הייתה לי שבת מפרכת. כיפוש החליטה שהצדיק ייצא לטיול של הצופים ביער ציפורי. "מאמי, גיא ביקש שרק אתה תיקח אותו, אז הבטחתי לו שתעשה את זה", אמרה.

כשהכרתי את כיפוש, היא הייתה אישה ערכית. היא לא ידעה לשקר, היא לא ידעה לערבב, היא דיברה קצר ולעניין. זה היה לפני 16 שנים. היום, אחרי פרק ב' שלנו שנמשך 11 שנה, כולל עשר שנות נישואים, היא משוכנעת שהיא יכולה לערבב אותי, זה נורא מצער אותי שהיא חושבת שהיא יכולה.

נכון, אני חטיאר, מסורבל בתנועה, לא משתמש בחומרים שמעוררים לעתים געגוע, לא מחפש ריגושים. הריגוש שאני הכי מתגעגע אליו יומיום זה לישון בטמפרטורה של 19 מעלות, לפחות 15 שעות.

מאז שגיא איתנו זה לא קרה. אבל החשיבה שלי נותרה מהירה, החיישנים עובדים כאילו אני בן 10. כשהיא אומרת "מאמי", אני כבר דרוך, היא לא רואה את זה.

"כיפוש, יש לך אוטו, נכון? זה ג'יפ, נכון? יש לו גובה של 202 מ"מ מהכביש, את יודעת את זה? לא, את לא יודעת. הדרך ליער כוללת טיפוס בהר, שמתאים לרכב שטח, לא לניסאן חבוטה. הבנת? צאי לדרך. בפעם הבאה תזכרי עם מי את מדברת, אני רק נראה מטומטם".

אבל היא לא ויתרה. "מאמי, קח את האוטו שלי, אני לא צריכה אותו בשבת".
הזכרתי לה שבאוטו שלה היא לא מרשה לעשן, אז הוא נפסל לשימוש מבחינתי.
"אני מסכימה שתעשן. בדרך חזרה תשטוף אותו ותתיז ספריי, אין לי בעיה", השיבה. היה לה חיוך על הפרצוף, כאחת שתכננה את העוקץ המושלם.

לא ויתרתי, קראתי לצדיק. "גיאצ'ו, אתה רוצה שאמא תיקח אותך, או שאני אקח אותך?", שאלתי, "אם זו אמא, אני אלך איתך לבריכה כשתחזור אחר הצהריים. מה אתה אומר?".

לפני שהוא ענה, היא הזדקפה בספה ואמרה לילד: "נכון שאתה רוצה את אבא? נכון שאמרת לי? אני נוסעת איתך כל יום בצהריים לטיפול באסף הרופא, אני נורא עייפה מפקקי התנועה".

שלישיית הגשש החיוור כבר קבעה שילד הולך עם אמא, אבל גיאצ'ו לא התלבט. "אבא, אמא צריכה לנוח. אתה תיקח אותי", פסק וחזר לפורטנייט בטלפון.
כיפוש צחקה ואמרה: "ישששש... חחח... אתה לא יכול עליי. ידעתי שאני אנצח".

היא העירה אותי בשבת בבוקר. ניסיתי עוד סיבוב: על הסדק בשתי צלעות, שהדרך הטרשית לא מתאימה לי לכאבים, שיש לי עשרה ימי מחלה, כלום לא עזר. הצדיק התעורר עצבני, הייתה לי תקווה קלושה שהוא יסרב לנסוע, כאשר הוא הודיע לכיפוש "אמא, לא בא לי טיול, אני נורא עייף".
חחח... מצא על מי להעביר סיבוב. "גיא, אתה יוצא לטיול, המדריכים מחכים לך. אל תתחיל איתי, לפני שאני מבטלת לך את הטלוויזיה שקניתי לך ליומולדת. תתארגן, אבא מחכה".
הוא שחרר "אוףףףףף" ארוך והתחיל לארגן את עצמו.

"כיפוש, מה זה 'אני קניתי לך', למה זה לא 'אנחנו קנינו לך'? מה נסגר איתך?", תהיתי, אבל היא לא התבלבלה וענתה: "הוא יודע שזה משנינו. אבל הייתי חייבת להפעיל לחץ חזק באותה נקודה. אם זה היית אתה, הוא כבר היה סוחט ממך עוד משהו, והיית נשבר. אני מכירה אותך ואותו. עליי הוא לא מעז".

