ביום ראשון התבשרנו על פענוח הרצח של שרית אחמד ועל הגשת כתב אישום נגד מי שככל הנראה אחראים למעשה הזה. נטייתה המינית של אחמד, צעירה בת 18 מהכפר כיסרא בגליל, הייתה לצנינים בעיני בני משפחתה. שני אחיה כבר ריצו בעבר עונשי מאסר בגין איומים על חייה, ועכשיו, כך לפי האישום, שכר אחד מהם רוצחים כדי שיחסלו את אחותו. הללו נגחו מאחור את רכבה של הצעירה האומללה, וכשזו איבדה את השליטה ופגעה במעקה הבטיחות, הם פתחו לעברה באש. כשניסתה להימלט רגלית, הדביקו אותה וירו בה למוות.
לאחר התקרית הדיפלומטית עם לוב, סמוטריץ' פתח חזית עם ביידן וארה"ב
"חייב לנזוף בשרים": נתניהו ייכנס לעימות מול שותפיו?
אנחנו מכירים היטב את הנטייה להימלט מקטלוג מעשי רצח מהסוג הזה ככאלה המבוצעים על רקע תרבותי, אבל נדמה שעל הנקודה הזו יהיה קשה להתווכח. אנשים שעושים מעשים רעים יש בכל חברה, גם בזו היהודית, אבל הז'אנר של אלה המוציאים להורג את בני משפחתם שלהם, עצמם ובשרם, רק משום שגדלו להיות משהו שלא מסתדר עם המסורת המקומית, שמור לאוכלוסיות מסוימות מאוד.
עכשיו נסו לרגע לעצום את העיניים ולדמיין מה היה קורה אם אירוע כזה לא היה מתרחש בכסרא שבגליל, אלא בבית אל שבחבל בנימין. נניח שצעיר יהודי מההתנחלות הזו היה מזמין רוצחים כדי שאלה יחסלו את אחותו, רק משום שזו יצאה מהארון. אני מודה שאפילו לצורך התרגיל המחשבתי קשה לי לדמיין אירוע כזה, ובכל זאת אנסה. אתם יודעים מה היה קורה אז, נכון?
ובכן, היינו נידונים לחודש שלם של פסטיבל אבי מעוז בתקשורת. במשך ימים ארוכים האירוע הזה לא היה יורד מסדר היום. מגישות תוכניות אקטואליה היו מסבירות שזה רצח שחלחל מלמעלה, מהמסרים שמעבירים נבחרי הציבור הדתיים. מפיקים של יומני החדשות היו מאתרים, אחד אחרי השני, את חברי הכנסת הדתיים, את רבני הציבור הדתי, את מנהלי מחלקות החינוך ברשויות הדתיות ואת חברי מועצת יש"ע, עד האחרון שבהם.
עיתונאים דתיים ודתיים לשעבר היו נקראים להסביר עד אנה הידרדרה החברה שלהם. מהדורות הטלוויזיה היו משדרות ציטוטים של רבנים בלתי מוכרים מהאולפנה בנס ציונה, ומסבירים שכבר שם אפשר היה לזהות את זרעי הפורענות. "ידיעות אחרונות" היה מורח את פרצופיהם של מנהיגי הציונות הדתית, ונעזר במחלקת הגרפיקה שלו כדי להשחיר את פניהם, כמו שעשה בעבר לרב רפי פרץ על רבע מילה שאמר, ולכולנו יהיה ברור שכך צריכה עיתונות ראויה לנהוג, משום שרצח על רקע נטייה מינית הוא לא עניין שאפשר לעבור עליו לסדר היום. נכון?
זהו שלא. זה לא נכון, כי כמעט כלום מכל זה לא ראיתם ולא שמעתם השבוע אחרי פענוח הרצח של שרית אחמד. בחברה הערבית או הדרוזית או הבדואית יכולים להמשיך לרצוח על הרקע הבזוי הזה, של "חילול כבוד המשפחה", ושום דבר מזה לעולם לא ידבק - לא בחברה שלהם, לא במנהיגים שלהם, לא בנבחרי הציבור שלהם ולא באף אחד שקשור אליהם. כאילו ששרית אחמד נרצחה בעקבות סכסוך כספי, שאין לו הקשר ואין לו מקור ואין לו תרבות.
