיא לא תפרסם בערוץ 14 כולו? ולמי שתוהה מאיזה מקום מגיעה ההחלטה הזאת, הנה הסבר פשוט.
היא מגיעה מאותו מקום שבו נהגה התקשורת במשך שנים ארוכות לבקש מראש מועצת קריית ארבע לגנות גרפיטי שרוסס על מסגד בשומרון, ונמצא במרחק של שעה וחצי נסיעה ממנו. למה? כי יש מי שעבורם הדתיים/המתנחלים/הימניים, כולם אותו דבר. אחד עשה משהו, כאילו כולם עשו אותו. בערוץ 12, אליבא דשטראוס, מופיעים אנשים עצמאיים. המופיעים בערוץ 14, לעומתם, הם גוש אחד שלא ניתן להפרדה. מישהו שם אמר משהו, כאילו כולם אמרו.
גולדן המטפס
וביקורת מגיעה גם לקברניטי ערוץ 14, שמיהרו להשליך מהחלון את ארי שמאי, ולהתחייב שהוא לא יופיע אצלם יותר. ערוץ 14 מוצג על ידי יריביו דרך קבע ככלב המצורע של השכונה, ועכשיו, ברגע של הזדמנות לנסות להציל את התדמית שלו ולהתאמץ להציג את עצמו כמי שנמצא בצד היפה והמואר, החליטו מנהליו לזרוק את התיק הזה על שמאי. "אנחנו כלב מצורע? מה פתאום. הוא הרבה יותר מצורע מאיתנו. הנה, תראו כמה מהר נפטרנו ממנו".
הגדיל לעשות שי גולדן, אחד ממגישי התוכניות בערוץ, שבמשך כמה דקות ירק בשידור את כל מה שרק היה יכול על שמאי ועל דבריו. "הבל ורעות רוח", "טענה מגוחכת", "מטומטמת", "הזויה", "ילדותית", "טמטום מוחלט", "ירדת מהפסים", "פיגוע לערוץ 14", "הכתמת את כולנו", "כל הכבוד להנהלת הערוץ שאמרה שאתה לעולם לא תופיע יותר בערוץ הזה".
אחרי תקופה ארוכה שבה סופג גולדן יחס מבזה בעקבות המעבר שלו אל קבוצת תומכי נתניהו, גם הוא חשב כנראה שזו תהיה הזדמנות טובה להתנקות על גבו של שמאי. על הדרך, לא בפעם הראשונה, הוא גילה בורות מחרידה בנושא שעליו מדובר. "כן, יש חוקים פרסונליים בישראל", נזף בשמאי, "אייכמן הוצא להורג בגלל חוק פרסונלי נגד נאצים. וכשאנחנו קוראים פה בעד עונש מוות למחבלים, זה לא חוק פרסונלי?".
ובכן, גולדן יקר, לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם איננו חוק פרסונלי.
הוא חל על כל הנאצים, כמו שהחוק המעניש את מי שרוצח חל על כל הרוצחים, וכמו שהחוק המעניש את מי שאונס חל על כל האנסים. וממש כך גם החוק הדורש עונש מוות למחבלים, שאיננו פרסונלי בשום צורה ודרך, משום שהוא איננו חל על מחבל ספציפי, אלא אמור לחול – אם יעבור – על כל המחבלים כולם. זכור, גולדן, גם כשאתה מנסה לטפס למעלה תוך כדי דריכה על הקולגה שלך, כדאי להיות בקי בעובדות.