בסרט תיעודי על בוב דילן תרגמו את שם השיר "מיסטר טמבורין" ל"מר תוף מרים". אף שהשיר התנגן ברקע, לקח לי רגע להבין, רגע נוסף לצחוק ולהיות נבוך ואחד נוסף לתהות כיצד זה קרה ולמה. גם אם המתרגם היה בן 12 ונטול אוריינטציה תרבותית, אמור היה להיות לו עורך תרגום מבוגר ממנו שהיה פוטר אותו מלתרגם שם של שיר שהוא מותג אוניברסלי. את דילן, במקרה הטוב, היה צריך לתרגם יהונתן גפן. אבל כל מילות שיריו של דילן בסרט תורגמו עם כתוביות וזה היה שיברון לב חד־פעמי ונדיר בכאבו. מר תוף מרים? ברצינות?
השיר היה אהוב במיוחד על האנטר תומפסון, ומכיוון שבזמן האחרון אני חושב הרבה על תומפסון - כישרונו, כתיבתו, בחירותיו ומותו לפני כמעט 20 שנה - תוף מרים נשאר נעוץ בי. אני תוהה אם האובססיה שלי לתומפסון היא מחווה להשפעתו, הפחד לעזוב, ההכרה שאף אחד לא כתב כמוהו או סוג של הפרעת אישיות שמחייבת אותי לשוב אליו במחזוריות שעלולה להפחיד ולדחות את הקורא. מכיוון שרוב כתביו לא תורגמו לעברית, להגנתי אני יכול להמליץ לספקנים לקרוא את אסופות העיתונות שלו, אבל לא יחפים. המילים חותכות כסכיני גילוח.
הוא העיתונאי האמריקאי המקורי ביותר, והוא גם מי שזיהה את דעיכתו, את ההצטברות המעיקה של תחלואיו, את היעדר העיתונים לכתוב בהם ואת שוויון הנפש ותשישותו האינטלקטואלית של הקורא. שנותיו האחרונות היו עינוי, והיה לו האומץ לסיים אותן.
כשאתה קרוב לסוף הדרך יותר מאשר לתחילתה, הכרה שנובטת בך בוקר אחד מול המראה או אצל הנפרולוג והאורולוג, כל מה שעשית, הטוב, הרע והבינוני, צועדים בזיכרונך כמו חיילים השבים בערפל סמיך ממלחמה ארוכה. האם ניצחתי או הפסדתי? אתה תוהה כאשר המחשב מאבד מיכולתו האקרובטית תחת אצבעותיך. כמה פעמים אתה אמור לקום ולתת שתן במהלך כתיבת מדור אחד? היו ימים שכתבתי 5,000 מילה בלילה עם דלי קפה ולא קמתי פעם אחת. שליחויות מסתיימות כמובן, זה טיבן, ומכאן תחושת הקרבה לתומפסון. בניגוד לרבים אחרים, הוא זיהה את פתח היציאה שלו.
באחד מרגעיו האחרונים של "גונזו: חייו וכתביו של ד"ר האנטר תומפסון", סרטו התיעודי של אלכס גיבני, כאשר אנחנו כבר יודעים כיצד ייגמר הסיפור האייקוני, ההזוי, הסוחף והגדול ביותר בתולדות העיתונות האמריקאית, מתנקה המסך מהעטלפים וממפלצות גילה שזוחלות ומעופפות בו ומבעד לעדשה רחבה נראה תומפסון בסוויטה שטופת שמש צהריים נעימה בבית מלון בהוואי.
הוא כבר בן 67, אבל חיוך הילד המבויש מקנטאקי שכבה לפני שנות דור, שב למטס הצדעה אחרון. כל מה שצרך ואהב, נמצאים איתו; אניטה, אשתו השנייה, אוחזת במצלמה; דילן מאנפף בסטריאו; על השולחן ה־IBM סלקטריק, מכונת הכתיבה שעליה כתב עד יומו האחרון, עם כדור האותיות המתהפך ומסתובב ומקיש הבזקי גאונות אחרונים ככדור מראות גדול התלוי מעל נשף ריקודים; כוס זכוכית גבוהה ובה קוביות קרח בנוזל ענברי והסיגריה הארוכה שתומפסון תוקע בפיו ומסיע אליה מצית ביד - מי היה מאמין - יציבה ולא רועדת.