העיתונות העברית, גזענית כדרכה, אומרת למגזר שהוא היחיד שמוציא לפועל מעשי רצח מהסוג הזה: "אנחנו לא מאשימים אתכם בכלום, כי אין לנו שום ציפיות מכם". וכך, משום קרבתה הנפשית והפוליטית היתרה לערביי ישראל, ודאי אל מול האלטרנטיבה הפוליטית שממול, מנרמלת התקשורת הישראלית את כל מה שמתרחש במגזר הזה. ומהסיבה הזו בדיוק, כל עיתונאי שיחפש דוגמה לפוליטיקאי שיש לו בעיה עם קהילת הלהט"ב, ייתקע תמיד אצל בצלאל סמוטריץ'.
ח"כ ווליד טאהא שהסביר, אחרי שהצביע נגד חוק האוסר טיפולי המרה, שלחברה הערבית "יש מנהל דתי, תרבותי, ערכי ומוסרי, שאיננו מקבל את הדבר הזה כדבר לגיטימי...", שקרא להומואים "סוטים", שהסביר שמדובר ב"נטיות שאינן מתיישרות עם הבריאה", וש"אלוהים ברא את האנושות לפי זכר ונקבה, וזה המצב התקין" - לא קיבל מעולם פרומיל מהיחס שסמוטריץ' קיבל בהקשר הזה. לא הוא ולא ח"כ אחמד טיבי, שמצליח כבר שנים רבות להיות יקיר התקשורת הישראלית, גם אחרי שהצהיר ש"אנחנו נגד קידום תופעת הלהט"בים", וש"אם הייתה עולה הצעת חוק שמטרתה לאפשר הסברה בבתי ספר - הייתי מתנגד".
ודאי לא ח"כ מנסור עבאס, שהסביר ש"נושא הלהט"ב מהווה איום על המשפחה הערבית", אמירה שלא הפריעה לתקשורת הישראלית לחבק אותו אליה באהבה. בעוד כל חבר כנסת חובש כיפה סרוגה יודע שבכל רגע נתון עלולה ליפול עליו הדרישה התקשורתית להגיד משהו על הסוגיה הלהט"בית, חברי כנסת ערבים, שבחברה שלהם קצת יותר מפחיד להיות הומו או לסבית, מסתובבים בכיס עם פטור שקיבלו מהרס"ר העיתונאי.
"הנושא הלהט"בי, כרגיל אצלו, לא על השולחן", כתבו המראיינים הסלחנים באחד הראיונות הנרחבים שערבו עם מנסור עבאס ב"ידיעות אחרונות". "לא לראיון, בכל אופן. 'בואו לא ניכנס לאירוע הזה', הוא סותם את הגולל כשאנחנו מזכירים שסירב לתמוך בחוק האוסר טיפולי המרה לגייז. 'אני לא אנטי אף אחד, אבל בנושא הזה העמדות שלנו הן במהותן עמדות דתיות, ואין לי מה להוסיף".
זוכרים איך יאיר לפיד נשבע שלא יישב באותה ממשלה עם הרב רפי פרץ, גם אם האצבע שלו תהיה האצבע ה־61 שתאפשר לו להקים ממשלה? עם החברים מרע"ם אף פעם לא הייתה לו בעיה. אוהבים להט"בים, שונאים להט"בים, למי זה משנה? לא ללפיד, לא לניצן הורוביץ, גם לא לחבר הכנסת יוראי להב הרצנו מיש עתיד, הומו מוצהר, שאיחל בזמנו הצלחה למי שכינה אותו ואת חבריו "סוטים", וצייץ "אני מברך את חברי, חבר הכנסת ווליד טאהא, על היבחרו ליושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, מצפה מאוד לעבודה משותפת למען עתיד הדורות הבאים". "מתוך הכבוד שאני רוחש לווליד כנבחר ציבור משמעותי במדינת ישראל", הסביר אחר כך, "חשוב לי ללכת איתו את כברת הדרך הזו, ומתוך כבוד גדול לווליד, אני מקווה שהוא לא יחזור על אותן התבטאויות פעם נוספת".
למה הציונות הדתית סופגת את היחס הזה מהעיתונות? משום שהמיינסטרים החילוני בתקשורת רואה בה איום. הערבים לא מאיימים עליו. אפילו לא החרדים, שרוצים את התקציבים שלהם, ולא הרבה יותר מזה. ולכן מתנחלים ואנשי הציונות הדתית מוצגים כבר שנות דור, גם בתוכניות הסאטירה, כמו שאף מגזר אחר לא מוצג.
