הקו המקשר בין התקרית של אלי כהן להצהרת השופט אלרון | אנה ברסקי

אבל התשובה הנכונה הידועה לגורמים המכירים את אחורי הקלעים של שני הסיפורים מסתכמת בשלוש מילים: האיבה, הקנאה והנקמה. תסריט עתיק יומין שלא פוסח על אף תקופה, כולל המציאות של ישראל בשנת 2023.

נזק תדמיתי

כל מי שמכיר את שר החוץ אלי כהן יודע כי האיש הוא מסוג הפוליטיקאים "התקשורתיים" ביותר. כאלה שיודעים להתנהל יפה מול עיתונאים גם ללא שירותי הייעוץ של דובריהם ושל עוזריהם.

בנקודה הזאת, כך בטוחים גורמים בסביבת אלי כהן, מתחיל סיפור היריבות והנקמה. "לכל אחד מאלה שלא השלימו עם העובדה שאלי הצליח להתברג בחמישייה הפותחת ברשימת הליכוד, היה אינטרס ברור להדליף את דבר הפגישה החשאית לתקשורת ללא ידיעתו ולהוציא אותו פוליטיקאי קטן וחלול שמעדיף רווח פוליטי מהיר על פני האינטרס המדיני של ישראל".

בתשובה לשאלה המתבקשת "מהיכן קיבלו יריביו הפוליטיים של כהן מידע חשאי על הפגישה החשאית?" גורמים יודעי דבר מצביעים על סיפור יריבות נוסף, הפעם – בין מקורבו של כהן, מנכ"ל משרדו רונן לוי (מעוז) לבין אנשי הגופים שבהם שירת בעבר.

"מעוז, כידוע, בא מהמוסד, לאחר מכן היה חבר במל"ל ולאחר מכן פתח דף חדש בקריירה לצד אלי כהן. יש גורמים בקהילת המודיעין וגם בחוגים הדיפלומטיים שמאוד לא אוהבים את הפעילות של מעוז, את הקו העצמאי שהוא מוביל כשמפעיל את קשריו הענפים עם בכירי הממשל ברחבי העולם, במדינות אפריקה, כולל אלה שאיתן אין לישראל קשרים דיפלומטיים. הוא מארגן לשר כהן פגישות וביקורים, ובזה, בעיני אותם האנשים, פולש לתחומם.

"פוליטיקאים לא ידעו מהפגישה החשאית של כהן עם השרה הלובית. אנשי משרד החוץ, המל"ל וקהילת המודיעין – אכן כן. מי שרצה להראות למעוז את מקומו, יכול לעשות זאת בקלות באמצעות הדלפת הפגישה החשאית לתקשורת", טוענים הגורמים.

זאת הייתה התנערות מאלי כהן, ובו זמנית נזיפה פומבית בו גם ללא אזכור שמו. "ראש הממשלה הנחה את כל משרדי הממשלה לאשר מראש כל פגישה מדינית חשאית. כל פרסום של פגישה חשאית ידרוש את אישורו האישי של ראש הממשלה נתניהו".

הודעת לשכת רה"מ גרמה לתחושות לא קלות בסביבת כהן, היו אפילו כאלה שטענו כי נתניהו הפקיר אותו בשיא הסערה. נתניהו, מצדו, לא התכוון לפגוע בשר החוץ שלו. השיטה הקבועה של נתניהו הינה אינסטרומנטלית מאוד: הוא מקבל החלטות בהתאם לנסיבות, ומטרתו היחידה הייתה "להוריד את העננה מעל ראשו" ותו לא.

את הנזק התדמיתי שבהחלט נגרם לכהן בעקבות הסיפור לפי שעה אפשר להגדיר כ"כואב, אך זמני". אם ישכיל להתקדם ובארבעת החודשים שנותרו לו בתפקיד שר החוץ עד הרוטציה יביא הישג ניכר שיסיר ממנו את ההאשמות בחוסר אחריות ובחוסר רצינות, אזי התקרית עם שרת החוץ הלובית תזוז הצדה ותישכח עם הזמן. בטח בזמן שנותר עד הפריימריז הבאים להרכב רשימת הליכוד.

שופטים ויריבים

בשנה שעברה הסתובבו הדלפות שלפיהן השופט אלרון אומר בשיחות סגורות כי יתמודד לתפקיד הנשיא כנגד עקרון הסניוריטי, אך ורק אם יגיע למסקנה כי יש לו סיכוי להיבחר. הוא לא ייצא לקרב אבוד מראש. אז מה קרה? מה כבוד השופט אלרון יודע היום שאולי לא יודעים במערכת הפוליטית או במערכת המשפט?

