עם בואו ללשכת ראש הממשלה, הוא היה חולף ביעף במבואה הרחבה, ונבלע מיד בחדר המזכיר הצבאי או היישר בחדרו של ראש הממשלה. לא התעכב לרגע, מהיר, ענייני, יבש משהו, בא לדווח, לשמוע ולהשמיע. כמו כוכב שביט – נכנס, דיווח, ויצא ביעף. שמו אז לא היה ידוע ברבים. אני כמובן הכרתיו בתוקף תפקידי, אף כי כמעט שלא החלפתי עמו מילה - הוא ראש המוסד, אני ראש הלשכה. ידעתי שלנגד עיניו של שבתי שביט אך ורק טובת המדינה וביטחונה. מבחינה זו, היה האיש לרוחו ולטעמו של איש הסוד ראש הממשלה יצחק שמיר.
לקראת ראש השנה: עשרות אלפי פתקים פונו מבין אבני הכותל המערבי
ממובילי המחאה מגיב לטענות כי אנשיו מייחלים למרי אזרחי: "שקר גס"
אילו ימים היו אלה! ימי התמקדות בעשייה, ימי סוד מוחלט בהחלט, עניינים ביטחוניים רגישים התנהלו בחדרי חדרים. כמו שאר ראשי הארגונים החשאיים, שמו נודע בפומבי רק עם פרישתו. או אז קרה לו מה שקורה לרבים מאנשי הסוד הללו. אחרי שנים רבות של שתיקה, עשייה בצנעה, ללא פרסום, נסתרת מעין כל – הפה נפתח, הדיבור התפרץ. בנוסף לכך ששבתי שביט עבר לפעול בשדה הציבורי, הגלוי לעין כל, הוא פרסם ספר חשוב שכותרתו אומרת הכל: “ראש המוסד”. ספר שמקיף 32 שנות פעילות במוסד, שנכתב באחריות רבה, בזהירות המתבקשת, ועדיין חושף סיפורים רבים שלא נודעו עד אז.
שבתי שביט נבחר לעמוד בראש המוסד כשמולו ניצבה מועמדותו של האלוף אמנון ליפקין־שחק. ראש הממשלה העדיף את שביט, בין השאר משום שידע כי ליפקין־שחק עשוי להיות הרמטכ”ל, וכך היה. שבתי החליף באפריל 1989 את נחום אדמוני בטקס צנוע בלשכה, שבו האיש ממעט הדיבור הזה (“מעולם לא אמרתי יותר מהמינימום הנדרש להבעת דעתי בסוגיה הנדונה באותו רגע”) נשא דברים במשך כמה דקות, עד ששמיר התלחש: “לא ידעתי ששבתי יודע לדבר”.
על שבתי איש המוסד כבר סופר רבות, מאז הלך לעולמו, כשהוא צועד – מאמץ פיזי לא קטן לבן 84 – אל הר הגעש אתנה בסיציליה. מעט מדעותיו הפוליטיות נחשפו מאז שהוא עצמו נחשף. בשנים האחרונות, כמעט עד יום מותו, לא חסך את שבט לשונו. במיוחד משהגיע לשלטון נתניהו, שלא היה מנהיג כלבבו, בוודאי בשנת הרפורמה המשפטית. שבתי שביט הטיח דברי ביקורת קשים בטורי דעה שפרסם ובהתבטאויות שבעל פה, טען כי “נתניהו מסכן את ביטחון ישראל” ושהוא “חתרן בלתי נלאה נגד כל מתנגדיו”.
יותר מכל הגנרלים, ראשי ארגונים ושאר הלשעברים, שמתבטאים כה קשה נגד הממשלה והעומד בראשה, מוציאים דיבת ישראל החוצה (יש מהם המשווים בזדון את המתרחש בישראל ל”אפרטהייד” ול”נאציזם”) – הפליא אותי במיוחד קצפו של שביט. יושרתו, נאמנותו, הבנתו היו בעיניי בלתי מעורערות. וכשהוא אמר כי ביבי הוא “בן למשפחת יורדים מהארץ”, “יותר אמריקאי מישראלי” וכי “לא התאבל על רציחתו של רבין”, הצטערתי במיוחד. האם גם שביט נסחף בזרם העכור השוטף את המדינה באלה הימים, בדברי ביקורת מוקצנים, חסרי אחריות, שחורגים אפילו מהאמת? האם גם הוא נתן יד למהלך של עמיתיו, שהתבטאויותיהם כפסע בין ביקורת לשמה ובין קריאה למרד צבאי? אני יכול רק להעריך שחרדתו של שביט לשלום המדינה תחת ראש הממשלה נתניהו – חרדת אמת הייתה, שלא כמו “דאגנים” מהסוג הנקמני, אהוד ברק ואהוד אולמרט.
כמי שעבד תחת יצחק שמיר תחילה ויצחק רבין לאחריו, שבתי שביט בוודאי הסתייג מסגנון הניהול של הבאים אחריהם, ובמיוחד מזה של בנימין נתניהו. אבל כלום סלידה מאופיו של איש, די בה כדי להוביל לפרץ התבטאויות כה פוגעניות? ראש הממשלה התעלה על כעסו, והגם שבאיחור מה, טוב עשה כשפרסם הודעת אבל: “למרות חילוקי הדעות העמוקים בינינו, תמיד הערכתי את שירותו החשוב ואת תרומתו למען ביטחון ישראל”.
שבתי שביט הלך לעולמו ימים ספורים לפני הכרעת 15 שופטי בג”ץ בעניין חוק הסבירות. נפטר בנכר שבועיים לפני ציון יובל למלחמת יום הכיפורים הנוראה. אכן שוב ימים נוראים לפנינו, ולא רק אלה שעל פי לוח השנה העברי באים מיד לאחר ראש השנה. האם הקרע הפנימי יועמק לאחר הפסיקה המשפטית? האם לפני ראש השנה נעמוד במבחן ביטחוני רב־זירתי, כאשר מדובר על מאות איומים בימים הקדושים לעם היהודי? כלום ערוכים אנחנו לקבל את פני הרעה? הנופתע כמו לפני יובל שנים?
שבתי שביט השאיר אחריו אומה שסועה, מפולגת, מודאגת, הניצבת לפני מבחן חייה. ביום פקודה – והוא קרוב מאוד – נדע להדוף את הסכנות החדשות האורבות לפתחנו. נקווה כי נתאחד כולנו להציל את הבית הלאומי. נזכור בהכרת תודה את שבתי שביט ז”ל - ונייחל לשנה טובה יותר.