1
מחלת הים המוכרת זו המחלה שבה אנשים הנמצאים על כלי שיט מרגישים שבטנם מתהפכת, ראשם סחרחר, הם מקיאים את נשמתם ומבקשים נפשם למות מהסבל שעובר עליהם, ומקללים את הרגע שבו החליטו לעלות על כלי השיט ולהתמודד עם גלי הים. 

אני חטפתי מחלת ים חיובית: הסימפטום הבולט במחלה שלי זה שאני יכול לשבת בפינת הבר של ״יוליה״ בנמל תל אביב, לנעוץ עיניים בוהות בים ולהרגיש שלווה שלא מהעולם הזה. זה לא משנה אם הים רועש ורוגש או שהוא שקט ורגוע, “ים פלטה" כמו שאומרים אנשי הים. אני כמו מהופנט, שומע את רעש הגלים כשהוא סוער ואת לחש האדוות כשהוא שקט. מביט אל האופק, עוקב אחרי הציפורים המעופפות כמו במבנה צבאי, מדמיין מה מתרחש על סיפוני היאכטות וסירות המפרש ומקווה שסירות הדייגים המשייטות לכיוון יפו עמוסות בשלל דיג. 

שעות על גבי שעות אני מעביר בישיבה מול הים, מחסל בשעות היום שלוש או ארבע כוסות קפה שחור. אם אני יושב על העמדה הקבועה שלי בפינת הבר בשעות הערב, אני נועץ עיניים מהופנטות בשקיעה המדהימה, מתפעל מהעוצמה והיופי של הטבע, ובסביבות השעה שבע ושלושים, כשהשמש עומדת לגעת בקו המים לקראת השקיעה אני מזמין ג'וני ווקר עם הרבה קרח ושותה “לחיי המתים", חבריי שהולכים ללא שוב בקצב מדאיג. 

“מחלת הים" הנפלאה שחליתי בה נותנת לי את האפשרות לחשוב בשלווה על החיים והמתים, על הטוב ועל הרע, על היפה והמכוער בעולמנו האכזר. מאז שלקיתי במחלה הנפלאה הזאת, הפסקתי לעשות את הבדיקות והביקורות הרפואיות שאותן נהגתי לעשות כמנהג הזקנים המלאים בחרדות, שמא תתפוס אותם איזו מחלה ממארת. אני לא בודק לחץ דם, לא בודק את רמת הסוכר, לא עושה בדיקות שתן, לא הולך לביקורת כדי לוודא שחלילה לא חזר אליי הסרטן בשלפוחית השתן או בכליה. אני לא בודק את הלחץ בעיניים, את השעם באוזניים, את הסינוסים בנחיריים.

טפו־טפו־טפו, אין בדיקות - אין סיכוי לבשורות רעות. אין בשורות רעות, אפשר לשבת ולחלום מול הים רגוע, מחויך, לנשום אוויר נקי, לעשן סיגריה אחרי סיגריה ולנודניקים המזהירים אותי שהעישון מזיק לבריאות אני מספר בציניות על חבריי שמעולם לא עישנו ומתו מסרטן ריאות. 

את השלווה המופלאה הזאת מול הים מפירים מדי פעם עוברי אורח, בדרך כלל זקנים בגילי פלוס־מינוס, שבאים לתנות את הצרות שלהם וחושבים שאולי אוכל לעזור להם כי אני “בתקשורת". 

ת'אמת, אני כל פעם נדהם מחדש שישנם אנשים שחיים מקצבת הזקנה (1,680 שקל לחודש לאדם, 2,525 לזוג). הם מקבלים מזון מארגוני צדקה שונים, אחרת היו מתים מרעב, חלקם כבר אינם מתביישים לנבור בפחי זבל הצמודים למטבחי מסעדות, שם ישנם “אוצרות מזון" שנזרקים בסוף יום עבודה. 

ישנם כאלו שהודו בפניי שהם גונבים בסופר. היו פעמים שנתפסו על חם וריחמו עליהם ולא הזמינו משטרה בגלל שלושה תפוחי עץ או שקיות מרק חד־פעמי שנתפסו בכיסיהם ולא שילמו עבורם. יש כאלו שהולכים עם שקית ניילון ובה חליפת מכתבים מייגעת עם המוסד לביטוח לאומי שמתעמר בהם, אחרים מראים לי מרשמי רופא לתרופות שלהן הם נזקקים ואין באפשרותם לרכוש אותן. 

