בנסיבות חיים שבהן נסיעה לרופא ארכה 40 דקות על שני גשרים ודרך שלושה איים; ששדה התעופה נמצא במרחק שעת נהיגה והעיר היחידה שהיו בה מסעדות טובות במרחק שעתיים וחצי; המוזיקה שהתנגנה במכונית שיקפה לרוב העדפה, מצב רוח, נוף מהחלון וגעגוע לשירים שלא שמעתי זמן רב, וזאת הייתה ההזדמנות לחדש היכרות איתם. בפעם האחרונה שראיתי אותו, האייפוד שלי עדיין ניגן, כל מה שאפל התכוונו שלא יקרה, חוץ מאשר בבקרים של -20 מעלות שבהם לקח לו זמן להתניע ולהפשיר.
היו לי כ־15 אלף שירים במכשיר, אבל היו פעמים שבהן כל העושר המוזיקלי הזה לא ענה על הצורך של הרגע. כך יצא שבגלל היעדר החלטיות ותחושה ששירים מסוימים יהיו שגויים, מעיקים ומחמיצים את מצב הרוח ויקלקלו אותו מכיוון שלעתים דרושה נחישות להאזין לרפרטואר בן 50, הקשבתי לפרלמן וצוקרמן מנגנים באך. זאת חוויה מוטורית שונה לחצות את אמריקה נישא על גבי צלילי ויולה וכינור של ישראלים שעשו רילוקיישן. זה לא קרה הרבה, אבל זה היה מרתק.
לפעמים השירים האהובים ביותר, אלה שמגדירים אותנו ושבהם השקענו מילים רבות ונרגשות, נשמעים בנסיבות מסוימות משומשים, צפויים מדי ומייגעים. פעמים אחרות הם בדיוק מה שהרופא רשם, ולפעמים אתה מגלה בהם משהו שלא שמעת קודם או שטעית בהבנת המילים. מביתי לניו יורק נהגתי שמונה שעות; מביתי לפיטסבורג נהגתי 13 שעות, לפעמים בלי חניה בדרך.
זה המון זמן והרבה שירים. לא תמיד היה קל למצוא את הגרוב והצליל הרצויים למרחקים כאלה. משהו שנשמע נהדר כשאתה חוצה את מיין, נשמע נוגה ומקומט בכביש המהיר נטול האטרקציות במסצ'וסטס. פנסילבניה היא מדינה יפה, אבל שמונה שעות ממזרח למערב זה ים של זמן.
לבד במכונית, הווליום הוא בחירה שלא מזיקה לאף אחד. קשה לחפש באייפוד שירים בודדים תוך כדי נהיגה. צריך לחשוב במונחים של אלבומים. לרוב חוזרים בהתניה לפייבוריטים; לפעמים נמנעים מהם כי סדר השירים צפוי והפסיק להפתיע.
מצב הרוח משפיע. מהירות הנהיגה. הנוף. מזג האוויר. בניגוד לרשימות של שירים לנהיגה שמופיעות ברשת, אין חובה שהשירים יהיו על מכוניות ונסיעה. זאת חשיבה פשטנית. "אני ובובי מקגי" הוא אחלה שיר, אבל בובי והמספר שרו את כל השירים שנהג המשאית הכיר.
אין חוקים. תלוי בנסיבות. אצל להקות כמו הגרייטפול דד תמיד נדמה ששומעים מנוע וגלגלים ברקע. אחרי שנים רבות מדי והפיכתו לטרחן, הפסקתי לשמוע את אריק קלפטון. הקורונה חוזרת והוא עדיין נגד חיסונים. חוץ מזה, אחרי האזנות רבות מדי גיליתי שרוב השירים שלו דקים מדי ובלי נפח. אני לא אומר ג'ון מאייר, אבל אם בא לכם גיטרה, למה לא וורן היינז, סטיבי ריי ווהן, דרק טראקס או פרינס. דור הביניים של שריל קרואו וג'ייסון איסבל מספקים עבורי את הסחורה, כי הם שרים בשבילי ועל אנשים שאני מבין. דילן? לא אשקר. יש אלבומים שלו שהם מרשם לתאונת דרכים חזיתית. מצד שני, אנה נפנה ללא "Tangled Up in Blue" וגו'?
אני מהסנטימנטליים. עבד לבלדות של רוד סטיוארט. שירים של שיברון לב ואהבה נכזבת קולעים לטעמי. ובעיקר שירים שההתלהבות של כתיבתם והקלטתם עוברת למאזין. אמריקה בנויה לשירי נהיגה. אתה יכול לנהוג יומיים ולא לצאת מטקסס. בדרך לנשוויל יש מצב להקשיב לווילי נלסון ודוק ווטסון.
ואין לי גלגלים בלי לינדה רונדסטט, בוני רייט ואמילו הריס. היה אפשר לכלול את הביטלס, אבל זה כה צפוי שזה מיותר. זה לא מדע. זה הכי אישי וקצת קפריזי. אף רשימה לא יכולה לייצג יותר מאשר את הרגע שבו נכתבה. אין טעם להתווכח איתה, כי זה מגוחך. כל אחד והשירים שלו. לבד במכונית זה אחד מהמקלטים האינטימיים האחרונים שלנו, ואנו מנצלים אותו על פי הבנתנו. בשבוע שעבר למשל, הייתי מכליל בלי התלבטות את "מרגריטוויל" של ג'ימי באפט. השנה אנחנו מדממים רוקרים בקצב של שלושה בשבוע. לא נקדיש להם כמה קילומטרים?
התרעות פיקוד העורף