מדינת כל יבואניה
לפני כמה שבועות התבשרנו על הקמת קבינט יוקר המחיה עם מיטב שרי הממשלה. אנחנו מתקרבים במהירות לחגי תשרי, ובשורות טובות אין באופק. שולחן ראש השנה יהיה יקר ב־5%־10% לעומת השנה שעברה, וזו תחילת הדרך. מוצרי צריכה בסיסיים כמו לחם, בשר ועופות, ביצים, מוצרי חלב וכמובן פירות וירקות התייקרו - אבל לא רק הם. התחזקות הדולר והיורו עלולה להקפיץ בהמשך את מחירי הבשר, הדגים ומוצרי יבוא נוספים כמו חשמל ואלקטרוניקה, מכוניות ועוד ועוד.
בעיית המחסור בדבש ובשמן נפתרה בדרך עקומה של ביטול זמני של המכס והגדלת מכסות היבוא של רשת קרפור. המחסור בחלב סופק באמצעות רמי לוי, שייבא חלב מפולין, ואיתן יוחננוף שייבא מטורקיה. איזה יופי של פטנט: סמוטריץ' "הציוני" בהצהרותיו מעודד את יצרני הדבש והרפתנים הטורקים והפולנים, על חשבון חקלאי הפריפריה. ישראל הפכה למדינת כל יבואניה. אין שום פתרון בסיסי ארוך טווח ליוקר המחיה, אלא אלתורים.
לנוכח כל אלה ניתן היה לצפות לכינוס חירום של קבינט יוקר המחיה, בדומה לקבינט הביטחוני שכונס השבוע בדחיפות. אבל בממשלה הנוכחית שום דבר לא דחוף בענייני יוקר המחיה. מוכרים ססמאות כמו "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" (בנושא התקינה), הקלות ביבוא ורפורמת התמרוקים שאינה יותר מטיפול קוסמטי.
למרות שפע משככי הכאבים, בראש השנה הנוכחי לא נלקק דבש, ואת העוקץ נרגיש בעיקר מיד אחרי החגים. יש הסברים כלכליים מקילים להתייקרויות, כמו האינפלציה בעולם והמלחמה באוקראינה. אבל שום דבר לא מסביר את טירוף הרפורמה המשפטית, שהקפיץ את הדולר והיורו וגם את הריבית.
ערב ראש השנה הקודם (25 בספטמבר 2022) עמד היציג על 3.3 שקלים. כיום הוא משייט סביב 3.8 שקלים, התייקרות של 15% לעומת 2022. השקל לעומת היורו פוחת באותה תקופה בשיעור חד יותר של 25% - וזאת כבר מכה של ממש. המטבעות תפסו תאוצה של מכונית מרוץ עם התקדמות הרפורמה.
אם הרפורמה גורמת להשמדת ערך כל כך גדולה ולפיגוע מיקוח בכיסו של האזרח, מדוע שנתניהו לא יתעלה ויבין את גודל השעה ויכריז על מותה בטרם עת? זו יכולה להיות עבורנו מתנת החג הכלכלית הטובה ביותר מאז הרפורמות שהנהיג בכהונתו כשר אוצר ב־2003. אפילו אנשי חברת דירוג האשראי הבינלאומית פיץ' הודו השבוע כי ההחלטה להשארת הדירוג ללא שינוי נבעה מההערכות שהרפורמה תקועה וכבר לא תצא אל הפועל.
הבעיה היא שאת ראש הממשלה קשה לשפוט כיום באמות מידה הגיוניות, ובוודאי לא כלכליות, כי מבחינתו עדיין הכל בסדר. אולי הוא שבוי בידי יוזמי הרפורמה המשפטית וכמו בתסמונת שטוקהולם, נדבק בחיידק הקטלני של חוטפיו שלפיו הרפורמה תיטיב עם המשק. ראש הממשלה בורח מבשורה. ב־3 בספטמבר, ערב החלטת הריבית, הוא יטוס לביקור מוזר של יומיים בקפריסין. זה יקרה אחרי שנפש בנווה אטי"ב, העפיל למושב רמות שבגולן וישתכן עם משפחתו (זמנית, יש לקוות) בשתי קומות של מלון "וולדורף אסטוריה" שבירושלים (כפי שחשפה דפנה ליאל מחדשות 12).