מהבדיקות שעשינו מול שורה של גורמים המעורים בניסיונות שנעשו בתקופה האחרונה להגיע להבנות או להסכמות סביב מועמד לנשיא, מתברר כי אין באמת דרמה סודית מאחורי ההחלטה של אלרון.

---

הניסיון האחרון להגיע להבנות שקטות בין הפוליטיקאים לבכירים המשפטיים שנעשה מאחורי הקלעים על ידי גורמים שונים, נגמר בלא כלום. במשך כמה שבועות טענו בכירים בקואליציה כי נוכח הפלונטר שנוצר סביב הוועדה לבחירת שופטים, כולל סוגיית הנשיא, ייתכן שאפשר יהיה להגיע להסכמות עם הנשיאה היוצאת ועם חבריה להרכב השופטים באשר למועמדים לשפיטה, ובעיקר באשר למועמד להחליפה בתפקיד נשיא בית המשפט העליון.

על כן מאחורי הודעת אלרון אין סיכום חשאי. אין למינוי שלו גם רוב רשמי בוועדה לבחירת השופטים הקיימת. לפני הבחירות של נציגי הכנסת בוועדה היו בקואליציה כאלה שניסו לשכנע את לוין ונתניהו ללכת על בחירת שני מועמדים מטעם הקואליציה בטענה כי לפחות עם אחת משתי נציגות לשכת עורכי הדין אפשר לדבר.

ובכן, אין לשופט אלרון רוב בהרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים ואין עסקה סודית מאחורי הקלעים. אז מה הסיבה של הצעד חסר התקדים של שופט העליון שהחליט לקרוא תיגר על המערכת, על "ברנז'ה" שממילא לא רואה בו "אחד מאיתנו" ועל נוהג הסניוריטי הכמעט קדוש בעיני הנשיאה היוצאת? התשובה היא, כרגיל, סבוכה, אבל המרכיב החשוב הוא אותו תסריט עתיק יומין שממנו התחלנו.

אין סיכום חשאי, אין דיל, אלא האינטרס של השופט אלרון שמצטלב עם האינטרס של הקואליציה ועם זה של שר המשפטים לוין לקדם נשיא עליון שמרן.

אפילו אלה שלא באים מתחום המשפט ואינם בקיאים מדי בפרטים, מכירים את סיפור האיבה ההיסטורית בין שני השופטים החיפאים: יצחק עמית ויוסף אלרון. את היריבות ארוכת השנים ביניהם לקחו עמית ואלרון מחיפה לכל התחנות עד לבית המשפט העליון.

וכך גם היחס שלו כלפי עמית. אלרון מבין ויודע היטב כי בנסיבות של היום, אחרי שמונה חודשים של דרמת הרפורמה המשפטית ולקראת הפרק החדש והמרכזי בה – הוועדה לבחירת שופטים – בסיטואציה הזאת הודעתו על התמודדות לנשיאות, בניגוד לנוהל הסניוריטי, הופכת אותו לסמל פוליטי.

הקואליציה כבר העלתה את שמו ואת דיוקנו של אלרון על נס. העניין הוא שהצעד של אלרון הפך לסמל פוליטי לא רק אותו, אלא גם את יריבו עמית – שבלית ברירה נהיה לסמל של המחנה המתנגד לרפורמה. סביר להניח שהדבר האחרון שהשופט עמית היה רוצה רגע לפני פרישתה של הנשיאה חיות הוא להפוך לסמל של מחנה בקרב פוליטי.

התמודדותו של אלרון אולי יצרה עבורו אופציה תיאורטית להיבחר – אם וכאשר הקואליציה תנצח בקרב על הוועדה לבחירת שופטים, אך על פניו, הסיכויים אינם גדולים במיוחד. אבל בד בבד שיבש הצעד של אלרון את המסלול הכמעט־בטוח (עד לא מזמן) של עמית להיות המועמד האחד והיחיד לתפקיד הנשיא.

אין לדעת מה תהיה הדינמיקה בגזרת הוועדה לבחירת שופטים ובכלל, בהמשך הקרב על הרפורמה אחרי שהכנסת תחזור מפגרת החגים. אך ייתכן כי הפיכת שני המועמדים לנשיאות בית המשפט העליון לסמלי הקרב הפוליטי עלולה לפגוע בסיכויי שניהם לזכות בפרס הגדול.