במובנים רבים ההפיכה למעשה כבר קרתה. אנחנו חיים בעידן חדש. השינויים העמוקים בעולם התקשורת בעשור האחרון תרמו את חלקם להרקבת הפוליטיקה. עד לפני עשור פוליטיקאים היו זקוקים לעיתונאים כדי לתקשר עם הבוחרים, וגם אם התקשורת הייתה מוטה, זה גרם לפוליטיקאים לרסן את עצמם. אבל עצם האפשרות לעקוף את העיתונות ולומר כל מה שהם רוצים ללא ביקורת או שאלות מאתגרות - הטריפה אותם.
הסכמות בין האוצר לארגון המורים: בוטלה השביתה המתוכננת בתיכונים
שיטת הסניוריטי תשתנה? "המהלך הזה הוא בטח לא מהפכה"
שרים וחברי כנסת תמיד השקיעו בבניית התדמית התקשורתית שלהם, אבל במידה. היום רובם לא עושים שום דבר אחר. תדמיתם אומנותם. ה"מקצוענות" נמדדת בלייקים ברשתות החברתיות, וגם כשנראה שמהלך של שר כלשהו הוא הזוי והרסני - צריך לזכור שיש לו בייס לתחזק. לשרים יש החישובים שלהם, שלא פעם מתנגשים חזיתית עם החישובים של טובת המדינה.
איתמר בן גביר הגדיל לעשות כשסיפק חומר בעירה אנטי־ישראלי נפלא לבלה חדיד, עם אמירתו המתוחכמת שזכותו שלא להירצח גוברת על חופש התנועה של הפלסטינים. כבר שנים שישראל מהלכת בין הטיפות בנושא מעמד הפלסטינים באיו"ש, ונלחמת בהאשמות הפרועות על אפרטהייד. הדרך להילחם בכך היא זהירה ומעוגנת בהכרת המשפט הבינלאומי, אבל את בן גביר זה לא מעניין. אותו מעניין להתחכם ולהלהיט כמה צעירים שלא מצויים בעובדות על המצב המשפטי העדין.
אם זה לא הספיק, באה "שרת ההסברה" אחרי פארסת המנכ"לית הטרייה שהודחה בצורה מכוערת ממשרדה חסר המעש, ושלפה מהלך BDS משלה. היא ביקשה להכפיף למשרדה את לשכת העיתונות הממשלתית כדי לשלול רישיון לכתבים זרים. כלומר - כנגד הטענות האנטי־ישראליות המופרכות שחופש העיתונות בישראל מוגבל, שרק גברו אחרי תקרית שירין אבו עאקלה, שרת ההסברה מתכננת לנקוט מהלך מבריק שרק יחזק את הטענה. היא תמשיך לקבל ציונים גרועים ממרבית המדינה, אבל העיקר שהבייס יצהל.
מקצוענית דיפלומטית באו"ם
המקצועיות לא משתלמת בממשלה הזאת, זה לא מה שהבייס מחפש. הוא מחפש השתלחות, האשמות ונקמה. נכמר הלב לראות את הבודדים שמתעקשים לדבוק במקצועיות, אף שכרגע אין בה תהילה ולפעמים היא אפילו גובה מחיר. מי שלא מלהיט את הגרעין כדרך חיים אלא לוקח אחריות, הוא זה שגם חוטף בימים מטורללים אלה. זה חלק מהבאג בתוכנה.
לכן דווקא ראוי לציין את המהלך של שר הביטחון יואב גלנט ושגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. בכניסה לבניין האו"ם הם נתקלו במפגינים שצעקו על גלנט לשמור להם על הדמוקרטיה, ובבייס לא בטוח שרבים התרשמו מהם. אבל מה שהיה חשוב להם זה המהות - הם נפגשו עם מזכ"ל האו"ם כדי להתריע על פוטנציאל ההסלמה בגבול הצפון בחסות חיזבאללה ואיראן.
נכון שהתלונה הזאת כנראה לא תוליד דבר, ונכון שהאו"ם הוא גוף רקוב בפני עצמו, ועדיין - ישראל צריכה לעשות את העבודה הזאת. היא חייבת להתלונן בפני גורמים בינלאומיים ללא לאות, ולחשוף את פני משחיריה ואויביה באופן מתמיד ועקבי. גם חיזבאללה, גם איראן, גם הטרור הפלסטיני. גם אם אין לזה תוצאות מיידיות, יהיו תוצאות מצטברות. זאת מקצוענות דיפלומטית וזאת מהות העבודה.