2. דילמת הנגיד
החלטת הריבית הבאה של בנק ישראל תתקבל ב־4 בספטמבר, וזו תהיה אחת ההחלטות הקשות. היא תהיה כרוכה בשיקולים עניינים מקצועיים וגם בשיקולים נוספים. תחילה לשיקולים המקצועיים. נתחיל מהסוף. לדעתי הנגיד חייב להעלות את הריבית. כולם מתבשמים בתוצאות מדד יולי הנמוך, שהוריד את האינפלציה לרמה שנתית של 3.2%. אלא שמדובר בנתון מטעה ומוקדם לחגוג. ביולי 2022 המדד היה גבוה יותר והטה את האינפלציה כלפי מעלה. ברגע שהוא מוּצא מחישוב השוואת המדדים, האינפלציה יורדת.
מאז פרסום החלטת הריבית האחרונה הדולר הוסיף כ־5% לעומת השקל. מה שמכונה "תמסורת" הדולר על המדד היא כשליש. כלומר, התוספת למדד כתוצאה מפיחות של 1% בדולר היא 0.2%. פיחות של 5% מוסיף לאינפלציה 1% נוסף. ואולי התחזקות הדולר היא זמנית? ייתכן שכן, אבל מרבית המדדים מראים שהתופעה אינה זמנית והיציג קרוב מתמיד ל־4 שקלים. הריבית בארה"ב עלתה, וכדי לאזן את אפקט הדולר פרופ' ירון יהיה חייב להעלות את הריבית. משקיעים מוסדיים ישראליים קונים דולרים כדי להגן על השקעותיהם.
ולבסוף יש המהפכה המשפטית, שסימני השאלה שלה עדיין רבים ואין ספק שהיא פוגעת בעוצמת השקל. כלומר, מרבית האינדיקטורים הכלכליים מחייבים קבלת החלטה לא פופולרית, והיא העלאת הריבית. לא פופולרית כי מהלך כזה ייטיב אומנם עם הבנקים, אבל יפגע במקבלי המשכנתאות, צרכני האוברדראפט והעסקים הקטנים. הריבית תעלה אחרי שראשי המשק והפוליטיקאים כבר היו סבורים שגל העלאות הריבית נמצא מאחור וסוף־סוף נשמעה צפירת ההרגעה.
אלא שלדעתי החלטת הריבית הסופית קשורה לא רק בשיקולים כלכליים נטו. על הפרק עומדת שאלת המשך כהונתו של הנגיד, שאמורה לפוג בסוף השנה. הסימנים מראים שנתניהו ובצלאל סמוטריץ' לא מתלהבים מפרופ' ירון, ומחפשים מועמד שאינו בדיוק "מבוגר אחראי" אלא "פקיד צייתן". אם זה אכן מה שיקרה, סביר להניח שהנגיד יחליט סופית להעלות את הריבית. הוא יירשם בדברי ימי בנק ישראל כמי שהצליח להדביר את האינפלציה ועמד בפרץ מול גל החקיקה המשפטית הפופוליסטית. אבל זה עלול להשתנות והריבית לא תעלה, אם עד הודעת הריבית הנגיד יקבל רמז שהוא ממשיך.
הייתי ממליץ לנגיד שלא להסתפק ברמז, אלא בהודעה מפורשת. בכל מקרה, הייתי ממליץ לנגיד לקבל את ההחלטה על בסיס מקצועי לחלוטין ולהתעלם מכל רעשי הרקע. הוא כבר הוכיח שהוא יודע לעמוד בלחצים מורכבים מאלה.
3. רולטת השטחים
"למה ישראלים מחפשים מציאות בשטחים שמעבר לקו הירוק", נשאלתי בעת האחרונה יותר מפעם אחת בעקבות הטרגדיה שבה נרצחו שני ישראלים בחווארה, שאחריה הגיע רצח נוסף. ובכן, יש לכך שתי תשובות המתכתבות בעקיפין זו עם זו: ראשית, יוקר המחיה בישראל, שבא לידי ביטוי כמעט בכל ענף (למעט בתחום התקשורת), הוא ברמה לא נורמלית גם בקנה מידה עולמי - ואנשים מחפשים כל פתרון אפשרי להפחיתו.
