מי שפותח פה לשטן חוטף. זה לא מדעי, אבל אצלי העניין הוא על גבול האמפירי. השבוע, בזמן שנסענו ברכב לכיוון הקאנטרי קלאב האזורי, עלה לי ואמרתי לאשתי ביהירות מטופשת שהגעתי לשיא הגופני של חיי: אחרי שחודשים ארוכים סבלתי ממחלות, צינון ועייפות מטיסות, נכנסתי לכושר מושלם. לפחות כך נדמה לי. אשתי, חכמה מכדי להגיב לשטויות שכאלה, לא אמרה דבר והמשיכה בנהיגה, תוך התעלמות אלגנטית מדבריי. בחלוקת המטלות, היא זו שמאחורי ההגה, זאת מכיוון שעברתי טסט שמיני וגם זה בקושי ועם רוח גבית וסיוע מלמעלה. 

בעולם הכושר יש לי מנטור חדש שהביאני עד הלום. על פיו יישק דבר. למי שמתמצא בענייני ספורט, השם שלו בוודאי מוכר - פיטר עטייה. גורו אמריקאי בעל מעריצים רבים. יש לו פודקאסט סופר־פופולרי וגם ספר שהפך לרב־מכר, בין היתר הודות להמלצה של אופרה ווינפרי. עטייה, בין השאר, חיבר רשימה מדויקת שמטרתה להכין אותנו, בעזרת אימונים לא קלים, לעשורים המתקדמים יותר של חיינו. 

ההוראות שלו מדויקות. למשל גבר בגילי, שרוצה להיות מסוגל להתנהל בבריאות ועצמאות בימי גבורתו, צריך להיתלות כשתי דקות לפחות על מוט מתח; לעשות תרגיל “דד ליפט", כלומר הרמת משקולות מהרצפה עד לגובה המותניים בתנועה אחת; לסחוב שתי משקולות ולצעוד עמן הלוך ושוב וכך הלאה. קשוח, אבל הטיעונים שהוא מעלה הגיוניים. בכלל, בין קולות רבים ששמעתי ומאמרים רבים שקראתי לאחרונה בתחום אריכות השנים, דבריו מעוגנים ומבוססים. בכל מקרה, לא משנה מה אני חושב כל עוד “אופרה ווינפרי אמרה". 

כל ההסבר המפואר הזה כאמור לא הזיז לזוגתי. הגענו לקאנטרי עם כל הכנופיה. זה דבר חדש בחיים שלנו - קאנטרי קלאב. בורגני מאוד ועם זאת פונקציונלי: יש שם בריכה, מכון כושר ובעיקר פעילות בלתי נגמרת לבנות. בשבועות האחרונים, בכל פעם שבוקעים מהן קולות של שעמום שעלולים להסלים לקטטה ולצרחות, כשהקורבן המרכזי הוא בסוף השלווה הנפשית של ההורים, מיד נארוז תיק גדול ונצא ליעד החדש. המקום מהרבה בחינות מושלם לצרכינו ולמטרותינו: התשה שבסופה הקטנות תתעלפנה ברכב בדרך חזרה הביתה, במצב מקולח ושבע.  

לקאנטרי חוקים משלו. לא ידעתי את זה, כי מעולם לא הייתי חבר במוסד בסגנון דומה. מתברר, למשל, שהבדיקות בכניסה למקום קפדניות. אין מועדון אקסקלוסיבי בעולם שבו מקפידים כך. השומר בשער הוא לא רק אדם שבודק אם אתה מנוי, נדמה לי שהוא גם בוחן לב, כליות ומניעים נסתרים. “תניח את הצ'יפ", הוא מורה ומתכוון למכשיר הקטן שמאפשר כניסה. ואז מנחה: “תזיז אותו!", “לא להיכנס יחד", “כבר נכנסתם?", “כבר יצאתם?", “זהירות!". אלו רק חלק מהפקודות שהוטלו עלינו מאז שהצטרפנו למקום. הכל נאמר בטון קשוח, שאי אפשר אלא לציית לו בהכנעה. 

אם שוכחים את הצ'יפ חלילה, הברוך הוא עצום. עדיף להישאר בלי דרכון בעיר זרה מעבר לים מאשר להשאיר את מפתח הכניסה המדובר בבית. תחנונים לא יועילו במקרה הזה. הכל לפי הספר, פלוס־פלוס. בפעמים שבהן זה קרה לי, רק במזל ואחרי שמיניות באוויר נכנסתי פנימה, וזה היה בעיקר הודות לעזרה מאישה טובה שרחמיה נכמרו עליי. מאז, לפני כל כניסה אני משקשק ותמיד מקפיד שלא לשכוח את הצ'יפ שמונח, כדי שלא ייעלם חס ושלום, מתחת לכרית שלי.

בסוף השבוע האחרון הגענו לבריכה בשעת בוקר מאוחרת. עם הצ'יפ. התמקמנו, ובזמן שהצד הנשי של המשפחה צעד לעבר הבריכה, פסעתי למכון הכושר. גם כאן יש חוקים כתובים וסמויים: מרימי משקולות, שחברים בקאנטרי עוד לפני שנוסד, ניהלו שיח שכלל רכילות פנימית שלא הבנתי וכן ענייני כושר. אחד מהם ביקש להניח משקולות לידי וקרא לעברי: “ילד, זוז, שלא תקבל מכה". אני עוד מעט בן 50 ונראה בגיל שלי, אבל ייתכן שבקאנטרי כל מבוגר רשאי לקרוא לאחר “ילד" או “חמודי". 

הנחתי את רעשי הרקע בצד תוך מיקוד אדיר בהוראות של פיטר עטייה. הרמתי ב"דד ליפט" משקולות של 25 קילו, והלך לי. ברקע שוב הדהדה המחשבה שאני בכושר הטוב בחיי ודבר לא יעצור אותי. הוספתי עוד 5 קילו, ומצבי המשיך להיות מצוין. הכנתי 40 קילו להרמה, ופתאום מתיחה או קרע. טראחחח, הגב התחתון הלך. חטפתי שיתוק, לא יכולתי לזוז מכאב, ובינתיים ההוא ממשיך לתת לי הוראות “ילד, אתה מוכן לזוז משם?". נגסתי בלשוני כדי לא להתעלף, התיישרתי ונעתי החוצה תוך שכאב איום מחשמל את גופי. צלעתי עד למרבץ של אשתי והבנות. “נתפס לי הגב", התלוננתי בבכי, היא הסתכלה עליי אדישה והמשיכה לאכול אפרסק חתוך. פיטר עטייה יצטרך להמתין.