יצאנו לדרך. ביקשתי מהצדיק לאבטח את עצמו, אז הוא כרך סביבו שתי חגורות בטיחות, ונרדם תוך שתי דקות במושב האחורי. מצאתי לעצמי כמה הקלטות של שיחות וראיונות שיתאימו לי להעביר נסיעה של שעה וחצי. באחת מהן למדתי שהעמותה לחופש המידע חשפה את היומן של שר השיכון, יצחק גולדקנופף. בשישה חודשים בתפקיד הקדיש החניוק 250 שעות לענייני שיכון, אבל 370 שעות לחסידות גור, שבשליחות האדמו"ר שלה הוא הגיע לאגם הדרעק.

היו לו עניינים בערד ובחצור, כדי לפתור קצת בעיות של החסידות, או יזמי בנייה שעובדים בשביל החסידות (כמאה אלף איש). צריך לארגן לחסידים דירות מוזלות, מענקי קנייה לדירות. זה כמובן לא כולל מחפצה מנמצה במליאת אגם הדרעק, ששם סוגרים עניינים עם מוישה גפני במסגרת תוכנית האב: חאפ־דה־געלט (חטוף את הכייסף). בקיצור החילונים יראו ממנו "ואנצען" שזה כינים, בשפה הקדושה של החניוקים.

על יעקב מרגי, עוד חבר בגועליציית האפסים של ביבי, למדתי שהוא מסרב להתיר אימוץ ילדים לאוכלוסיית הלהט"ב. אלוקים שלו לא מרשה לו. מרגי, פרימיטיב מלא־מלא, מעולם לא היה עשר פעמים לפחות, שלושה ימים בכל פעם, בבית יתומים. אתם חייבים להאמין לי שיש שם מראות שמפרקים אנשים שעשויים מברזל. מרגי לא צריך מראה עיניים, מספיק לו אלוקים שלא אמר לו כלום, אלא הבאבא־בובות הפרימיטיביים, אבל זה מספיק לו.

אם היה מקדיש טיפל'ה זמן לביקורים בבתי יתומים, צופה בילדים היתומים, שמתחרים על תשומת לב של הורים שמבקשים לאמץ, אולי לבו היה נפתח קצת, אולי היה מגלה קצת חמלה כלפי הזולת. לפי איזה קריטריון מרגי הפרימיטיב פוסל אימוץ על ידי הורים חד־מיניים? הרי רוב המחקרים ארוכי הטווח לא מצאו שום פסול בהליך אימוץ כזה. הורים חד־מיניים, גברים או נשים, לא מתעללים מינית בילדיהם, לעומת משפחות סטרייטיות, שבהן אבות מתעללים בילדיהם הביולוגיים, לעתים בידיעת האם.

איך ייתכן שבמאה ה־21 מהווה מיניותו של אדם שיקול עיקרי במוכנותו להיות הורה? יש איזה פרימיטיב בסביבה שיכול להסביר את השאלה הזאת למרגי? יתרה מזאת, הורים מאמצים עוברים סדרת בדיקות גופניות אצל שמונה רופאים מומחים שונים, כולל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, כתנאי ראשוני להרשאה לאימוץ. כמה מבדקי התאמה כאלה עוברים גברים ונשים סטרייטים בבואם להקים משפחה?

מכל כיוון שבוחנים את הסוגיה, אין בהחלטה הפרימיטיבית הזאת, כלום חוץ מרשעות. קודם כל ולפני הכל חשובה טובת הילד. מה מרגי מעדיף? שהילד ימשיך לחיות במוסדות שאורח החיים בהם מזיק לאישיותו המתגבשת, עד שיימצאו צדיקים וצדיקות מתאימים?

אני יודע כיצד משרד הפנים פועל באימוץ, עברתי את התהליך על בשרי, תרתי משמע. הכי חשוב להם שיקבלו בית עם זהות יהודית אדוקה, עדיף חינוך תורני. לחילונים הם שומרים משפחות אומנה במקרה הטוב, אם לא נפסלו. במקרים מסוימים אחרי כמה שנים, חייבים הורי האומנה להחזיר את הילד למשפחתו הביולוגית - נזק רגשי עצום לילד/ה. אבל אבא הומו או שתי אמהות לסביות זה רע, כי כך פסקו באבא־בובות פרימיטיביים.

מזל שנהגתי עם חלונות פתוחים ומזגן, כי עישנתי ארבע סיגריות מהעצבים שתקפו אותי לנוכח השלטון הפרימיטיבי המאוס שלנו, שמתעלל גם ביתומים. אבל היי, הם צורחים שאחים אנחנו.