העצוב הוא שהמאבק התקשורתי ההזוי של חלק ניכר מחברי הממשלה מועד מראש לכישלון בהיבט הבינלאומי. מבחוץ, הרטוריקה שפונה לגרעין הקשה נראית נורא. בעולם לא יקנו את הטענות שהדמוקרטיה הישראלית תתחזק ככל שיחלישו את מערכת המשפט. אף אחד גם לא יריע לזכותו של בן גביר, מסורב הוויזה לארה"ב ומורשע בתמיכה בטרור, להגביל לפלסטינים את זכות התנועה.
הרטוריקה של השרים מחזקת את טענות ה־BDS וגוררת בוז כלפי ישראל, כשבאופן אירוני דווקא הרטוריקה של שקמה ברסלר גוררת כתבות מחמיאות בכלי התקשורת העולמיים.
מה לעשות שהמלחמה על עולם ליברלי תמיד תהיה סקסית יותר מהמלחמה על עולם כוחני או כובש. גם המלחמה על שוויון תהיה לעולם מושכת יותר מאשר המלחמה על אי־השוויון ואנטי־גיוס, או מדרג זכויות האדם אליבא דאיתמר בן גביר.
עכשיו תורנו לגנוב
הממשלה הזאת תהיה הרסנית כל עוד מה שיוביל אותה יהיה חטפנות. למעשה כל טענה שמופנית אליה נענית באופן די קבוע בתשובה: אחרים עשו את זה קודם, אז מה אתם רוצים? כשמתלוננים על הסחטנות החרדית, התשובה היא שממשלת בנט־לפיד רצתה לתת מיליארדים למגזר הערבי - נתון שהופרך כבר אלף פעם, אבל לא בקרב הבייס. כשמתלוננים על שחיתות השלטון, התשובה היא שהשיפוץ בבית של נפתלי בנט עלה יותר (עוד נתון פייק שאומץ). כלומר הקו המנחה אינו "קודמינו היו מושחתים ואנחנו מנסים לקבוע כללים טובים, ערכיים והוגנים", אלא "עכשיו תורנו להיות לא הוגנים".
למרות ובגלל כל מה שנאמר לעיל, לאחרונה יש יותר דיבורים על אחדות. לא רק ח"כ מתן כהנא מהמחנה הממלכתי - השבוע גם ח"כ אלעזר שטרן מיש עתיד אמר שהוא "מחכה שנתניהו יציע". רק שמנהיגות היא להציע בעצמך, לא לחכות להצעות.
לצד הוויכוח הקוטבי, חשוב לזכור שמרבית אזרחי ישראל היו מעדיפים ממשלת אחדות על פני הממשלה הנוכחית. כבר חצי שנה רואים בסקרים (חוץ מאלה בערוץ 14) שכשליש מהליכודניקים מבינים את המחיר הכבד שמדינת ישראל משלמת ועוד עתידה לשלם בשל הבלוף המלא־מלא. נכון שליכודניקים רבים מואסים בממשלה הקיצונית, אבל הם מאשימים בה את בני גנץ ויאיר לפיד, שסירבו לשבת עם בנימין נתניהו בשל כתבי האישום. עדיין - לא מומלץ לעצור את הנשימה ולחכות להצעה. גם אם יגיע הרגע שבו הסכם עם סעודיה יחייב היפרדות מהמשיחיים ונתניהו אכן יציע, עדיף להיות הצד שמניח את ההצעה על השולחן ומודיע מהם התנאים.
התנאי הראשון צריך להיות ממשלת אחדות אמיתית ולא עיוות כלשהו בדמות הצטרפות של גנץ או לפיד לממשלת נתניהו והחרדים. כלומר - ממשלה שמבוססת על הליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד, והיא בת 68 מנדטים. שלוש המפלגות הללו יקבעו את קווי היסוד, ורק אז - אם ירצו המפלגות החרדיות או רע"ם להצטרף - הן כמובן יוזמנו. זו הדרך היחידה להבטיח שהאחדות תהיה מאוזנת, ושמפלגות שוליים לא יהיו אלה שקובעות את הכללים עבור המיינסטרים הישראלי. בארבע השנים האחרונות כבר ניסינו את כל שאר הפטנטים, וכבר די ברור לכולנו שעם מפלגות שוליים שמחזיקות בהגה אי אפשר לנהל מדינה.