ערבים לא זכו ליחס פוגעני, לא אחרי שתמכו במבצעי פיגועים ולא בעקבות מיתות שונות ומשונות שנגזרו על בני עדתם מתוך שמירה של מסורת עתיקת יומין. יש כאלה שעליהם מותר להגיד הכל, ויש כאלה שעל כבודם חשוב לשמור.
חשוב לי להבהיר, אני לא מאחל לערבים לחטוף גם הם מה שאנחנו חוטפים בתוכניות האלה. אני רק מזכיר שאיש מעולם לא חשב לעשות להם את זה. רק כשמדובר בציונות הדתית, מותר להשפיל מינית כל דמות נשית. כך רחוול המתנחלת שהוצגה ב"ארץ נהדרת" כלסבית שנמשכת מינית אל יוקנת שלצדה. כך איילת שקד, שנראתה נמרחת על המזבח בפוזה מינית, מתחת לנפתלי בנט שלצדה, כשהיא אומרת לו ש"מאז שהתחלת לדבר על סיפוח שטחי C אני כבר בוערת".
כך כשציפי חוטובלי ביקשה שיקריבו דווקא אותה על המזבח, כי היא בתולה. כך כשב"בובה של מדינה" צחקו על כמות הילדים של אורית סטרוק, ושמו לה בפה את המשפט מעורר הגועל: "כהנא צדק שמהלידה השישית כבר לא צריך אפידורל, כי כל האזור שם למטה כבר מת".
והאופן שבו מגזר שנותן ותורם ומשרת סופג אש תקשורתית חזקה פי אלף ממגזר שלא נותן ולא תורם ולא משרת, הוא עניין בלתי נתפס.
שני מאמרים נגעו בשבוע שעבר ב"מעריב" בעניינה של הציונות הדתית. על אחד חתום בן כספית, ועל השני יאיר גולן. "הזרם החרדי והזרם הממלכתי־דתי מהווים היום כמעט מחצית (48%) ממערכת החינוך של היהודים בישראל", כתב כספית. "הם מקבלים חינוך אידיאולוגי מובהק, מוצק, ובמקרים רבים קיצוני. הם כמעט לא מחנכים לערכי מגילת העצמאות. דמוקרטיה, שוויון, סובלנות, נתפסים שם כערכים שנויים במחלוקת".
אני מכיר את הכתיבה של בן כספית שנים רבות. כשהוא שונא, הוא במרעו, ומאז שכוננה הממשלה הנוכחית, הוא מכוון בעיקר למצב שנאה. כשאתה כותב "הזרם הממלכתי־דתי", בן, אתה כותב על המשפחה שלי. אתה באמת חושב שאני והסביבה שבה אני חי לא מחנכים לערכי מגילת העצמאות? שבבית הספר שלנו דמוקרטיה, שוויון וסובלנות הם ערכים שנויים במחלוקת? מוסדות החינוך שלנו, בן, יכולים להעביר לך סמינר בכל אלה.
בתור התחלה, לפני שאתה מטיף למישהו משהו על סובלנות, אני מציע לך לעבור על חשבון הטוויטר שלך, להאזין לתוכניות הרדיו של עצמך, ולעבור על הטקסטים המתלהמים ומלאי הארס שלך ביחס לכל מי שלא חושב כמוך. כמי שבחצי השנה האחרונה משמש שופרו של כל מקלל ומגדף, של כל מי שמוכן להוציא מכאן את ההשקעות שלו, של כל מי שמוכן לפרק את צה"ל, ושל כל מי שמוכן לא להגיע לשירות מילואים - אתה לא במעמד של לדבר על החינוך של מישהו. אתה, ששיתפת פעולה עם מהלך שביקש לגייס את חללי צה"ל למאבק נגד הרפורמה המשפטית, לא באמת במעמד של ללמד מישהו על משהו.
גם לי, אגב, יש ביקורת על דברים שקורים במגזר שלי, אבל אני גאה להיות חלק ממנו ולראות את התוצרים של החינוך שלו בצבא, בכלכלה, ברפואה, בהייטק ובכל מקום שבו אפשר לתרום משהו או להתנדב למשהו. עברנו בציונות הדתית תקופות קשות. ספגנו מכות לא קלות. בהתנתקות, באוסלו, בימי הפיגועים הקשים.