הגענו ליעד ביער ציפורי. גיאצ'ו הודיע לי שלא בא לו לרדת מהאוטו, אחרי שהערתי אותו. הוא התרומם במושבו, צפה בילדים מטיילים בשטח, והודיע לי: "אבא, הילדים כאן נראים לי עזובים בשטח, גם נורא חם כאן, קח אותי בחזרה הביתה. לא בא לי".

ניסיתי לשכנע אותו שתכף עדי המדריכה תבוא לקחת אותו ויהיה לו כיף. "הכי כיף לי בבית", הוא השיב. "בכלל לא רציתי לבוא. באתי כי אמא איימה עליי עם הטלוויזיה החדשה. ואחרי זה היא הייתה משביתה לי את הטלפון עם חסימת הורים, אני הרי מכיר אותה, אז לא רציתי לריב. אבא, אם אתה אוהב אותי אז קח אותי איתך חזרה".

האמת שלבי יצא אליו. היה יותר מדי טיט לבן שעף ברוח, והבן שלי הוא לא ילד שיבנה עכשיו כפתורי שדה למאהל או יגרור סנדות, כפי שעשו הילדים מולנו. הייתי חייב לפתור את המשבר מהר, במיידי. "אמא נורא תכעס, אתה יודע את זה. יהיה ריב, היא תעניש אותך, כי אנחנו כבר כאן. אני אקנה לך עוד חבילה של פורטנייט ב־20 שקל, מה אתה אומר?".

ראיתי את החיוך שלו במראה, הנוכל הקטן זיהה את הטרף. "אני הייתי אומר 59 שקל, אבל יש לי הצעה בשבילך שאתה ממש תאהב, סבבה?".
עניתי שאין לי סבלנות להצעות, הצעתי 20 שקל, וזהו. "רגע, אבא, רגע. תקשיב לי שנייה. אני רוצה שעון סלולרי. אני אוריד את שרי שנה שלמה, פעמיים ביום, לטיול ארוך. אני אאסוף את כל הבדלים שלך בפינת העישון שלך בחצר כל יום אם רק תקנה לי שעון כזה, שאני לא יכול לחיות בלעדיו. אני עולה לכיתה ו', לכל הילדים בכיתה יהיה שעון כזה, רק לי לא. אני כבר מתבייש עכשיו, שתתחיל השנה אני לא אכנס לבצפר מהבושה".

"גיאצ'ו, הנה עדי הגיעה. רד אליה, נדבר בערב".
"אבא, היא לא מעניינת אותי עכשיו, שתחכה. אתה קונה לי, או כן?".
הסתובבתי אליו ואמרתי בשקט: "אין לי כסף גם לטלוויזיה וגם לשעון. טלוויזיה כבר קנינו, שעון אולי נקנה בקיץ הבא".

הוא לא התרצה. "עוד פעם אתה עם 'אין לי כסף'? אם באמת אין לך, אז תפסיק את התא לחץ. אני בכלל לא רציתי ללכת, אתם סתם מכריחים אותי. רק אמא רצתה, ואתה פוחד ממנה, אז הסכמת. אני לא הולך יותר, זהו".
"גיאצ'ו, תקשיב לי, תקשיב טוב. יש לך פה גדול מדי, אני לא חבר מהכיתה ולא המורה. אני אבא שלך, ברור? כמובן שברור, כי אני אמרתי. עכשיו אתה יוצא לעדי, ואני אחשוב בדרך הארוכה חזרה, על השעון הסלולרי. עכשיו צא, מיד".

הוא חיבק אותי ואמר שאני האבא הכי טוב בעולם, והלך למדריכה. אני נהגתי בזהירות בדרך למטה מההר, כשהטלפון צלצל. "מאמי, גיא דיבר איתי עכשיו. הוא אמר לי בשמחה שהסכמת לקנות לו את השעון. אני כבר אומרת לך שזה לא יקרה, כי הוא ישגע אותנו כל היום בזמן הלימודים, אין מצב. איך תמיד הוא סוחט ממך מה שהוא רוצה, אני לא מצליחה להבין את זה".

