תראו מה נשאר ממנו: ראש הממשלה בנימין נתניהו הפך לבדיחה | בן כספית

1. בקונייטרה אין בג"ץ

הם טעו. המחאה הגיעה גם לנווה אטי״ב. אין מקום שאליו לא תגיע. קושרי הקשר נגד הדמוקרטיה הסתבכו עם הציבור הלא נכון. בהתחלה, הוא השתעשע באשליות. "זה יהיה כמו פלסטר, יכאב קצת ויעבור להם", אמר. הפלסטר הפך לדימום רב־מערכתי של מדינה שלמה. הוא מצא את עצמו עומד מול המיטב שבעמו. המובחרים ביותר, בכל התחומים: סייבר, הייטק, רפואה, מדע, לוחמים, מילואימניקים, בוגרי המוסד והשב"כ, בוני הארץ ומגיניה, כל הגילים, כל המינים, כל הצבעים והסוגים מכל המקומות והאתרים. הם נלחמים על המדינה הזו, כפי שלא נלחמו מימיהם. הם מקדימים אותו בכל מקום.

הם מגיעים לכל אתר שאליו מנסים לחמוק חברי הקואליציה. אם יקרה הנס ושמחה רוטמן יצליח להמציא ספינת חלל שתיקח אותו למאדים, כשיגיע ימצא אותם שם. עם המשרוקיות, עם הזמבורות, עם ה"בושה", עם הדגלים ועם כמות עצומה של אהבה בלב. אהבה למדינה שהקימו כאן אבותינו לפני 75 שנה.

נחזור לנווה אטי"ב: שוטרי בן גביר נעלו את השער הצהוב של המושב הסימפטי, במאמץ למנוע מהמפגינים להגיע. גם השוטרים לא עשו שיעורי בית. גם הם המעיטו בעוצמות שעומדות מולם. המפגינים הגיעו. איכשהו. בדרכים לא דרכים, בסבלנות, עקשנות והתמדה. הם פרצו את הכתר והגחיכו את הסגר. קטן עליהם. באמצע הלילה, מתוך החושך, הרעימה מערכת כריזה אימתנית את המושב הצפוני. המפגינים השמיעו לנתניהו את האמת. עליו, על מעלליו, על ההרס שהוא ממיט על מדינתו.

הם עשו לו, בלילה של נווה אטי"ב, מה שהמשטרה עושה עם מערכת ה"צעקה" הספק־חוקית שלה. אלא שהפעם, זו הייתה צעקה של מדינה שלמה. צעקה שבאה מתוך האפלה והפכה את חלומו של נתניהו לסיוט. האמת, שממנה הוא מנסה להתעלם, שממנה הוא בורח, שאותה הוא מכחיש, רודפת אחריו. היא תרדוף אותו לנצח, גם אחרי מותו (בשיבה טובה), אל תוך ההיסטוריה.

אז גם התרגיל של נווה אטי"ב לא הצליח. בקצב הזה, את החופשה הבאה הוא יבלה כמה קילומטרים משם, בקונייטרה. סוריה תתאים למידותיו. אין שם בג״ץ. אין עילת סבירות. אין גם הרבה אזרחים. אלה שנותרו, סוגדים לשלטון. כמו שהוא אוהב. אבל בינתיים, הוא כאן. מהלך כארי בסוגר. לא מסוגל לצאת למסעדה, לא יכול סתם להסתובב בין אזרחיו. נרגן, סר וזעף, שומע את תחינות שריו, הנצורים אף הם, דופק על השולחן מול המשטרה, מול השב"כ, אבל אין מוצא.