משרד עורכי דין גדול העלה בפייסבוק את ההודעה הבאה: “בעקבות שינויים ועדכונים בחוק הגרמני, ישראלים רבים זכאים כעת לדרכון גרמני ואזרחות אירופית מלאה. במידה שאתם צאצאים לאזרחים או תושבים שחיו בגרמניה בין השנים 1920 ל־1945, כנראה שגם אתם זכאים. השאירו פרטים ונחזור אליכם לבדיקת זכאות ללא עלות”. לפוסט צורפה תמונת דגל גרמניה ושני גרמנים צעירים ולבנבנים מנפנפים בו.
הפרסום הזה עבר בשוויון נפש. ישראלי עם דרכון גרמני? רבים מסתבר מנסים לקבלו, רבים מהם מנסים גם לממשו, כלומר לעבור לגרמניה. מעניין אם מי מקוראי אותו פוסט נתן תשומת לב יתרה לפסוק: “אזרחים או תושבים שחיו בגרמניה בין 1920 ל־1945”. אכן, החיים על אדמת גרמניה היו ממש נפ־ל־אים. במיוחד לאחר שהיטלר והנאציזם הגיעו לשלטון. אבל מי זוכר? מי מאותם צאצאים – שבני משפחותיהם הומתו ולא חיו באותן שנים - יוותר בשל כך על הדרכון גם אם הוא גרמני? יגידו האומרים: לא, איננו מתכוונים לרדת לגרמניה, אבל טוב שמונח במגירה דרכון זר של האיחוד האירופי, לעת מצוא. ואכן, הנהירה אחרי דרכוני מדינות אירופה – החל מפורטוגל, עבור לגרמניה וסיים בליטא – גברה בשנים האחרונות. “שיהיה, לא יזיק”, אומרים ישראלים העומדים בתור לפני שגרירויות אירופיות במטרה להשיג את המסמך הנכסף. לא מיד ולא בהכרח יממשו את הגירתם.
התופעה גברה מאז החלו הפגנות הטרלול. גם המוחים והמפגינים יודעים היטב, שמאבקם העיקש, הקורע את שלמות האומה, הוא שמערער את הביטחון, מקרב את היום שבו תיפתח עלינו המערכה הבאה על ידי איראן וגרוריה. אבל הם בשלהם, בהתרסתם, בעוינותם למי שאורח חייהם שונה משלהם. כלי תקשורת רבים שופכים דלק על מדורת ההפגנות בתיאורים אפוקליפטיים, כמה המצב מחמיר, ביוקר המחיה, בחופש המוגבל, והוא ילך ויורע, ובתיאורים צבעוניים כמה נחמד לאותם ישראלים שכבר חיים מעבר לים. ה”מילקי” הזול כביכול גובר על האנטישמיות המתעצמת, במיוחד בגרמניה. תקשורת שמעודדת מה שפעם קראו בבוז “ירידה”, “נפולת”, והיום מכנים זאת במילה המכובסת – “רילוקיישן”.
חלפה הבושה. נחלשה התודעה הלאומית. בשיחות רעים מתפארים איש־איש בדרכונם הזר, המונח במגירה לצד הדרכון הישראלי, שכבר אינו מעורר גאוות יתר בקרב ציבור מסוים, שברובו נמנה עם המפגינים חסרי המנוח, ושאחד האיומים שלו על החברה הישראלית הוא בעזיבת הארץ. בולטים בו אנשי רפואה, מדענים, הייטקיסטים, שמקנאים בעמיתיהם הלא־יהודים, ששכרם גבוה בהרבה. הם אולי מצטיינים בסגולותיהם המקצועיות, אבל לאומיות וציונות פחות מפעמות בקרבם.
רבים מאלה שהוציאו אל הפועל את ה”מיקום מחדש”, כלומר התנחלו בקפריסין, בפורטוגל, בגרמניה, באמריקה, או בשאר גלויות, ממשיכים משם בהפגנותיהם עזות המצח נגד ה”דיקטטורה” בישראל, מציירים אותה קבל עולם בצבעים הכי קודרים - מדינת אפרטהייד, ממשלת כמו־נאצית, שלטון כמו פולין, רוסיה, איראן, סוריה והונגריה. ממשיכים בתעמולתם להזיק לישראל באמתלה שהם דווקא רוצים בטובתה. על אזרחותם הישראלית לא יוותרו. הם, כמו מיליוני היהודים שחיים בשאננות בצפון אמריקה ועל אדמת ארץ הדמים גרמניה, יודעים כי בעת צרה, יש להם את ישראל.
האם תופעת ה”רילוקיישן”, קבועה או זמנית, שגברה עם גל המחאה הנבובה, צריכה להדאיג אותנו, הנשארים, הנאמנים, בעלי כל הדעות? הדאגה העיקרית היא מפני אותם כלי תקשורת שנותנים לה רוח גבית, מתהדרים בכתבות ורודות על החיים היפים, הזולים, בעמק עכור באיטליה, בעיירה בקפריסין, או לחופי פלורידה. פוסט־ציונות בִּמְרָעָהּ.
אבל אל ייאוש. כנגד גל הירידה של “טובי בנינו”, למדנו בדיווח שולי כי 2022 הייתה שנת שיא במספר העולים מאז שנת 2000, והשיא יהיה בשנה הנוכחית. ובכן, לא אלמן ישראל. עלייה מבורכת כנגד ירידת חלושי דעת, שאינם מסתפקים בטוב שיש במדינתנו הנהדרת, אלא מחפשים את היותר־טוב בצל גויים. שוכחים את העבר הרצחני. מסיחים את הדעת בחוסר אחריות משנאת היהודים הגוברת.
רוב העולים מגיעים מארצות המצוקה, רוסיה ואוקראינה, אך גם מארצות הברית ומצרפת, ורמת השכלתם גבוהה. היינו רוצים שעוד רבים כמותם יעשו עלייה, ישפרו את המצב הדמוגרפי הפנימי, יחזקו את הכלכלה, יעצימו את הצבא, יאזנו לטובה את הלכי הרוח בחברה. מעודדת הידיעה שמספרי העולים עולים על מספרי היורדים. טוב לנו שהמחאה מתחילה לדעוך, וטוב לנו שהרוב המכריע בעם יודע שאין לנו ארץ אחרת.