אמרתי לה שלא הסכמתי לכלום, אמרתי שאחשוב על זה. "מה זה לחשוב, מה? הוא כבר מפנטז על הצבע ואתה אומר לי שתחשוב? מה תגיד לו בערב?".
"כיפוש, אני אגיד לו ששאלתי אותך, ואת אמרת שלא עכשיו, אולי בשנה הבאה".
"חחח... חחח... אתה הורס. אתה מדבר כאילו אתה לא מכיר את הילד. הלך עלינו, אתה מבין את זה? אין לנו סיכוי לשרוד את זה בלי לקנות לו, כי אתה חלש ולא יודע לעמוד על שלך. מה ביקשתי ממך? להסיע אותו, לדאוג שעדי תקבל אותו. איך זה נגמר ב־1,500 שקל הוצאה? רק באפריל קניתי לו אייפון ב־800 דולר בניו יורק".
"כיפוש, אמרת לי 400 דולר".
"מה 400, מאמי? ב־400 קונים אולי את הקופסה בניו יורק".
"אבל אמרת, כיפוש".
"לא זוכרת שאמרתי את זה. אולי חלמתי בקול שזה יהיה 400, אבל שילמתי 800 דולר".

הייתי יכול לנהל קרב קצר על ה־400, אבל לא הייתה לי סבלנות, יש לי נסיעה של 100 דקות חזרה. "כיפוש, שחררי, יהיה בסדר, נמצא פתרון", אמרתי.
"מה זה 'נמצא', מאמי? כמו עם המנורות שביקשתי ממך להחליף חודש ובסוף קניתי והחלפתי לבד? עם גיא אי אפשר לשחק על זמן, כמו שאתה רגיל. מחר הוא ירצה את השעון".
"בסדר, בסדר, הבנתי. תני לי לחשוב. יאללה נדבר".

פניתי לכביש מס' 75. משפחות של מפגינים מנופפים בדגל ישראל נראו בצמתים. בפריפריה, בניגוד לקפלן, יש במחאה משהו טהור שלא ניתן להתעלם ממנו. לראות ילדים עם דגלים בצמתים מחוץ לתל אביב מרגש אותי הרבה יותר מקפלן, בלי לפגוע בזכויות של מפגינים שם, שהם חברים שלי.

הרבה שואלים אותי מדוע איני מגיע להפגנות. התשובה היא פשוטה: אני מכיר אותי. אם אראה שוטרים מכים מפגינים, בכל גיל, אבל בטח נשים או נערים בני 18, אני אתערב כי איני יודע אחרת, זה מגיע אינסטינקטיבית. ואז יהיה סלט בטיפשורת ואולי מעצר. אבל אני תומך נלהב בכל התבטאות תקשורתית שלי, כל עוד המחאה לא מסכנת את המפגינים ולא חוסמת נתיבי תנועה.

אני סולד מאלימות כוח ואגנר של בן גביר. להטיח אישה בפראות על גדר בטון, להכות בשיטת הגנג־באנג - חמישה שוטרים על נער ששוכב על הכביש - זו בריונות של משטרים פאשיסטיים, זה בטח לא שיטור. גם המציאות שלפיה סמויים ובריונים עם טריקו, ללא תגי זיהוי, מזכירה משטרים אפלים שטיפלו כך ביהודים בחו"ל, לא רק בגרמניה הנאצית. אבל שכחנו, כי אנחנו שוכחים מהר.

ממשלת ישראל דואגת רק למתנחלים וחרדים. השבוע תקפו מאות חרדים בבית שמש את כוחות המשטרה, שאבטחו גופה של אישה שהייתה בת 50 במותה. החרדים דרשו שלא תבוצע בה נתיחה שלאחר המוות. הם פירקו ניידות, הכו את השוטרים באלימות. לא הייתה מכת"זית, לא היו מעצרים, סתם אירוע שולי.

באיו"ש הצבא והמשטרה עובדים אצל המתנחלים. המשטרה של איתמר בן גביר והצבא של יואב גלנט מקיימים הידברות עם מתנחלים ששורפים שטחים חקלאיים של פלסטינים. צה"ל מאבטח באותם אירועים את המתנחלים שדורשים ואף מקיימים באזור משטר של נו־מאנ'ס־לאנד, הכל בחסות צבאית ומשטרתית.

אביחי בוארון ולילך סון־הר מלך מתייחסים אל אלוף פקמ"ז, יהודה פוקס, כאל עבד כנעני שחייב לשרת את גחמותיהם. כשהוא מסרב, הם מאשימים אותו בשיתוף פעולה עם הפלסטינים. איך קיבלנו מחוקקים כסילים כאלה, השם ישמור ויציל. האלוף פוקס הוא חלק ממערכת הביטחון. יש שב"כ ומודיעין, עם עבודה יומיומית. יש רמטכ"ל מעליו, הוא לא מחליט לבד כיצד לנהל את החיים באיו"ש. כל התפרעות של המתנחלים – ונציגיהם באגם הדרעק – נענית בפיגועי טרור. זה לא יהיה רק באיו"ש, זה יקרה גם בתוך הארץ, זה כבר קרה עם מאות קורבנות.

