מאז שכתבתי בשבוע שעבר על התארגנותה של תנועה אזרחית שמגדירה את עצמה כליברלית חילונית, נדמה לי שאלוהים מעתיר על ראשי אין־ספור מבחני ליברליות ופלורליזם. אלוהים, כי כאמור, איני יכולה להתחבר להגדרה “חילונית" בשום אופן.

בינתיים קורה דבר מרשים מאוד. המסרים של התנועה חוצים את גבולות הפעפוע שמתחת לפני השטח. ציבור עצום שהולך וגדל, אומר: היה פה חוזה שלא הכרנו לעומק את כל סעיפיו. ברגע שמישהו החל להפר את תנאיו של החוזה, גילינו מהם, ומה שהיה לא יחזור. נגמר. מישהו עבר על הכלל הבסיסי ביותר: הוא הזיז את הגופה. אלא שהפעם הגופה גילתה שאינה גופה, כמו בסיפור הידוע על משפחת נמרודי, שהייתה בעליו של עיתון “מעריב", ביתי החם בשנים האחרונות. 

יעקב נמרודי, שהלך לעולמו לא מכבר בשיבה טובה, אישר את פרטי הסיפור: אחד מאבותיו בפרס מת. עשו טהרת המת והלבישוהו בתכריכים. בזמן הלוויה נשמעו קריאות חנוקות “נא נרודי! נא נרודי!", ובפרסית - “לא מת!". האיש רק שקע בשינה עמוקה ומצא את עצמו בדרך לקבר. אי אפשר לישון בבית הזה. בקיצור, גם הגופה הזו שנקראת חילונים ליברליים גילתה שנשמתה באפה והחליטה לצאת לקרב על החופש. וכמו שכתבתי בשבוע שעבר: היא נולדה בירושלים, ומבשרת להערכתי את העתיד להתרחש בשאר חלקי הארץ.

מבחני הליברליות שמתגלגלים אליי על בסיס יומי מאז המפגש המדובר, יום אחד יתגלגלו לתסריט שאני מבטיחה לעצמי שאסיים לכתוב ולא מספיקה. מתוחת חזה אני מתהלכת כמו הקזבלנית של הליברליות והפלורליזם. הנה, גם אישה חדורת אמונה באל, גם שמחה בהיותי יהודייה, גם לא מרגישה עליונות, גם ציונית וישראלית וגם לא פשיסטית. 

מה כתבת עכשיו? נועץ לי השד הפלורליסטי קלשון באוזן. נראה לך שמה שכתבת זה ליברלי? כינית אנשים שאינם חושבים כמוך “פשיסטים". מה חשבת, שלא קלטתי שכתבת בשבוע שעבר שיש אנשים מחצרות מסוימות שמהלכים עם שרידי שועל על הראש בקיץ? שלא שמעתי אותך מכתירה את כיסויי הראש של נשים דתיות בתואר “טורבנים מתריסים"? שלא שמעתי את הדיבור שלך על אלה שמקפצים על הגבעות ויורים יריות שמחה? והשד הפלורליסטי ממשיך. 

ניסיונותיי להתגונן עולים בתוהו, ויש שאלה אחת שחוזרת ומנקרת בי: האם גם חוסר סובלנות ונוקשות כלפי אנשים לא סובלניים הוא חוסר סובלנות? האם תיעוב כלפי אנשים גזעניים שמאמינים, למשל, שהם אדוני הארץ ולהם היא, הוא גזענות? אין לי מושג.   

שני בנים הבאתי לעולם, שיהיו לי בריאים. את שניהם שלחנו ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי פלורליסטי. רצינו שיכירו גם ילדים שמנהלים אורח חיים שונה. מתישהו ראינו שמה שנשאר ברוח הבית ספרית היה קצת ממלכתי, הרבה דתי וכמעט לא פלורליסטי כלל. מה שהם לקחו משם - לקחו ויישאר איתם. זה כבר עניינם, הם ילדים גדולים. האחד תכף יתחיל ללמוד באוניברסיטה, השני תכף יעלה על מדים. אם הייתי סופרת את מספר הפעמים שבהן נתקלנו בפליאה ובבוז נוכח הבחירה שלנו ללכת על ממלכתי דתי ולא על חילוני, הייתי די אומללה. מהצד החילוני ומהצד הדתי - בוז. 

