אין דרך שאצלח בה את כתיבת הטור הזה בלי לצאת בומרית. לא שאני מבינה לעומק מהי “בומרית". לדברי חברי הפילוסוף י', זהו שם תואר שנקשר לאנכרוניזם ולשמרנות. יש לי ראיות למכביר לכך שבזמן שהתחילו פה כל מיני מהפכות, חלה גם אצלנו בשנתון מהפכה משלה: הפכנו למוצג מוזיאלי. עתיקה, אני אומרת לו. תגיד עתיקה.

אחר כך אני ממחישה: עד לא מזמן, כשהייתי מגיעה לפאב שלנו ברחוב בן סירא, פינו לי מקום עם זיק חצוף בעיניים. היום זזים הצדה. נדמה לי שאני מזהה את הקול הפנימי שאומר: “תנו לה לעבור. שלא תעמוד בגילה, מסכנה". 

את רואה שאת בומרית? אומר לי חברי הפילוסוף, מה זה “פאב"? את כורה אירית? תגידי “בר". ומה זה “זיק חצוף בעיניים?", חוץ מזה, הוא מסכם, מה יש לך לחפש בברים? זה קטע אנתרופולוגי? 

שום אנתרופולוגיה אין בסיפור הזה, אני אומרת לו. זה מה שאני אוהבת לעשות. לעשות ממש. לא “לעשות קפה", כמו שהציעו לי לא מזמן: “תגיעי לתל אביב ונעשה קפה או בירה". בזמן שזינקתי לתוך סצינה שכללה מבשלה או קומזיץ עם פינג'ן וקפה בוץ בטעם של אדמה, ואחרי שאמרתי לעצמי שסתם, סתם משמיצים את הדור הזה והוא בכלל ארץ ישראל היפה והטובה, הובהר לי ש"לעשות קפה" משמע להיפגש לקפה. 

כמובן שבשביל “לעשות קפה" צריך “לייצר פגישה". ו"לרשום הודעה". לא לקבוע, לתאם או לכתוב. לייצר ולרשום, והכל בכמויות. “כמות מבקרים". לא מספר מבקרים. דור שלם “מדייק את עצמו" עם חולצה מדויקת ושותה שייק מדויק, ומצטט שברי משפטים משיעור של ימימה אביטל ז"ל. וזהו. הם גם מדויקים וגם מוארים אחרי שצפו באיזה סרטון שיווקי של אחת עם יריעת בד על הראש, אולי זה בכלל גזיבו. 
את כל הטרוניות האלה הרי כבר השמעתי בעבר, כך שאולי כדאי שאפסיק, ומי בכלל אומרת טרוניות אם היא לא בת 150.  

“את טוענת שאנחנו דור מזויף. לא אותנטי", אומר לי בן ה־18 שלנו, שאוטוטו ילבש מדים. מתחשק לי לצחוק לו בפנים. מה לכם ולאותנטיות. תסתכל עליכם. בוהים שעות בסרטונים שמה שיש בהם הוא אוסף איברים שחוברו זה לזה. כמו בצעצוע שהיה לנו פעם, מיסטר ומיסיז פוטטו. עכשיו מוסיפים שפתיים גדולות. עכשיו עיניים מלוכסנות. עכשיו משקפיים צהובים - והנה נולדה דמות. לא אדם בעל רצונות, מחשבות, כאבים ושמחות. דמות. כמו במשחק מחשב. ואם יש דמות, יש גם לא־דמות. “Npc - Non Player Character". דמויות ריקות. 

את מתכוונת לסנאפ צ'אט? הוא שואל. ואני בכלל התכוונתי לטיקטוק. כמו ב"מלון קליפורניה", “You can check-out any time you like, but you can never leave". כמה תוכן, אלוהים ישמור. חלק מעולה וחלק - לא יודעת איך לכנותו. וכשיש כל כך הרבה תוכן, אך טבעי שכולם יוצרי תוכן. 

פעם עשיתי את הטעות והסכמתי לנהל קבוצה של מנהלי תוכן בפייסבוק. מה אני אגיד, כל מי שהעלה סרטון שלו בזמן ספונג'ה, מעניק לעצמו את התואר “יוצר תוכן לענייני ניקיון". ולכל יוצר יש ניהול אישי. “מנהלת אישית וגם מנהלת סושיאל!", מדגישה בפניי מישהי כשהיא מזמינה אותי למפגש עם היוצר שהיא מייצגת.

איפה אני מוצאת אותך? באינסטוש? בטוויטר? דברי אליי. היא אומרת “סושל", וכשאנחנו מסיימות את השיחה, היא מוסיפה “איי אפרישיאייט איט, ב־ביי". “וונדרפול, גוד וייבז", אני עונה לה בלבי בשפת אמותיי ואבותיי שהגיעו מאפגניסטן, רוסיה ומרוקו, אבל הוגה הכל בקמץ.

גם בעלות ובעלי מקצועות חופשיים מעסיקים מנהלות ומנהלי סושיאל שיכתבו בשמם טקסטים, כדי למשוך עוד לקוחות. לעולם לא אבין למה רואה חשבון או עורך דין מבוגר, למשל, חשים צורך לשווק את עצמם כיוצרים פיוטיים שמתארים את לקוחותיהם על עפעופם ורפרופם וטפטופם, בזמן שאלו בסך הכל הגיעו לקבל ייצוג בבית משפט לתעבורה או לצורך תיאום מס. הזיוף, אם כך, הוא גם בין־דורי וגם מידבק.

עוד אני מתלוננת והנה מגיעה מחבר יקר הזמנה להצטרף לרשת חברתית חדשה, Threads. לא מספיק לנו מה שיש? עוד רשת חברתית? “Threads זה כמו טוויטר, אבל של פייסבוק, כלומר Meta", מסביר לי הטכנולוג הראשי של הבית. “ערוץ חדשות לכל דבר. הרבה חברות וחברים שלך מהתקשורת שם. תסתכלי, זה המקום שהחדשות מתפרסמות בו לפני כל מקום אחר". 

עם כזו נוכחות מפוארת בכל הרשתות החברתיות, אני לא יודעת מתי יש להם זמן לעסוק במלאכת התקשורת ממש, בבניית סיפורים ובאימות עובדות. אלה דברים שלוקחים זמן. מצד שני, מהן העובדות כשיש מכסה, מסה ומהירות על־אנושיות להדביק. אז יש שפשוט כותבים. משגרים לעולם סיפורים ותזות, ומי יודע, אולי הם יתגלו כאמת.

בחקר התקשורת התופעה קרויה “לולאת משוב". אדם בודה סיפור כלשהו ומעביר אותו הלאה. הסיפור עובר מאחד לשני, צובר תאוצה, וכשהוא מסיים את הסבב, שב אל האדם שבדה אותו. “אמרתי לכם!", יגיד אותו אדם בארשת ניצחון. 

את הסתירה הזו אני לא יכולה ליישב: העולם המערבי, שלטעמי פעמים רבות מדי עולה ממנו תיעוב של בני אדם זה כלפי זה, שואף ליצירת אינטראקציות חברתיות חדשות בעוד ועוד רשתות חברתיות ובאפליקציות שתכליתן אחת: חתירה למגע. ודיבורים, כל כך הרבה דיבורים.

פעם קראתי מחקר שאומר שמכסת המילים המומלצת לפעוטות עד גיל שנתיים נעה בין 50 ל־200. למה אין מחקרים שאומרים מה מכסת המילים המומלצת למבוגרות ומבוגרים? כמו שאמרה ימימה באחד השיעורים: פחות מילים. תודה על הקשב מבומרית אחת.