משהו בשירו של דילן תופס את אוזנו, והאנטר (פעם אחת אקרא לו האנטר ולא יותר. לא היינו יחד בנח"ל) מדליק ומטה את ראשו לאחור, והחיוך המתוק שתמיד הסגיר את המוקיון טוב המזג שהתחבא בתוך הליצן והקונדסאי המרושע, נמרח על פניו; בתנועה שהיא יותר סקס מעיתונות, הוא גוהר מעל מכונת הכתיבה המגושמת כמי שמחפש את הקצב הנכון, מצית, לוגם ומתחיל להקיש.
הרגע הקולנועי הזה כה חמקמק בסיקוונס שנבנה לקראת הקתרזיס הצפוי של מותו, שאחרי שעה של תיעוד מכמיר של דעיכת יכולתו המאגית, נדמה שעורך הסרט שכח לנקות כמה פריימים חשופים ומוארים מדי לפני שהוא שב לצבעים הקודרים שהופכים את הצפייה לקשה ומייאשת.
"הבחירה במועד המוות", אומר חואן תומפסון, בנו היחיד, "הייתה סתמית לכאורה, אבל כל כך האנטר".
צהרי יום חורף שטוף שמש בוודי קריק, קולורדו; סמוך לאספן; המשפחה הקטנה בחדר הסמוך, כולל נכדו וראלף סטדמן, המאייר הוולשי. אפילו הטווסים המשוגעים חדלו מקריאות הבאנשי התכופות שלהם והתכנסו בכלוביהם; רגע מותו של תומפסון נשמע כמו שספר כבד נשמע כשנפל על רצפת העץ בחדרו. סטדמן מדגים כיצד נופל ספר כבד. ועד שעיכלו השאר את שקרה, הרים חואן את האקדח בקוטר 44. ויצא למרפסת וירה שלוש פעמים באוויר, מטח פרידה מאביו, העיתונאי שכולם ידעו שכך ימות אבל לא מתי.
במטבח, החמ"ל של תומפסון, היה תלוי פתק לא חדש בכתב ידו. "לא משנה מה, לא לצלצל 911", מספר שירותי החירום באמריקה. החברים הגיעו. אחד מהם שריף. עשו מה שעושים חברים הנקראים לנקות אחרי אירוע אלים כזה אצל מי שבעת מותו היו בביתו 22 כלי נשק שונים וידע לירות בהם. וכדי שלא נחשוב שהסרט, כמו המיתוס, כמו זן העיתונות שתומפסון ייצג, חשובים רק בהכרתם של גיבני וחובבי כתיבה טובה, אנו רואים קטע מחדשות הערב של NBC עם בריאן וויליאמס, המדווח ברצינות הנדרשת על מותו של העיתונאי החשוב ביותר באמריקה.
אינני בכיין. אני קוטר, מריר, ביקורתי, מורבידי. דימויים שנוטים לשדוד את אישיותו האמיתית של אדם. אבל כאשר "גונזו" מדמם אל סופו, מוסווה בחשכת חדר הטלוויזיה שלי, בכיתי. דמעות מפתיעות שאינן חמות בצינת החדר, זלגו על לחיי והסתרתי את פניי כפי שאני עושה גם כאשר אני צוחק, שלא יראו.
