אני מנסה לתהות על פשרו של ניזאר, הבחור שעובד במכון שטיפת הרכבים שאליו אני מגיעה כבר שנתיים. או שהוא איש אמביציוזי מאין כמותו, או שהוא סנילי. בכל פעם שהוא פוגש אותי, גם אם סתם הגעתי לתדלק או לקנות חלב בחנות השירות שעל יד המכון, עוצר אותי ומבקש שאפתח את חלון הרכב. אני תמיד עושה כך, אפילו מחייכת אליו, נוקבת בשמו ושואלת לשלומו.
עטופה ביוון | מרסל מוסרי
השן שנשרה | מרסל מוסרי
“מה שלומך ניזאר? לא חם לך?".
- "ברוך השם. תגידי רגע, יש לי שאלה".
“בחייאת ניזאר, אל תתחיל שוב".
- "מה להתחיל? עוד לא שמעת כלום".
“חאלס, אני לא עושה מנוי".
- "אבל את כל חודש שוטפת את הרכב, לא חבל?"
“לא, המנוי שלכם עושה לי הנחה של 10 שקלים בשנה, עזוב אותי מהשטויות האלו".
- "וואלה את לא מדברת יפה, גברת".
“מה גברת?"
- "את גברת, מה את גבר? איש?"
“אני צעירה, מה גברת עכשיו?"
- "בסדר. אבל שתדעי שאת מפסידה. חבל, בחייאת אלוהים, זה בשבילך".
“לא, לא בא לי, תגיד, אפשר לבוא לשטוף עכשיו או שיש תור?"
- "אין תור".
“אז מה כל המכוניות האלו?"
- "פרנסה, פרנסה זה לא תור, גברת".
והולך.
הוא תמיד מדיף ריח טוב, בגדי הרחיצה שלו נקיים ומגוהצים, ואיכשהו, טרוד תמיד, גם כשאין אף אחד בשטיפה. אתמול, כשהגעתי לשטוף את הרכב, דקה אחרי שיחת השיווק הידועה, שמתי על ניוטרל והמכונה הכניסה אל תוכה את הניסאן שלי. פעם, בתחילת שנות ה־90, זו הייתה אטרקציה - ללכת עם אבא לשטיפת הרכב. לימים קראתי לזה לונה פארק לעניים. כשסיפרתי על כך לאבי אמר: “אתם לא מעריכים כלום, אתם".
אני זוכרת את מכונת השטיפה סוגרת על המונית הקטנה של אבא שלי, את המברשות האדומות והענקיות מקרצפות אותו, את השטיפה בסבון ואת השטיפה שאחרי, איך כל האבק והאפר של תל אביב נוזלים מן האוטו. אחר כך קיבל עץ ריח ושלא כהרגלו כחסכן, נתן את זה לסתם נהג שפגש. עץ הריח הזה עשה לאמי בחילה, לאבי ולה היו מספיק התכתשויות, מה, יוסיף עוד אחת? האמת, שגם לי הוא עושה בחילה. ובטח גם לכם. נשוב לאתמול, ניזאר ניגש אליי.
- "גברתי, זה אחמד, הוא בא לעבוד איתנו כאן, היום ייקח קצת יותר זמן, כי אני מלמד אותו, אבל ייצא לך רכב בונבוניירה, בסדר?"
“אין בעיה, אני הולכת לקנות לי קפה".
- "חבל, בואי אני אעשה לך, בחינם".
“שטויות, תלמד אותו, הכל טוב, ניזאר".
- "את אישה טובה, בשבילך אני אומר, תעשי מנוי".
“ביי, ניזאר".
שעה עבדו אחמד וניזאר על הרכב שלי. האמת שקצת התביישתי. אחרי חופשת הקיץ, שבה ביליתי עם גפן בים, בבריכה, במשחקיות ובגינות, התחוללה בתוכו טרגדיה. שאריות חטיפים, כרטיסים להצגות, חשבוניות, ולא אתפלא אם גם בשר טחון שקניתי מתישהו ושכחתי.
אני נקייה, נשבעת, פשוט אוגוסט הזה חיסל אותי לגמרי. אחמד נראה חדור מטרה, ושלא כהרגלו עם שאר העובדים, ניזאר לא נזף בו אפילו פעם אחת. כששאבו את הלכלוך מהשטיחים, ניזאר הגיע למקומות שאליהם אחמד לא הצליח, ולרגע ראיתי איך התלמיד עולה על מורו.
כשהסתיים הניקיון, קראו לי אליהם, התביישתי מאוד.
- "זהו, גברתי. האוטו כמו חדש".
“אני ממש מובכת, סליחה על כל הבלגן".
- "לא נורא, לכלוך של דברים טובים".
“אין עליך, ניזאר".
- "אולי תעשי מנוי? לא חבל על הכסף שלך?"
“לא עושה".
- "וואללה לא יפה, היה פה לכלוך של חצי עיר, אני צריך להוסיף פה לאחמד כסף".
אחמד צחק, צחקתי גם אני, נתתי טיפ לשניהם ונסעתי משם.