אני לא זוכר פעם אחת, גם בימים הקשים ביותר, שהשיח בעלוני השבת שלנו קרא לרדת מהארץ, להקריס כאן את הכלכלה או להפסיק להתנדב למילואים. וכשקול כזה נשמע בשוליים, תמיד היו מי שהתייצבו מולו. האיום לשרוף את המדינה רק מפני שהציבור הישראלי הצביע אחרת ממה שאתה חושב, רשום על שמך ועל שמם חבריך, אלה שבמוסדות החינוך שלהם תלויות על הקיר כרזות ענק על "סובלנות" ועל "דמוקרטיה".
חלומות על מפד"ל הישנה
במשך שנים רבות, לשמאל לא באמת היה אכפת ממה שעושים פה החרדים. קחו את התקציבים שלכם, וזוזו לנו מהעיניים, אמרו להם. לא רוצים להתגייס לצבא? אל תתגייסו. לא רוצים לשרת בשירות לאומי? לא צריך. פעם גם אנחנו, המפד"לניקים, היינו כאלה. תרמנו הרבה, דרשנו מעט, ולכולם זה היה נוח.
ואז בא אחד, נפתלי בנט, גרסה 1.0, והכריז "אנחנו מפסיקים להתנצל. גם אנחנו רוצים יד על ההגה, והיא מגיעה לנו בזכות, לא בחסד". אוהו, איזו קבלת פנים חיכתה לו אז. כמעט מצחיק להיזכר איך שחטו אותו, אחרי פליטת הפה ההיא על הסרבנות, אותם אלה שמוחאים לה היום כפיים.
נזכרתי השבוע איך "חשף" אמנון אברמוביץ' שבמקום ה־14 (!) ברשימה של בנט יש אחד, ג'רמי גימפל, שיש לו כוונה לבנות את בית המקדש. מפלגת התנועה של ציפי לבני פנתה אז בבהילות לוועדת הבחירות והגישה בקשת פסילה. "המסיכה של הסטארטאפיסט המגניב נקרעה מעל פניו של בנט", אמרו, "הרשימה ההזויה שהוא לוקח איתו לכנסת שואפת להבעיר את המזרח התיכון ולהביא למלחמת עולם שלישית בחזיונות מטורפים של הקמת בית המקדש".
כשבנט כיהן כשר חינוך, רדפה אותו העיתונות בטענה שהוא ממלא את המערכת ב"הדתה". לא עזרו לו המגניבות, וההייטק, ויחידה מובחרת, והכיפה הקטנה, וחמש יחידות מתמטיקה. כי כשבשמאל ובדובריו בתקשורת מתגעגעים למפד"ל של פעם, מתגעגעים לימים שבהם אפשר היה להושיב אותנו בבגאז', לתת לנו את תיק החינוך והדתות ולשכוח מאיתנו. עד היום הם חולמים על המפד"ל הצנועה והשקטה, זו שאין לה יומרות לקחת חלק בהנהגה, זו שלא חולמת על תיק האוצר ועל קביעת סדרי העדיפויות של המדינה כולה, זו שלא מבקשת לקחת חלק ממשי בשלטון.
אנשים תמימים כמוני חשבו במשך שנים שלשמאל אמורה להיות בעיה גדולה יותר עם החרדים - שלא נושאים בנטל, שלא מתגייסים ושלא שמים כתף מתחת לאלונקה. הרי אנחנו, בציונות הדתית, משרתים. אוהו כמה שאנחנו משרתים. אנחנו נמצאים באחוזים חסרי פרופורציה לגודלנו ביחידות המובחרות, בקורסי הקצינים, וגם בבתי העלמין הצבאיים.
הרי בשביל זה בדיוק הוקמו המכינות הקדם־צבאיות שלנו. כדי להכין את הנוער לאתגרי השירות. כדי להביא אותו לצה"ל בשל יותר. כדי לכוון אותו ללכת למקומות התורמים ביותר. ומה קיבלנו בתגובה? מחיאות כפיים נרגשות? קדחת. קיבלנו גדודי עיתונאים שהחלו לחפור באתרי אינטרנט של המכינות כדי לחלץ חצאי משפטים שהשמיעו רבנים שצופי הטלוויזיה לא שמעו עליהם מעולם, רק כדי שיוכלו להגיד עלינו: "אמרנו לכם, הם מסוכנים, תראו מה מלמדים אותם שם".
