אני לא יודעת איך שומעים תקליט משירו הראשון בפטיפון. אמילי אחותי רכשה לי אחד וינטג', מיוחד כזה בצבעים חום וירוק. עד תל מונד נסעה, נכנסה לבית אפלולי שבו גר איש מבוגר וזועף שסירב לפתוח את התריסים, גם כשראתה שיש שם עוד חפצים, וביקשה “קצת אור, שאראה! אקנה יותר!", התעצבן ואמר “מספיק פטיפון, רוצה משהו אחר? תבואי שוב". אולי זו דרכו להפיג את בדידותו.
על תזונה ורגישות | מרסל מוסרי
אישה יפה | מרסל מוסרי
כך או כך, היא אדם קשוח, אמילי, סוחרת מלידה, גאונה במשאים ומתנים, בעוד אותי ואת שאר האחיות שלי דופקים כל הזמן ואנחנו מתביישות לפצות פה ומעדיפות לשלם יותר ובלבד שלא יהיו ויכוחים חלילה או רעשי רקע, היא מנהלת עסק מצליח וכשתופסת נוכל, גורמת לו להתחרט על כך ומניבה מזה תועלת מסוימת.
אחרי שחקרה אותו על הפטיפון, ראתה אותו ניגש אל המקרר: “חכי רגע, אני צריך לקחת כדורים". היה לו מקרר ישן כזה, של אמקור, כשפתח את הדלת ואור צהוב בקע ממנו, שמעה אותו מקלל ביידיש או בגרמנית, את זה לא ידעה לומר לי. “מה קרה?", התעניינה. “שום דבר, אני אמזוג מים מהברז".
הוא הוציא בקבוק זכוכית מהמקרר ומילא אותו במי ברז, אחר כך מזג לכוס פלסטיק כחולה, שתה בלגימה והכניס את הבקבוק המלא אל המקרר. נגמרו לו המים הקרים. הם ישבו ושוחחו, הוא ביקש 800 שקל על הפטיפון, אחר כך, כשניסתה להתמקח, אמר ש־1,000 שקל זה בכלל לא הרבה לפטיפון כזה, וכשלחצה עליו עוד יותר, ביקש 1,500 שקל וגם לא בטוח שירצה למכור לה, היא צחקה. לבסוף, שלפה 700 שקל וניסתה לתת לו. היא מצאה חן בעיניו. החוצפה שלה, הצחוק וזה שידעה שירי פלמ"ח שאותם לימד אותנו אבי, קסמו לו.
“לא צריך את הכסף שלך, רק תבואי שוב, אה?". היא לא הופתעה. וגם לא עשתה את הצגת ה"לא, מה פתאום ולא נעים לי". היא ידעה שזה ישתלם לו כשם שהשתלם לה. כשנפרדו, סחבה את הפטיפון אל הרכב ועצרה בצרכנייה, רכשה שישה בקבוקי מים קרים, קצת בייגלה, עוגיות וכמה דברים מתוקים, הניחה לו ליד הדלת, דפקה ונסעה משם.
לדעתי, בחלוף השנים נסעה אליו שוב כמה פעמים, אני צריכה לבדוק את זה. כשהביאה לי את הפטיפון, בכיתי. התרגשתי מאוד, מעולם לא הייתי ילדה חומרנית, אבל היו לי שלושה דברים שרציתי מאוד ורק אחד מהם העזתי לבקש מהוריי. רציתי את "יומנה של אנה פרנק" - ידעתי שהוא לא יקר ויוכלו לעמוד בזה, אז אמי הציבה לי תנאי: אם אעשה בדיקת דם (היה לי כולסטרול ברמה מוגזמת, ככה זה כששני הורייך מכורים למרגרינה ולגבינות צהובות), תקנה לי את היומן - וכך היה.
עוד רציתי מצלמת וידיאו, אפילו מצאתי מודעה בעיתון המקומי. מישהו מכר אחת כזו, יד שלישית ב־400 שקל. עבדתי קצת באיזה גן ילדים, בחופשת הקיץ שבין כיתה ט' ל־י', וכשהיה לי הכסף, טלפנתי - היא נמכרה אז עזבתי את זה. השארתי לטרנטינו את המקצוע.
ועוד רציתי פטיפון, ולא משום המוזיקה, אלא למטרות תשוקה בלבד. פעם צפיתי באיזה סרט אסור בערוץ 4. הייתה שם סצינה כזו עם פטיפון, קוניאק, גבר ואישה. כשאמי נכנסה אל החדר, העברתי מיד, אבל רציתי פטיפון, חשבתי שזה בא בילד־אין, עם כל השאר.