בדרך הביתה הרכב נראה לי שונה, כמו משהו חסר בו. במקום שבו שמים שתייה ובקבוקים, הניחו אחמד וניזאר כוס חד־פעמית שבה קיבצו את כל השקלים שהיו מפוזרים ברכב. לידה עוד כוס עם מוצצים של גפן, ואז נפל לי האסימון, כיסא הבטיחות שלה! הם לא הרכיבו לי אותו חזרה.
עשיתי פרסה ושבתי אל מכון השטיפה. אחמד ישב על אחד הכיסאות ועישן.
“אחמד?".
- "כן, את היית פה עכשיו, לא?"
“כן, כן, הכיסא של הילדה".
- "שו כיסא?"
“של הילדה, שכחתם להרכיב לי אותו, הוא בטח פה".
ראיתי את ניזאר מתקרב אלינו, הכיסא בידו והוא צועק לי: “גברתי, רדפתי אחרייך, מי יוצא מתחנת דלק על 120 קמ"ש? בואי אשים לך".
20 דקות ניסו שניהם להרכיב חזרה את הכיסא ולא הצליחו, אין קללה שניזאר לא קילל, את אחמד זה הצחיק, שניהם הזיעו וריחמתי עליהם, מדי פעם ניסיתי לתת יד, וגם אני קיללתי קצת את עצמי, שנתיים וחצי עם כיסא הבטיחות ועוד לא למדת איך מרכיבים אותו?
בסוף הסתכלתי מסביב, בכניסה למקדונלד'ס ראיתי אבא עם שני ילדים לא גדולים. פניתי אליו וביקשתי את עזרתו. הוא נעתר מיד, ביקש מאשתו לשמור על הילדים ובא איתי אל הרכב.
אבל מה? ניזאר סירב לעזרתו. אמר שהוא יכול לבד ומשך את החגורות, וביקש מאחמד לתת לו קונטרה, וגם כשלחש לו אחמד בערבית שייתן לבחור הנחמד עם המשקפיים להרכיב וחאלס כי יש עוד מכוניות, לא שחרר את כיסא הבטיחות.
איך כתבה פעם פרנסואז סאגאן, “אני אוהבת שגברים מתנהגים כמו גברים, חזקים וילדותיים". ניזאר סירב לשחרר, והבחור עם המשקפיים ביקש, התחנן כי ראה אותי מאבדת את הסבלנות, אפילו שלח ידיים אל הרכב, אבל ניזאר התרומם, חטף מכה בראשו והתעצבן עוד יותר ואמר “יאללה מספיק, הנה קשרתי את זה טוב". הבחור התייאש והלך. הסתכלתי על כיסא הבטיחות, היה לי יותר בטוח להושיב את גפן על גג הרכב מאשר עליו. כבר התחלתי להתעצבן, אבל ראיתי איך אחמד מובך וניזאר עיקש ונותרתי חסרת אונים, לא ידעתי אם לצחוק או להתחיל לריב איתו.
“ניזאר", באתי אליו, “אל תכעס עליי, אבל לא ככה קושרים".
- "תגידי, גברתי, את נסעת על כיסא כזה?"
“מתי?".
- "אתמול. מה מתי? כשהיית תינוקת".
“לפעמים, לפעמים לא, לא יודעת אם היה לי".
- "אני, שמו אותי על הגב של סבא שלי, וכשלאבא שלי היה אוטו ישבנו בארגז מאחורה, אפילו גג לא היה".
“טוב, עכשיו תקופה שונה, וחם לי ואני עייפה, אני קוראת לבחור עוד פעם ואתה לא מפחיד אותו, שמעת?".
- "אז תעשי מנוי".
“לא עושה".
- "אישה שלי בהריון ואת הורסת לי את כל הבונוס".
“תראה תמונה".
- "שלי?"
“מה אני אעשה עם תמונה שלך? שלה".
ראיתי את אחמד נקרע מצחוק ברקע.
- "אה ככה? את לא מאמינה?"
ניזאר שלף את הסלולרי שלו, דפדף בין התמונות והראה לי. הייתה שם אישה יפה, הרה, והוא מאחוריה, מחזיק פרח ומחייך.
“לך תקרא לבחור עם המשקפיים, אני מתביישת, בינתיים אעשה מנוי אצל אחמד".
- "תזכרי!"
“נו יאללה, ניזאר".
הבחור עם המשקפיים חזר, על פניו כתמי קטשופ, בשתי דקות הצמיד טוב את הכיסא וקשר אותו. ניזאר הסתכל ואמר: “בדיוק כמו שעשיתי".
בינתיים מילאתי את הטפסים ועשיתי מנוי, הודיתי לכל המין הגברי שנכח במקום ונסעתי משם, לא לפני שניזאר רץ אחריי וביקש ממני שוב לפתוח את החלון.
“מה עכשיו? עשיתי מנוי!".
- "עוד פעם את כועסת עליי? קחי, מי שעושה מנוי מקבל עץ ריח".
שיט.