תומפסון מת שנים רבות, וחגיגות הפרידה העונתיות שלי כוללות קריאת ביוגרפיות, חיטוט מחודש בכתביו, צפייה מחודשת בסרטים התיעודיים שנעשו עליו והתעלמות משני הסרטים הדרמטיים: "פחד ותיעוב בלאס וגאס" עם ג'וני דפ ו"היכן שהבאפלו משוטט" עם ביל מארי. פעם זה היה פולחן של ממש ונשמר באדיקות. חזרתי לתומפסון. אבל רבים מהדברים שקרו לי מאז סדקו את אמונתי. לא בתומפסון חלילה, אלא באפשרות שיש מוצא אחר, טוב ואופטימי יותר, מזה שהוא בחר בו. לקרוא אותו שוב זה להבין כמה התקלקלנו והתרחקנו מהאמונה שיש טעם למסע בעקבות החלום: האמריקאי או הישראלי.
הוא היה חוגג היום על טראמפ ומסביר טוב מאחרים את המשיכה השיטתית של השטיח מתחת לרגליה ועקרונותיה של אמריקה, אבל מבחינת תומפסון הכל נגמר עם בחירתו ב־2000 של ג'ורג' בוש. הוא כבר היה חולה, כמו המינגוויי בשעתו, שצילום שלו נקלט בעין המצלמה כאשר היא חולפת במטבח. הסמים הקלים והקשים, והמסקלין ואמפולות האתר, הקוקאין וההרואין ובקבוק של וויילד טרקי ביום. העצמות השבורות והכבד הנימוש בתת־תפקוד, ודלקות הפרקים והמאמץ העילאי והמיותר בעצם, של להניח את כפות הרגליים על הרצפה בבוקר.
יותר מכל היה זה אובדן התקווה שהרג אותו. כל חייו חיפש את לבו של החלום האמריקאי, אבל ב־1972, עם תבוסתו של ג'ורג' מקגוורן לניקסון, הוא ראה את המפלצת מכרסמת את עצמות החלום ויונקת את לשדו. אחר כך הוא שב לחיים עם ג'ימי קרטר ב־1974 והספיק לעזור לקלינטון להיבחר. שם הוא כיבה מנוע. השאר שעמם אותו.
בכי משום שבחירת אובמה הייתה מדליקה אותו ועוזרת לו לסיים את חייו עם "מיסטר טמבורין", השיר האהוב עליו. כאשר חזר מהוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968, אחרי שהקלגסים של ראש העיר דיילי פוצצו את המפגינים הצעירים במכות עם אלות שלופות וכתות רובים ויוברט פאקינג המפרי זכה במועמדות המפלגה, הניח תומפסון את ראשו בחיקה של סנדי, אשתו הראשונה, ובכה.
זה תפקיד כפוי טובה לשוב לספר בגילי המופלג ובאיחור ניכר, ניו ז'ורנליזם מהו. וגם מיותר כי אין בו שימוש. אבל השאלה עולה שוב, והיא עצלה, נרפית, מעידה על סוג של ניתוק וחוסר סקרנות אינטלקטואלית. תמורת 2 דולר באמזון יקבל כל סקרן הביתה עותק משומש ומצהיב של "ניו ז'ורנליזם", הקובץ הראשון, עם הקדמה מאלפת, מושחזת ונהדרת מאת טום וולף, 58 עמודים כולה.
מתוכם עמוד אחד מסביר את המושג. ניו ז'ורנליזם הוא זן של עיתונות שהתגבש בארצות הברית בתחילת שנות ה־70, ז'אנר שבו הופך העיתונאי ממכונת דיווח משמימה ואובייקטיבית למשתתף בכתבה והמתאר את הקורות אותו בגוף ראשון עם שימוש במילה אני. הז'אנר החדש שינה את האופן שבו חשבה אמריקה על עצמה, מכיוון שהאפקט היה כמו שמישהו השליך רימון הלם אל הקונפורמיזם התפל, האיזון הקדוש והדיווח העובדתי.
