אני אשכנזי. אם הדבר לא היה ברור, אז בדיקת דנ"א שעשיתי לא מזמן ובודקת את השורשים אלפי שנים אחורה, חזרה עם בשורה נחרצת ש״הנך 98% יהודי אשכנזי״. שני האחוזים הנותרים מקורם בחצי האי האפניני - מה שידוע כ״חצי האי האיטלקי״ או ״המגף האיטלקי״, מה שאולי מסביר את התחושה הכרונית שלי שמישהו בועט לי בתחת במגף כל הזמן ולא מרפה.

באמצע הלילה גיליתי את הייעוד האמיתי שלי | ליאור דיין
בזכות צוצלת פצועה הכרתי מקום שכולו לב אחד גדול של נתינה | ליאור דיין
 
האמת היא שעד גיל 11 לא היה לי מושג שאני אשכנזי ומה ההשלכות של זה. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שגיליתי את זה. זה היה כשהגעתי בפעם הראשונה למשחק של בני יהודה ת״א, קבוצת הכדורגל שהחלטתי לאהוד בלי להבין שיש משמעות חברתית ופוליטית בלאהוד את הקבוצה הספציפית הזו, שהיא בעצם קבוצה שבניגוד לרוב הקבוצות איננה מייצגת עיר אלא שכונה ספציפית, ובמקרה של בני יהודה שכונה מובדלת במיוחד - שכונת התקווה בדרום תל אביב. השכונה שמאז ומתמיד הייתה לקוץ המזרחי בתחת האשכנזי של העיר.

למשחק הראשון שלי של בני יהודה, שאליו הלכתי בגיל 11, הגעתי בלי שום מושג לכך שאני הולך להיחשף לעולם חדש שלא הכרתי. חייתי עד אז חיים רוויי פרצופים אשכנזים וגפילטע פיש ונימוסים דקים וקרירות כרונית באוויר. הייתי משוכנע שזהו סוג החיים היחיד ביקום, עד לרגע שבו נכנסתי לאצטדיון הכדורגל בשכונת התקווה. מצאתי לי מקום פנוי, והאוהד שלידי שישב עם שקית מלאה בעלי גת, שאל אותי: ״מה אתה עושה פה? אתה לבן מדי בשביל להיות אוהד של בני יהודה״, ואני הסתכלתי סביבי וראיתי שאני באמת הדבר הכי לבן ביציע.

״איך אשכנזי כמוך הגיע לבני יהודה?״, הוא שאל אותי, ואני הסברתי לו שזו החלטה שקיבלתי לפני שנה כשדוד של חבר שלי מהקיבוץ (במקרה היה זה גם הילד היחיד הלא־אשכנזי שהיה בשכבת הגיל שלי בקיבוץ) הגיע ועשה לנו מין ״אימון״ כדורגל ואנחנו נורא התלהבנו, כי הוא אימן אז קבוצה מהליגה הלאומית בשם בני יהודה. במקרה, אז גם הקבוצה הייתה באחד מרגעי השיא שלה, כשרק שנתיים קודם לכן לקחה אליפות ועדיין נחשבה קבוצת צמרת. ובמקרה כבר אז, בתור ילד קטן, לא היה לי שום חוש אסתטי, וכתום היה מבחינתי צבע מאוד חמוד ולא מחריד בעליל. או אז, בו במקום, ברגע הזה, אני החלטתי שאני אוהד בני יהודה וגורלי נקשר בגורלה.

“אז שמע", אמר לי האיש והכניס עלה גת לפה, ״חשוב שתבין, בני יהודה זה יותר מכדורגל, זה זהות, זה שורשים, זה תימנים, עיראקים, מצרים, זה עפרה חזה, זה גת, רוצה קצת?״.

״בסדר״, אמרתי, והאיש הגיש לי עלה, הכנסתי לפה, בשניות הטעם המר השתלט לי על הלוע, ואני מיד ירקתי החוצה את הדבר המשונה הזה.
בני יהודה הפסידה 5-0 במשחק הזה ובין גול לגול נשמעו צעקות אוהדים מהיציע: ״בני יהודה, להתעורר, למען הילדים, העתיד של הילדים, למען השכונה״, ואני התאהבתי בקבוצה אף על פי שלא היה לי ברור על אילו ילדים בדיוק ועל איזה עתיד בדיוק מדובר.