חשבתם פעם איך זה שרבנים נוראיים כל כך הוציאו תוצרת משובחת כל כך? הרי תסתכלו בעצמכם על בוגרי המכינות האלה, שמפוזרים בחברה הישראלית כולה. הם קיצוניים? הם לא תורמים? הם לא מתנדבים? הם לא משרתים? ואם אנחנו כבר בענייני חינוך, מתי יגיע הזמן לדבר על מערכת החינוך שלכם? על העובדה המטורפת שלפיה רוב בתי הספר התיכוניים בתל אביב לא מוכנים להכניס אליהם את קציני צה"ל, כדי שידברו עם התלמידים ערב הגיוס שלהם? אין בעיה כזו בשום מקום אחר בארץ. לא בחדרה. לא בנס ציונה. לא באופקים. לא באילת. רק בתל אביב. אז אצלנו יש בעיה?
ואז הגיע בנט גרסה 2.0. זה שהבטיח למצביעים שאם רק ייתנו לו את קולם, הוא לא יילך עם לפיד, ולא יילך עם מרצ, ולא יילך עם העבודה, ולא יילך עם מנסור עבאס, ואז, כדי להיות ראש ממשלה, הוא גנב לכל אלה את הקול. וראו זה פלא: רגע אחרי שסייע להזיז את נתניהו מהשלטון, הוא הפך לאהוב הקהל. סוף־סוף נמצא "הדתי הטוב". זה שגם בן כספית יוכל להרים אותו על הכתפיים ולספר מדי שבוע בטורו למה הוא מושלם. ככה אתם אוהבים אותנו.
לא מכבר הסביר הרב חיים נבון בטורו המצוין במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון", מה הוא חושב על "תיאוריית הגשר", אותה תיאוריה שבעיקר חילונים מחזיקים בה, ושמייעדת את הציונות הדתית לחבר בין חלקי החברה הישראלית. "הציונות הדתית אף פעם לא הייתה גשר, ולדעתי גם לא הייתה אמורה להיות", כתב. "בימי מפא"י לא היו הסרוגים גשר, אלא סרח עודף בעיני השלטון.
אחרי המהפך של 77', החלו הסרוגים להוביל דרך משלהם, ואז ודאי לא היו גשר. כל כך מעליב לשמוע 'אתם המקף המחבר'. למקף הרי אין שום תוכן משל עצמו. וזה לא אנחנו. אנחנו רוצים מקום ליד השולחן; אנחנו לא רוצים להיות השולחן... אני לא אתאים את אמונותיי לְמה שיהיה נוח לזרמים האחרים. אנסה לחשוב מה האמת בעיניי, גם אם לאחרים היא לא נוחה... אנחנו לא צריכים גשר, אלא קשר. גשר הוא בסך הכל מה שעליו דורכים כולם בדרך מכאן לשם".
ואם אנחנו בעניין געגועים למפד"ל של פעם, מותר לנו לומר שגם גם לנו יש געגועים לשמאלנים של פעם. געגועים ליצחק רבין, שייסד את ההתיישבות הראשונה בגוש קטיף. געגועים לברל כצנלסון, שנזף בתנועת הנוער שלו שיצאה למחנה קיץ בתשעה באב. געגועים לימים רחוקים ב־1971, שבהם מאמר המערכת של "מעריב" קרא בכותרתו "כן - ייהוד ירושלים". געגועים למפלגת העבודה, שהמשמרת הצעירה שלה התכנסה ב־1974 והחליטה לפעול "ליצירת דעת קהל ולחץ פרלמנטרי למען ייהוד הגליל". כן, גם אנחנו הולכים לישון בלילה עם חלומות על השמאל הציוני פעם, ומתעוררים בבוקר עם מרב מיכאלי ויאיר לפיד.
הוגה הדעות גולן
ומילה אחרונה ליאיר גולן. "עד 1967 הציונות הדתית הייתה 'נהג משנה' במפעל הציוני", כתב כאן ב"מעריב" בשבוע שעבר. "באה מלחמת ששת הימים ושחררה אנרגיות עצומות והזדמנות להובלה, וכה חזקות היו אנרגיות אלה, וכה מפתה הייתה ההזדמנות, עד כי נשכחו חוקי המדינה, חייליה, שוטריה, ערכיה ועקרונותיה, וגברים ונשים שנראו נורמטיביים הפכו לחבורה פורעת חוק, המקדשת את המדינה ומזלזלת בה בעת ובעונה אחת".
