טסנו ליוון לחופשה השנתית שלנו. בשבילי זה קצת אבסורד, משום שאני שונא שמש. בכלל, כדאי שתדעו שקרינת השמש גרועה מאוד עבורנו. היא עלולה לפגוע בדנ"א, מאיצה תהליכי הזדקנות, מחריבה את מראה העור, עלולה לגרום לסרטן וגם גורמת לנו להיראות אדומים וגזריים (מלשון גזר).

כמה דקות ביום מספיקות בהחלט לקבלת המנה המומלצת של ויטמין D. לא מעבר לזה. לכן, נופש במדינה חמה כמו יוון, עם כמה שהבריכות מדהימות ושחופי הים משגעים ועם תרבות הרביצה בחום - לא מתאים לי. למרבה הצער אני מיעוט בבית. חסר זכויות. הצבעתי שווה חצי קול, בקושי. בסוף המחיר והקרבה ליעד גרמו לרוב להחליט על גיחה לאחד האיים החמודים של שכנתנו הוותיקה. כרתים, אם אתם מתעקשים לדעת.

טסנו בארקיע. בניגוד לכל הדיווחים והשמועות היה תענוג. שילמתי במיטב כספי, כך שאין פה קומבינה של יח"צ נסתר. אני מציין את זה, כי הטיסה הייתה כל כך מוצלחת, שפשוט הרגשתי שהיא חריגה ביחס לדיווחים המקובלים על טיסות נופש קיציות. עוד בשדה התעופה הכל תקתק בזמן. צוות הקרקע היה אדיב ויעיל, והציבור מצדו התנהל באופן מופלא. לא דחפו, לא נדחפו, לא צעקו או השתוללו. מהעלייה ועד לנחיתה התנהלות למופת. בהתאם לרוח הדברים, המזוודות הגיעו והעגלות לילדים יצאו כמו שצריך.

פתאום פגשנו ישראלים במוד אחר. אולי מחוץ לסיר הלחץ של המדינה שלנו הטמפרמנט משתנה. אולי. הם לא היו אלימים, לא קיללו ולא דרשו שוקולד. ישראלים שגורמים לך תחושה נעימה. נהדר להיות ישראלי כשזו החוויה. גם במלון שלנו היו לא מעט ישראלים, וגם הם מילאו אותי בגאווה. נדמה לי שאם משקללים את כל הפרמטרים, בנותינו היו הרועשות ביותר בבופה.

מכירים את זה שלפעמים בחו"ל מעקמים מולנו את הפרצוף כשאנחנו אומרים שבאנו מהארץ? אז הפעם זה היה הפוך. אחרי שהתבטלנו במלון יומיים, החלטנו שהגיע הזמן לאקשן. להכיר את הטברנות האמיתיות והחופים. שכרנו רכב ויצאנו לקרוע את האי. אולי הגזמתי בתיאור רמת האקטיביות. אני נוהג בקצב של 40 קמ"ש. לא קרענו, זחלנו, אך בהחלטיות. בתום שעה קלה בכבישים הגענו לאטרקציה - אגם מים מתוקים. משהו בגודל תשיעית מהכנרת, אבל נקי וחינם.

לא היו שם עבריינים שהשתלטו על החופים כמו אצלנו, בשילוב אוזלת יד מטורפת של הרשויות, ולכן לא גבו מאיתנו גרוש בכניסה. ועדיין, היו שירותים ושאר מתקנים מעולים. לא השכירו מיטות שיזוף במחירים מופקעים אלא חילקו למי שביקש, ומחירי המשקאות והאוכל היו סבירים.

חשבנו שנהיה לבד בפנינה הזו, אבל להפתעתנו המוני ישראלים פקדו את החוף. ותאמינו או לא, גם כאן הם היו עשר. בלי רמקולים ומוזיקה מטורפת ששורפת את המוח ומחריבה כל טיפת שקט ונטולי כיסאות כתר פלסטיק וקטטות. סתם נהנו. בכיף שלהם. מה שמלמד שיש לנו פוטנציאל. כי כל אחד היה רוצה לחיות עם אזרחים כאלה. הסבלנות והמתינות היו עוד יותר מרשימות, כי החום היה בדרגת פיצוצים. עד כדי כך שלפני כל גיחה החוצה הפגזתי את עצמי בקרם שיזוף, לבשתי חולצה ארוכה וכובע שמיועד בעיקר לעובדי כפיים ועדיין הרגשתי שרוף. אשתי חגגה באינסטגרם על הלוק המוזר מעט שסיגלתי ועדיין נהניתי טילים.

לתשומת לבכם: יוון כבר פחות זולה מבעבר. הכלכלה התאוששה בטירוף, ובמקביל הדולר והיורו קורעים את השקל. אז יותר יקר, לא כמו בארץ, אבל תשכחו ממחירי הרצפה של העבר.

אני יושב על המרפסת שלנו מול הים. מוזיקה שעולה מהלובי מרחפת עד אליי. נעים. ואז מגיעה הטעות הגדולה: אני פותח את אתרי החדשות והאינסטגרם, והכל קורס סביבי. פיגועים, רצח, חיסולים במגזר הערבי, פיצוצים בכבישים, הדרת נשים, בזבוז כספי ציבור, מערכת חינוך מבולבלת וגועל נפש כללי. לאן שלא תברח, זה רודף אחריך ומזכיר שהמצב אצלנו חרבנה.

הפוליטיקאים מתעסקים בעיקר בשטויות ובהעמקת הקרע והכל נחרב. לפני כמה שנים ביקרתי עם אשתי באתונה. אז הסתכלתי עליהם ועלינו ולא הבנתי איך במדינה כמו שלהם, עמוסה באתרים היסטוריים, אוצרות תיירות מהממים, אוכל נפלא ועם לא רע בכלל, הכל התדרדר עד כדי כך. כמה התגאיתי ביכולת שלנו ובמצבנו. אומת ההייטק שצלחה משברים ואיומים ועומדת יציבה מול איומים וסופות. חלף זמן והמאזן השתנה. הבעיה שההידרדרות אצלנו היא רק בחיתולים, ויש עוד לאן לרדת.