את הז'אנר החדש הזה הרחיב האנטר תומפסון לתת־ז'אנר, שלו קרא גונזו ושסימנו הגרפי היה אגרוף קפוץ עם שני אגודלים ופגיון. חוץ מוולף, שלא יכול היה להתאפק ושמא גם היה ראוי, תומפסון הוא היחיד ששתיים מכתבותיו מופיעות באסופה הראשונה של "ניו ז'ורנליזם".
ההסבר היותר אהוב עליי הוא שעיתונאים שהיו מסוגלים לכתיבה ספרותית לכל דבר, מה שנקרא לעתים רומן, התאפקו, בניגוד לעמיתיהם. הם שמרו את יכולותיהם הספרותיות, התיאוריות, המנתחות באיזמל, המבריקות והמצחיקות, למרכולתם העיתונאית, מכיוון שבזמנם עוד לא היה מקובל לספוד לעיתונות ולרוץ למו"לים עם רעיון לכתב יד שטרם הבשיל לטקסט. הם חשבו שהתיעוד, הנון־פיקשן, החיפוש אחרי החלומות, האמריקאי, הישראלי או ההודי, הם ההתרחשות הספרותית האמיתית ולא רומן טיסה עם מתכונים לפטריות בשמנת.
מישהו ערך לי חשבון פעם, שבשנת כתיבה ממוצעת היה ההספק שלי (שאינו מעיד על איכות) שווה לשני ספרים במספר המילים. מה שאומר שבניהול אחר הייתי יכול לכתוב עד היום ספרים רבים מדי ואולי גם מיותרים.
זה נכון שעיתונאים טובים הפכו לסופרים מרתקים. אבל השליחות הייתה עיתונות. על הסלע הזה הם התרסקו. אם אספור בשליחותכם 20 ספרים של תומפסון, רק אחד מהם, דק גזרה וצנום, הוא סיפורת. "יומן הרום". מה זה ספר רע? מזעזע. כאשר הניו ז'ורנליזם הופיע לראשונה בזירה, בעיתונים שונים, סופרים כסול בלו, פיליפ רות וג'וזף הלר, לא ידעו את נפשם מאימה. אף אחד לא עשה שפגטים והתעמלות קרקע מרהיבה כמו הניו ז'ורנליסטים. הם הפחידו קוראים וסופרים כאחד. וגם עורכים שצברו שעות רבות על השטיח אצל המו"ל בניסיון לשכנע אותו שזה מה שקורה.
הדבר היחיד שאולי תרמתי להנחלת תומפסון בעברית, היה מתן רוח גבית לתרגומו של "פחד ותיעוב בלוס וגאס" בהוצאת פן, שתרגם אורי לוטן. וגם כתבה של תומפסון שפרסמתי בעברית על עלייתו לקברו של המינגוויי באיידהו, בביקור שבו גנב קרני אייל מהקיר ואשתו החזירה אחרי מותו. לא נדבר שוב בספר הנפלא הזה. נדמה שהספר נקלט כקאלט. מדי פעם מזכיר מישהו את תומפסון.
שלחתי פעם עיתונאית להקליט הרצאה שנתן נחום ברנע על האנטר תומפסון וניו ז'ורנליזם. הניסיון לייחס לברנע, עם כל הכבוד, מושב בזודיאק של הניו ז'ורנליזם, הוא עניין משעשע למדי. ברנע עיתונאי חשוב ובמיטבו גם בעל הומור טוב, אבל הוא תופס עצמו ברצינות גדולה מכדי להיות ניו ז'ורנליסט. בוודאי שאין לו הרקע ההזייתי והמסומם שהיה לתומפסון. ערכתי את ההרצאה ופרסמתי אותה בעיתון במדור "אורחים" בחתימת ברנע. באותם ימים ובאותם הקשרים שהיו עוינות נטו, זאת הייתה פעולת גרילה ברוטלית למדי נגד הכוכב של העיתון של המדינה. ברנע הקים קול צעקה. הטענה הייתה שהצגנו את עיתונאי "ידיעות אחרונות" ככותב בירחון שולי.