אנחנו היינו מעין יצור כלאיים שכולם מרשים לעצמם לחבוט בו. וזה עוד בעבר, לפני שמישהו הזיז את הגופה־לא־גופה. השבוע הבן שלנו חזר המום הביתה. הוא סיפר שהניח תפילין עם חבר חרדי, וניגשו אליו להעיר לו. היו מי שאמרו לו: “נצלם אותך לאמא שלך, שתדע איזה חינוך גרוע קיבלת". הכל בשם משהו שמתחפש לליברליזם או פלורליזם ונותן תחושה שבשמם מותר הכל. 

אני מנסה ללכת עם ההגדרה הבסיסית ביותר של ליברליות, “חיו ותנו לחיות", וכושלת. מה שהכי מתחשק לי זה להרים טלפון לאלו שהעירו לו ולהגיד: מי שאל אתכם? ביקשו מכם חוות דעת? למה אתם צריכים לחשוב משהו על כל דבר? אבל גם אני הרי נופלת בזה יום־יום. 

נוכח קבוצה של חרדים בבית הקפה שליד הבית, שבחר בלב שכונה חילונית לשים שלט “כשר למהדרין", מיד עולה בי המחשבה שהנה, ההשתלטות על השכונה התחילה. מול מוסלמים שמשתטחים לכיוון מכה בתפילה היומית שלהם בגן העשרים ליד האנדרטה להנצחת זכרם של בני השכונה שנפלו במלחמת העצמאות, אני אומרת בלב: יא אללה, רק שלא יתחרפנו אלה וישלפו איזו סכין. כשאני רואה את נערי הגבעות שכבר מזמן אינם נערים, עולים לרכבת הקלה במדי צה"ל שאין לי מושג כיצד השיגו, מתחשק לי למשוך להם בכל חוט וחוט שמשתלשל מהם, ולשאול: מי חינך אתכם, ילדים קקה, ולהעיף אותם מהרכבת. 

בקיצור, מאז המפגש הזכור לטוב שעליו כתבתי בשבוע שעבר, העימות עם הקול הא־פלורליסטי ששוכן בי אינו חדל. אני מנסה להבין מי טיפח את הקיצונית הזו שיושבת בתוכי, בתוכנו. ומה בכלל טוב בקצוות? הרי גם במקורות שלנו הקיצונים לא בהכרח שבעו נחת. שמאי, למשל, היה כזה נודניק, שחז"ל כתבו עליו שהוא מכוער והלל זכה בטוב. 

לפני כמה ימים בשעות הערב נשמעו נקישות בדלת. פתחתי אותה. עמדו שם שתיים מנשות חב"ד. איך שמעתי פעם? הדת הכי קרובה ליהדות. אירחתי אותן במאור פנים. הוצאתי כוסות חד־פעמיות והגשתי להן מים. כל דבר אחר היה מעמיד את שני הצדדים במבוכה. יופי של שיחה ניהלנו. אף אחת לא דרכה לשנייה על האצבעות. 

ביום למחרת שוב נשמעו נקישות בדלת. הצצתי בעינית. שני גברים בחליפות עמדו על המפתן. לא יכולתי לפתוח את הדלת, כי הייתי בדרכי למקלחת ותכף היו אמורים לאסוף אותי. הם ביקשו רשות להשאיר חומר הסברה, ואני כמובן אישרתי. אחר כך גיליתי שאלו היו עדי ה' ונשמתי לרווחה. יש גבול לכל דבר. היה לי מספיק פלורליזם לשבוע אחד.