יום למחרת נסעתי אל שוק הפשפשים, רכשתי המון תקליטים: שירי ארץ ישראל, ירדנה ארזי, להקות צבאיות, ביטלס ואפילו פסטיבל שירי הילדים, נתן דטנר וציפי שביט. אותם אני זוכרת בוודאות. והיה עוד אחד, שאותו אני שומעת דרך קבע, התקליט של אנריקו מסיאס. ולעזאזל, עד היום, תריסר שנים אחרי, אני לא יודעת איך שומעים תקליט מתחילתו ועד סופו - איפה מניחים את המחט?
אז פעם בכמה חודשים, כשמגיע אליי מצב רוח לכתיבה אחרת, שונה, אינטימית יותר, אני מחברת את הפטיפון לחשמל, מתפללת שיעבוד, ומניחה עליו את התקליט של אנריקו, ובכל פעם, כאילו אין עוד שירים בתקליט, הוא פותח עם השיר "Le femme de mon ami" (אשתו של החבר שלי):
“אני יודע למה את רוצה לעזוב,
לי את לא יכולה לשקר.
אני יכול לקחת אותך בזרועותיי
ולעקור אותך מן החיים הללו.
אבל אין לי הזכות -
את אשתו של החבר שלי"
פעמיים לקחתי את אמי להופעה של אנריקו בארץ ועוד פעם אחת הלכתי עם חברה, שיחסיה עם בעלה עלו על שרטון ממש יומיים לפני ההופעה. הם עד היום יחד, אבל את ההופעה הרווחתי ואפילו חיממתי אותה יותר בשעות שלפניה, שלא תחזור אליו פתאום. אין כבר שירים כאלו היום, אין סאונדים טובים כמו כאלו שנשמעים מפטיפונים, ואין זמרים עצובים שיודעים לשיר על אהבות אבודות ואסורות ולעורר אמפתיה, גם אם אינך דובר את שפתם.
כשאני שומעת את השיר הזה, אני רוצה להיות אשתו של החבר הטוב שלו ולשנות לגמרי את סוף הסיפור של שניהם, ולפעמים אני רוצה להיות החבר שלו ולהילחם עליה, ולפעמים אני רוצה להיות הוא ולשים קץ לחיי - כי מי יכול לחיות עם אהבה מוחמצת?
זה מזכיר לי את שירו של חלפי, “עטור מצחך", אחד משירי האהבה הכי יפים שידעה המולדת הזאת, אם תשאלו אותי. לא שאני חוקרת תרבות או שירה, אבל עד אותו השיר, ואולי גם קצת אחריו, לא התייחסו לחלפי כאל איזה משורר לאומי, גם לא כאל סגנו, היה לו מעמד של איש כותב, שחקן, אומן רב־תחומי אם תרצו.
ופתאום, בום, תיאור כמיהה, אהבה, תשוקה, זעקת בדידות איומה וערגה יפהפייה בחמישה בתים של שיר. ופתאום נפטר חלפי, והשיר נשאר איתנו ומושמע ומושר וזוכה בפרסים ובביצועים רבים, ובכולנו מבעבעת השאלה - למי הוא נועד? שכן, דבר כזה לא יכול להיכתב מבלי שלבך פועם חזק מדי.
רק 31 שנה אחרי מותו נפתרה התעלומה, כשביקשה, קצת לפני מותה, זהבה ברלינסקי, אשתו של השחקן זאב ברלינסקי ז"ל, שמילים אלו ייחקקו על מצבתה. שנים שחלפי היה מיודד עם הזוג, אני לא יודעת מה עוד היה שם, את זה אני משאירה לדמיוני הקודח, אבל הנה, אהבתו משכינה לה מנוחה נכונה ומחויכת.
בכל פעם שמסתיים השיר של מסיאס, ומתחיל הפטיפון לנגן את השיר הבא, אני עוצרת אותו ומשיבה את התקליט אל מקומו. קיבלתי את מה שרציתי. וככל שחולפים הימים ועובר הזמן, אני מבינה שעוצמות אהבה כאלו לא ארגיש, ספק אם האומנים האלו לא לקחו אותן איתם אל הקבר והשאירו כאן רק את הפשרה.
אבל איכשהו, תמיד, אחרי פטיפון, שיר יפה ואהבה שאדם אחר פעם חווה, ניבט אליי ממסך המחשב סיפור חדש וטוב, ולא משנה אם האהבה בו מותרת או אסורה, לו היה אפשר, הייתי חווה אותה היום ומתבשמת ומצטלקת בה עד חריקת המחט על התקליט.