הסיבה השנייה היא החיים בזבל ביישובי הגדה הפלסטיניים. רמת המחירים שם נמוכה בהשוואה לזו שבישראל, ובוודאי בהשוואה למדינות המערב. פערי המחירים בין ישראל לגדה, הנמצאת בקרבה גיאוגרפית של קילומטרים בודדים אלינו, מגיעים לרמות לא נתפסות. המחירים של מוצרי צריכה בסיסיים כמו לחם, חלב, גבינות וירקות ופירות ביישובי הגדה נמוכים בעשרות אחוזים ביחס לאלה שבישראל.
אם מחירה של מנת פלאפל בישראל מגיעה ל־24 שקלים, הרי בגדה נשלם עבור אותה פיתה וקציצות בדיוק כ־8 שקלים. תושבי עזה כבר נהנים ממחיר של 5־6 שקלים למנה, וכך הלאה בכל מוצרי הצריכה, אבל לא רק בהם. מחירי השירותים - החל מטיפולי שיניים וכלה בטיפולי רכב במוסכים - נמוכים בעשרות אחוזים לעומת ישראל. טיפול שורש בישראל עלול להסתיים בנזק של 4,000 שקל. בגדה ניתן למצוא רופא שיניים שיעשה את הטיפול לא ברמה של סנדלר בפחות מ־1,000 שקל.
לא אתן כאן דוגמאות נוספות, אבל הן רבות למכביר. אז מה מסביר את פערי המחירים? ראשית, עלויות הקנייה של המוצרים בגדה מספַקים נמוכים מאלה שבישראל לפחות ב־30%. ייתכן שגם איכות המוצרים בהתאם, אבל זאת לא השאלה. שנית, הוצאות התפעול של בתי העסק ביישובי הגדה נמוכים לפחות ב־50% לעומת העסקים הקטנים בישראל.
הוצאות שכר העבודה בגדה לעובד נמוכות בעשרות אחוזים לעומת ישראל, מה גם שבמרבית המקרים התשלום הוא בשחור. על הוצאות סוציאליות אין מה לדבר. גם דמי השכירות נמוכים משמעותית ביחס ליישובי המרכז. ולבסוף, הוצאות נלוות אחרות, כמו ארנונה, חשמל ומים, הן אפסיות. הרשות הפלסטינית חייבת לחברת החשמל יותר ממיליארד שקל על אספקת חשמל - ובינתיים החוב הוא על הקרח.
פערי מחירים אלה מפתים מאוד. יוקר המחיה בישראל, שהופך לבלתי נסבל, מפתה ישראלים לקבל את השירותים ביישובי הגדה על כל המשתמע מכך. התוצאה היא פגיעה בכלכלה המקומית ובעסקים הקטנים בישראל. חוץ מזה, לא רק המחיר קובע - אלא גם איכות המוצר והשירות הנלווה.
אך הפגיעה האמיתית היא ברמת הסיכון הלא־סבירה שלוקחים על עצמם ישראלים המעוניינים לחסוך את הכסף. אלה המבקרים אצל בני הדודים, מאמינים באמת ובתמים שיזכו לקבלת פנים ולהכנסת אורחים כי מדובר בסך הכל ב"חברים". אלא שרמת הסיכון במקומות אלה היא כל כך גבוהה, שמדובר ברולטה רוסית. אם רוצים לחסוך ניתן לעשות את זה גם בתוך גבולות הקו הירוק. למשל, לקנות מותג פרטי זול באחת מרשתות הקמעונאות, כמו לבקר ברשתות המזון או בחנויות הביגוד וההנעלה בבני ברק, שם המחירים נמוכים בכ־25% לעומת הרשתות במרכז.
ואם כל זה לא מספיק, אז ניתן לבצע קניות, טיפולים במוסך או ביקורים רפואיים ביישובים ערביים בתוך הקו הירוק, כמו אום אל־פחם, קלנסווה, טייבה ואחרים. כך אפשר לחסוך כסף לא רע - ובעיקר את החיים.
התרעות פיקוד העורף