לכאורה סיכוי לסיום המשבר. למעשה התחלה של קטטה בין כולם לכולם ולא ברור מי יתפרק קודם - הממשלה או האופוזיציה. בינתיים בשטח שגרת טיטאניק - רוקדים על הדם, אוכלים אחד את השני, שותים מכוס התרעלה ומקנחים בסטנד־אפ של אמסלם. מדי פעם, בדרך לקרחנה הגדולה, מתנגשים בקרחון אקראי. זעזוע קטן ויאללה ממשיכים.
נתניהו: "צריך להסיר את המכשולים ולדבר"; גנץ: "מפזר ספין חדש"
לוין על המתווה שדווח: "מפריחים בלונים, לא מאמין שנתניהו הלך מאחורי גבי"
השאלה המסקרנת, המבעיתה ואפילו המרתקת היא האם יש במדינת ישראל כוחות יעילים שיש בהם תעצומות הנפש הנדרשות כדי למנוע התנגשות ריסוק עם המציאות? לכאורה התשובה היא תנועת המחאה. למעשה, מול הצירוף הבלתי ייאמן של ציניות, טירוף, עיוורון ומשיחיות לאומנית אלימה - המחאה כשלעצמה ממש לא מספיקה.
רק שיתוף פעולה עם ראשי המשק, ההסתדרות, התאגידים ובעיקר המוני השכירים והעצמאיים - יביא לשיתוק של המשק. כל זה בתקווה שהממשלה לא תבחר במלחמה כדי להיחלץ מהפלונטר ו"לאחד את העם".
תנועת המחאה היא איתות ראשון שהדבר אפשרי בגלל ההרכב הכמעט הומוגני של משתתפיה. העובדה שמדובר בגזע לבן אשכנזי היא האסון שנוצר עקב השיח המפלג של האמסלמים והדרעים בחסות נתניהו, המפלג הגדול מכולם.
הפער הזה גדול עד כדי כך שהוא חוסם את הקהילות המזרחיות והדתיות להצטרף בגדול למחאה אף על פי שסביר להניח שגם אצלם יש פקפוק, זעיר ככל שיהיה, בעניין הלגיטימיות של הממשלה. לא מדובר בקדנציה של הממשלה הזאת, אלא בכל ממשלה, גם אם גנץ יניף את דגל האחדות. הפערים והמרירות נשארים איתנו ומלחמת ההישרדות של שני הצדדים ״עובדת״ לטובת ההפרדה הסופית.
בינתיים השאלה עד כמה בן גביר יכול להזיק מתבהרת: רק בדיבורים. המערכת כולה, איכשהו, סוגרת על יכולת הביצוע שלו. במשחק הצ'יקן האחרון (פייק ניוז) נתניהו בחן את סדר הקדימויות שלו ובנה על כך שלא יפרוש מהממשלה. קודם כיסא אחר כך שולחן ערוך ימני.