מעצם הגדרתו, ניתן להבין כי הניו ז'ורנליזם כבר אינו מה שהיה. הוא בעיקר לא חדש. עדיין יימצאו מי שחושבים שמשפט runaway (ארוך ושאינו נגמר) של 300 מילה ללא סימני פיסוק, הוא הדבר הכי מעמיד בעיתונות. אבל תמיד יש מי שמזהים מגמה רק בלוויה שלה. לעתים אני מציץ בדברים שכתבתי לפני 20 שנה וצמרמורת של בושה עוברת בי. אנחנו מתחילים כטירונים ירוקים ומאפירים תוך כדי תנועה. הבעיה עם קוראים ישראלים שהם אינם מפרגנים לעצמם הנאה. שלא לדבר על הטינה שהם מכלכלים נגד עיתונות ועיתונאים.
ניו ז'ורנליזם מושתת על השימוש במילה "אני". אינך יכול להיות חלק מההתרחשות, לפעמים ההתרחשות עצמה כי משעמם בלעדיך, מבלי להשתמש ב"אני". אחרי עשרות שנים בדרכים עם פוליטיקאים ישראלים - בישראל יש יותר מאשר בחירות פעם בארבע שנים - אתה חייב להיות דפוק בשכל כדי להגיש לקורא, שגם נפשו נקעה מהחשודים הרגילים שהם גם המועמדים, את אותן אבחנות מחוממות ותיאורים חלודים.
אחרי X שעות עם אהוד ברק למשל, אין לך ברירה, אלא אם אתה בוחר למעול בתפקידך, אלא לכתוב את מה שאתה חושב או מנחש שקורה מאחורי העיניים החשדניות, הפה הקפוץ ובמבומי הפוגות של באך במכונית. לשוב ולהשליך על הקורא את שקרא כבר אלף פעמים, הוא חטא שאין עליו מחילה. וזה בדיוק מה שהאנטר תומפסון סירב לעשות.
כמו שאומר עליו בסרט המועמד לשעבר מקגוורן: "תיאורו של תומפסון את קמפיין הבחירות ב־72' הוא הכי פחות מדויק אבל הכי אמיתי".
ספק אם יש עיתונות בעולם שכותרותיה היומיות כה עבשות, מוכרות ומכות את הקורא בזפטה מעלפת של דז'ה וו יותר מאשר בעיתונות הישראלית. נכון. זאת המציאות שמכתיבה את הכותרות והטקסטים והייאוש הקיומי של המחזוריות הבלתי נגמרת שלה. הכל לכאורה משתנה כל הזמן, אבל עיקרי הקיום והסכסוך קפואים במקומם.
הדרך היחידה להציל את מחזה השעמום הטרגי הזה ולהתחרות באמצעי התקשורת הזריזים יותר, היא לתת לאיכות הכתיבה, לבעלי הדעות הבלתי שגרתיות, לאמיצים ולאלה שלא עושים חשבון, להוביל את ההסתערות בקרב האחרון. אבל לא זה הכיוון. המגמה היא לדברר את ההפרשות המוגלתיות של הטלוויזיה ולשסף אותן באותה עת, ולנסות לכתוב על פוליטיקאים כאילו הם אנשים נורמטיביים ולא מפלצות שאפתניות שיעשו הכל - כולל להצית תבערה גדולה - כדי לאחוז בכיסא.
מצד שני, כבר אין לנו את האנטר תומפסון שיאמר את האמת המרה על העיתונות: "העיתונות היא כנופיה של מתרוממים רעי לב. עיתונאות אינה מקצוע, או עסק. עיתונאות היא מפלטם הזול של הנמושות והלא יוצלחים. דלת מזויפת לצדם האחורי של החיים, חור מזוהם, שטוף שתן, שנסתם ברובו בהוראת המפקח על איכות הבנייה, אבל נותר בו מספיק עומק כדי לאפשר לקבצן שעל המדרכה להזדחל לתוכו ולאונן כמו שימפנזה בכלוב".