לפעמים, לפני שאני מאבד את הסבלנות, אני שומע על דירות שבהן הקירות מלאים בעובש מסריח, על צנרות מקולקלות ודולפות, על חשש מהדלקת מזגן, במידה ויש כזה, בימי החום הנוראיים מהפחד מחשבון החשמל שיגיע בסוף החודש. 

אני רואה זקנים לבושים בלויי סחבות, כי אין באפשרותם לקנות בגד חדש וזה מזכיר לי את חמש המ"מים של ז'בוטינסקי - מזון, מרפא, מעון, מלבוש ומורה. אולי הם צריכים מורה נבוכים שיעזור להם לצאת מהמצב המחורבן שלהם.

לפעמים מתפתחות שיחות מרגשות עם עוברי האורח הקשישים שיצאו לנשום בחינם אוויר ים צח. אחד מהם, דובידקה הבולגרי, סיפר לי שבכל יום שישי הוא “מסלק" - שזה מקביל ל"גונב", רק יותר מכובד - את עיתון "מעריב" מהפיצוצייה כדי לקרוא את הטור שלי, שמזכיר לו הרבה פעמים את הימים שבהם היה שובב צפון תל אביבי מכובד. 

“אני הפסדתי את החיים בהימורים", הוא אומר לי בקול קצת רועד. “הייתי משחק רמי במועדון הכח במרתף ברחוב דיזנגוף, הייתי קונה בוכטות של כרטיסים של מפעל הפיס, הייתי מהמר כבד בטוטו בשבתות, הייתי נוסע להמר בקזינו, אחר כך התמכרתי להימורי הווינר והצ'אנס והלוטו, ואחרי זה נשארתי חסר כל. מכרתי את הדירה, את האוטו. בקיצור, נעשתי שבר כלי, סמרטוט חסר כל. היית מאמין שהיו לי שתי חנויות בגדים באלנבי? שהייתה לי דירת שלושה חדרים ברחוב גורדון? היום יש לי פקקטה חדר בדרום תל אביב וסמרטוט רצפה שווה יותר ממני". 

הוא מספר לי שהוא אלמן, שיש לו בן אחד שחי בלוס אנג'לס, אבל אין לו קשר איתו. למזלו יש לו חבר אמיד מהימים הטובים שעוזר לו ומפקיד עבורו בכל חודש בבנק 1,500 שקלים, בתנאי שזה הולך רק לאוכל. “אז אני לא רעב", הוא אומר ומחייך בעצב. “אני לא רעב… סמרטוט שבע".

 2
יש שני שירים שבהם מופיעה אותה שורה - “אדם זקן מה יש לו בחייו". את השיר הראשון כתב המשורר הענק דוד אבידן והלחין ושר אותו דני ליטני. את השיר השני כתב נדב לויתן, בעלה המנוח של הזמרת חוה אלברשטיין, שגם מבצעת את השיר. 

הרבה חומר למחשבה יש בשני השירים האלו. הביצועים נפלאים. הם לא להיטים השירים של אבידן ולויתן, הם לא שייכים לז'אנר הלהיטים הריקניים חסרי התוכן, אני מניח שלא תמצאו צעירים שמכירים אותם. הנה הם לפניכם.
השיר הראשון, שירו של דוד אבידן:

אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו... שבגילו...

אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן...

אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון
עיניו פקוחות למחצה
מנחשות לפי תנועת הכוכבים
אם הלחישות רומזות
כי זה לילו האחרון

אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו

השיר השני, שירו של נדב לויתן: 

זקן עברי מה יש לו בחייו?
יש לו רב. יש לו כל צרכיו
שסידרו לו ילדיו

פיליפינית יושבת עמו בגינה
מאזינה בפנים חתומות
לתלונות שאיננה מבינה

בולגרייה טורחת במטבחו
על תבשילים זרים
שאינם ערבים לחכו.

זקן עברי מה יש לו בחייו?
יש לו רב. יש לו כל צרכיו
שסידרו לו ילדיו

אפריקאי גאוותן מנקה
בלי חשק את ביתו,
קולומביאנית אחראית
על ניקיון גופו ומיטתו,
פולנייה שומרת את שנתו

זקן עברי מה יש לו בחייו?...

סיני טוב־ידיים עומד לרשותו
כל אימת שמתקלקל דבר,
נסדק או נשבר בביתו

זקן עברי מה יש לו בחייו?
יש לו כל מה שקנו לו ילדיו.

וכשהוא על ערש־דווי
סועדים אותו תמורת שכר
והוא כזר שמת בניכר 