טוב, תגידו, אולי גולן מעד בלשונו והתכוון לפורעי חוק המצויים בשוליים, כאלה המצויים בכל מגזר וחברה. ובכן, מסתבר שלא. "מהשניוּת הזו צמחו מחתרות יהודיות, טרוריסטים יהודים, נערי גבעות ומרחבים שבהם מדינת ישראל נתפסת כגורם עוין. תהא זו טעות חמורה לפרש תופעות אלה כ'עשבים שוטים' או כגידולי פרא שצמחו בבוסתן מוריק ופורה. הציונות הדתית מעולם לא יצאה בריש גלי נגד מרכיביה האלימים יותר, מעולם לא התנערה מהם, הסתפקה מעת לעת בגינוי רפה או בהתעלמות גורפת, ולמעשה ראתה במרכיב הרדיקלי גורם חיוני, קריצה מוסכמת, חלק אינטגרלי מתוך מפעל הובלת החזון הציוני־דתי".
רגע, וזה לא נגמר. "החזון הציוני־דתי הוא חזון מלחמת גוג ומגוג", המשיך הוגה הדעות גולן, "מלחמה שבה נשלים את מה שהוחמץ אז ב־1948 – גירוש מלא של כל הפלסטינים מתחומי ארץ ישראל... זו תפיסה גזענית, אלימה ופסימית במהותה... הציונות הדתית חייבת הפיכה משטרית, כי היא תנאי לכפיית סיפוחם של מיליוני פלסטינים וגירושם, על הרוב המתון, הרואה בסיפוח אסון שיביא לחיסול מדינת ישראל".
בואו נעשה סיכום עד כאן. חלק מהציונות הדתית נוקט אלימות, החלק האחר רואה בחלק שנוקט אלימות גורם חשוב וחיוני - וכולם ביחד רוצים הפיכה משטרית כדי לגרש מפה את הערבים. אני אפילו לא יודע איך להתחיל להתייחס לתערובת הזו של בורות, טיפשות, התלהמות והסתה של האיש הזה. ההורים הדתיים שלי, הילדים הדתיים שלי, המורים הדתיים שלי, השכנים הדתיים שלי, ניצולי השואה הדתיים שהקימו את המשק שלי, השכנים שלי שקבורים בבית העלמין הצבאי של ניר גלים, המפקד הדתי שלי בצבא, הרופאים הדתיים בבתי החולים, המתנדבים הדתיים בארגוני החסד, תורמי הכליה הדתיים שהחברים מהמגזר של יאיר גולן לא כל כך מצטרפים אליהם, אנשי ההייטק הדתיים, אנשי האקדמיה הדתיים, זוכה פרס נובל הדתי, והלוחמים הדתיים שנפלו בקרב תחת פיקודו של יאיר גולן - כולנו קבוצה אלימה, ששכחה את חוקי המדינה ואת חייליה ואת שוטריה ואת עקרונותיה והפכה ל"חבורה פורעת חוק".
בוא, יאיר גולן, אספר לך בכמה מילים על אבא שלי ועל אמא שלי זיכרונם לברכה, שניהם אנשי הציונות הדתית, זו שעליה אתה מדבר, זו שאותה אתה משמיץ ומגדף בקלות שכזו. אבא שלי, שנפטר כשהייתי ילד, לא "זכה" לשמוע אותך, אלוף בצה"ל, משווה את החברה הישראלית לנאצים שרצחו את האח שלו, שאני קרוי על שמו. אמא שלי, למגינת לבה, כן. אבא שלי עלה ארצה אחרי השואה, התגייס לחטיבת גולני, ונלחם בקרב על בית שאן ובקרב על אילת.
אבא ואמא פיתחו יחד עם חבריהם - חובשי כיפה, אוהבי אדם ואוהבי הארץ - מושב לתפארת. שניהם לא סיימו בית ספר. אבא היה בשנים ההן במחבוא. אמא עשתה את הבגרות שלה על הרמפה של מנגלה. שניהם, כאמור, לא זכו לתעודה על לימודים פורמליים, אבל הם היו אנשי חינוך מהמעלה הראשונה. הם לימדו אותנו לתת, ולהתווכח, ולכבד, ולאהוב, ולחיות יחד. אלף אנשים נוטפי שנאה כמוך, לא יוכלו למחוק את הפרקים שהם כתבו בהיסטוריה של מדינת ישראל.