כוח ואגנר זה רק נגד מפגינים, כי כך רוצה השר. אבל במחאה לא מפגינים פראיירים, וכאשר הם מצלמים את השוטרים האלימים, בן גביר מגבה אותם בחקירת מח"ש. ביבי ויריב לוין אילמים מול העבריין המורשע והבדוקאי מקריית ארבע. שר המשפטים לא מגנה את המתקפה על מח"ש, אולי הוא תומך בצעד, הוא לא אמר לציבור אם הוא תומך או לא.

לפני חמש שנים צולם בן גביר באירוע שבו איים על שוטרים, הודיע להם שהוא יתבע אותם לדין. בצילומים הוא יוצר עם השוטרים מגע גופני, דוחף, צורח ומאיים. אותו לא הכו אז, הם הכירו אותו כבדוקאי וכעורך דין. אבל הוא שכח מהר, כי עכשיו הוא אל־צבאות־אדוניי בתפקידו כשר הטיקטוק. לכל זירה הוא מגיע, אבל בשטח יש כבר 140 גופות של ערבים, פרוטקשן שמחריב את צפון ודרום הארץ, כלום לא קורה, כי הוא עסוק רק במחאה ובחלוקת נשק אישי לכל דורש. ואף אחד לא מצפצף בגועליציה.

החניוקים מבסוטים, אחרי שנמצאו להם 146 מיליון שקל, מתונ'ס לאברכים הצדיקים. במקביל מקצצים קצת בקצבאות זקנה לסיעודיים. רק 600 שקל, אבל בשביל הזקנים זה עולם ומלואו. הם צריכים כל חודש 13 אלף שקל למטפל/ת, מאיפה יגיע הכסף?

האופוזיציה היא פסולת. במה מתעסקים חבריה? במה ביבי אמר בראיון לטלוויזיה האמריקאית? איפה יוקר המחיה, מה קורה עם מערכת הבריאות שקורסת? הם מדברים על ממשלת אחדות? יש להם מנדט מהבוחרים לממשלת אחדות? עם מי הם רוצים להתאחד? עם עידית סילמן שכפו עליה הפרדה מגדרית במקווי מים?

חבל לספר לנו מדוע לערבים מותר. הממשלה הנוכחית מתעבת ערבים, מכל סוג ומין, אבל משתמשת בהם כאשר המשטר הפאשיסטי רוצה להנחיל כאן טרור דתי ופרימיטיבי שמיוחצן באמצעות שדרי רדיו ומאכערים, פרימיטיביים שמגדירים את עצמם שמרנים.
אין עם מי להתאחד, זה נגמר.

נ.ב.

הגעתי לתל אביב, לפרלמנט שחיכה לי. הסתלבטו עליי על המסע: "פעם היית גבר, קוף, עכשיו אתה סמרטוט". צחקתי וסיפרתי להם שביום חמישי כיפוש לא הכינה לי ארוחת ערב, כי היא קרסה ונרדמה.

"אוי, איך זה קרה? זה כבר קרה לך פעם? אתה לוקח אותה לטיפול זוגי", אמר פולו והתפוצץ מצחוק. יגאל אמר: "הקִדמה הזאת תהרוס אותנו, הגברים. רציתם פמיניזם? תאכלו מה שבישלתם. אני לא זוכר שאמא שלי נרדמה לפני שאבא שלי אכל. אבל תמשיכו ככה, נראה לאן תגיעו".
התפוצצנו מצחוק. בערב ט"ו באב שלחתי לכיפוש זר פרחים למשרד, כי באמת מגיע לה, היא אחלה.

כתבתי לה פתק: "בלעדייך אני כלום. ט"ו באב שמייח". כשהגיע הזר, היא מיד בדקה לי את האשראי וגילתה שעלה 300 שקל. היא התקשרה, אמרה תודה והוסיפה: "ראיתי שזה עלה 300 שקל. בטח שאלו אותך איזה זר אתה רוצה, אז ענית שישלחו משהו יפה ב־300 שקל... חחח... הרי אין לך סבלנות, אני מכירה אותך... חחח... כסף בשבילך זה אבק".

האמת שכך היה, בדיוק.