אהבתי את זה שהכל כאן - כל פאול וכל בעיטה חופשית וכל עבירה - היה סופני, נחרץ, גורלי, דרמטי, ובמיוחד אהבתי את זה שבני יהודה היא בעצם יותר מקבוצת כדורגל, בני יהודה היא סיפור. סיפור על קבוצת כדורגל שכנגד כל הסיכויים ולמרות כל העירוניזציה הכללית, נשארה קבוצה של שכונה קטנה וייחודית שמסרבת להיעלם מהנוף ולהיבלע לתוך התל אביביות הכללית. אם תל אביב היא סרט אקשן שובר קופות ומרובה כוכבים, שכונת התקווה היא סרט אירופי קטן ואיכותי, עם פחות פירוטכניקה ופעלולים ויותר אנושיות ואנשים.

כשחזרתי הביתה מהמשחק, ניסיתי להבין מה זה בעצם אומר להיות אשכנזי. שאלתי את ההורים שלי, שאלתי את השכנים, שאלתי את המורים, שאלתי את המוכר במכולת, שאלתי את הנהג באוטובוס לבית הספר. לאט־לאט הסתבר לי שבכל מיני דברים הארץ מחולקת לשני מחנות - מזרחים ואשכנזים, ושגם יש לא מעט משקעים בין השניים. הרבה גם אמרו לי ״כשתגדל תבין יותר״, אבל היו גם כאלה שלא עניין אותם קצב גדילתי ואמרו לי כל מיני דברים - שלא בדיוק הבנתי - על זה שלהיות מזרחי זה להצביע לימין ולהרגיש שדופקים אותך ושאתה פחות.

בבית שלי הצביעו שמאל ולא הייתה תחושה שדופקים פה מישהו. ככל שגדלתי הבנתי שאני גדל על חבית הנפץ בעצמה. בעצם, כך הסתבר לי, כמעט כל מה שקורה כיום זו השלכה של התנהלות מפלגת ״מפא״י״ - שהייתה המפלגה ששלטה ביד רמה - בכל העשורים הראשונים של המדינה. מפלגת מפא״י, כך הבנתי לאט־לאט, הורכבה מאשכנזים שעלו מארצות אירופה (בעיקר פולין ואוקראינה) שרוב הזמן בעיקר ראו את עצמם והתנהלו על בסיס של העדפת קרובים - שהיו, מן הסתם, אשכנזים - בכל הקשור למינויים ממשלתיים ולחלוקת ג׳ובים.

העניין הוא שבין מייסדיה של מפלגת מפא״י היה גם שמואל דיין, סבא־רבא שלי, ומשה דיין, סבי, שהיו אפילו חלק מסמליה. ככה שבעצם, בין שארצה ובין שלא, כשאני מגיע למשחק של בני יהודה, אני לא בא סתם על תקן אשכנזי של ישראל הראשונה, אלא אני מגיע כצאצא מיוחס של האליטה השמאלנית השלטת (לשעבר) והמדכאת.

אם היו אומרים לי את זה ברגע ההוא, כשהייתי בן 11 והחלטתי סתם ככה לאהוד את בני יהודה, אני מניח שאולי היו חוסכים הרבה הרמות גבה באצטדיון בתקווה ומשבר זהות שלי, אבל אני שמח שאיש לא אמר לי, כי ״לאהוד את בני יהודה זו לא סכנה״, כמו ששר זהר ארגוב ז״ל. אפשר לומר שזו אפילו יותר מסתם לא סכנה, בני יהודה זו ההתמכרות הכי פחות מסוכנת שלי. ואני מבין דבר או שניים בהתמכרויות ובסכנות הכרוכות בזה. במסגרת ההתמכרות שלי לסמים הגעתי למקומות לא טובים - חדר החקירות בתחנת המשטרה ברחוב סלמה בתל אביב, מחלקת המיון באיכילוב וכמה מכוני גמילה. מקומות שאיש לא רוצה ולא מתכנן להגיע אליהם בחייו.

גם במסגרת האהדה לבני יהודה אני מגיע למקומות שאיש לא ממש רוצה ולא מתכנן להגיע אליהם, כמו המגרש באום אל־פחם, בשפרעם, בכפר קאסם, בנס ציונה, אבל כל עוד זה מסתכם בביקור של שעה וחצי גג, שלעתים כולל אפילו ניצחון חוץ, אני מוכן להתמודד עם זה. התמודדתי עם דברים יותר קשים בחיים שלי. 