"ותגיד 'זמן' והזמן עובר": חיי אדם הם מוזרים לעתים. תחנת המוצא שלנו אינה תלויה בנו - לכל היותר נאלצנו להיות השחיינים המהירים ביותר במקצה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. הוא הדין בנוגע לתחנה הסופית: גם היא נתונה מראש, בלי קשר למעשה ידינו. אנחנו אולי יכולים להאריך את המסע בדרך אליה ("המדדים שלך בסדר, אבל כדאי שתאכל פחות", אמר הרופא), אבל רק מתאבדים או נידונים למוות יכולים לדעת מראש מתי יגיעו אליה. ובעצם, יאמרו המתחכמים - כולנו נידונים למוות.

מתחכמים אחרים יאווררו כאן את הקלישאה (הנכונה עד כאב) שלפיה מי שלא רוצה להזדקן מוכרח למות צעיר, אבל מהם בכלל מושגים כמו "צעיר" או "זקן"? בדיוק בשביל זה יש לנו ציוני דרך, כמו למשל ראש שנה, בין שאתם מציינים אותו בערבו של א' בתשרי או בלילה ה־31 של חודש דצמבר, או - את הראשון בארוחה ואת השני במסיבה. תכף נחזור אל המועד שיתרגש עלינו עם שקיעת החמה, בעוד כמה שעות, אבל קודם כל נדבר על מניין השנים שאליו אנו מתייחסים.

אני לא מתכוון לפתוח כאן דיון תיאולוגי על אודות הסבירות שהעולם הזה קיים פחות מ־6,000 שנה, אלא רק לומר שזה לא ממש משנה: הצורך של בני האנוש לתת סימנים על לוח השנה לא היה קשור למניין השנים, אלא לעונות השנה, לחריש, לקציר, לבציר, לקטיף - וכמובן לזריעה, לנטיעה ועוד. 

היה חשוב להם להביט אל העונה הקרבה, לחגוג אותה, להודות על הקודמת ולבקש על הבאה. הפרספקטיבה ההיסטורית עניינה אותם מעט פחות. נקודת המבט הזאת, במידה שהייתה קיימת, התייחסה בעיקר למאורעות מחוללים כמו רעידות אדמה, שיטפונות, מלחמות ועוד, ומניין השנים אומץ בעיקר על ידי מלכים כדי לציין את תקופת שלטונם.

מהקולקטיבי נעבור לפרטי, אבל נישאר עם המלכים: לא רק מניין השנים בכלל, אלא גם מניין ימיו של אדם היה המצאה שלהם. פשוטי העם נהגו לציין את הולדתם רק במשוער (אצל היהודים לרוב על פי פרשת השבוע). למעשה, ציון תאריך הלידה, המכונה בפינו "יום הולדת", הוא המצאה קפיטליסטית, של אדם הישגי בעת החדשה. 

למה קפיטליסטית? כי תפקידו היחיד של יום הולדתנו אינו חגיגה עם עוגה, בלונים וברכות, אלא טקס שבו אנו משווים עצמנו לאנשים אחרים בני גילנו: בן שנה ועוד לא עומד? בן 6 ועוד לא יודע לקרוא? בת 20 ועדיין לא יודעת מה היא רוצה ללמוד? בת 30 ועוד אין לה עבודה קבועה? בן 40 ועוד לא נשוי? והשחמט האכזרי של הז'אנר: בת 40 ועוד לא אמא?

כמובן שיש יוצאים מן הכלל: יש מי שלא הלך בעצמו עד גיל 3 - והפך לאתלט מצטיין; יש מי שהיה רק 1.20 מ' בכיתה ח' והיה לכדורסלן; יש מי שלא קורא טוב עד היום, אבל פיתח אלגוריתם ששינה את חיינו לבלי הכר (ועל הדרך קטף חבילה נאה של שטרות); יש מי שהכירו את בני זוגם בעשור החמישי לחייהם - ודבקו בו או בה, עד שהמוות הפריד ביניהם. אפילו ביחס לאותו סעיף שמטריד (שלא לומר מטריף) נשים: יש מי שהרתה בגיל מופלג כשרה אמנו, או שפשוט חיה בשלום עם עצמה גם בעולם נטול שכפולים גנטיים שלה.

ובכל זאת, ימי הולדת, ימי שנה - וראש השנה בראשם, היו לימים של סיכומים ברמה הלאומית או לימים של החלטות וחשבון נפש במישור האישי.
אז איזה מין שנה הייתה לכם, לא בשבתכם כעם ישראל, אלא כפרטים? אצלי, תודה שהתעניינתם, הייתה שנה מורכבת מאוד, שהתחילה עם לבטים קיומיים, נמשכה בהכרעות קשות והסתיימה באושר שלא ידעתי כמותו מימיי ("חמסה, טפו, טפו, טפו, בלי עין הרע" - היו מוסיפים כמה ממכריי).

פעם אמרה לי מישהי שהבעיות הקיומיות שלי הן של פריבילג: "יש לך משפחה, יש לך דירה, יש לך עבודה", הטיחה בי. רציתי לענות לה ששום דבר מאלה לא ניתן לי במתנה, אלא היה תולדה ישירה של מעשיי: בהחלטתי להינשא בגיל צעיר ויתרתי על כמה דברים, אבל הרווחתי אחרים. לפעמים זה היה קשה, לעתים מתגמל - והיום אני חש כבעל מניות שנהנה רק מהדיבידנדים. 

כתולדה מהבחירה הזאת ועוד לפני בואם לעולם של הילדים, נולדה גם הדירה, שנרכשה בימים שבהם זוג צעיר עוד יכול היה לרכוש אחת, אפילו בתל אביב. ובאשר לפרנסה, ובכן: אם קראתם עד הנה, כנראה שהצדקתי ולו חלק ממנה. את כל זה לא אמרתי לה, כדי שלא לגרום לה צער. 
במקומותינו נהוג להקדים הסתייגות מהשנה היוצאת לפני שעוברים לשנה החדשה, לאמור: "תכלה שנה וקללותיה". אבל במבט לאחור, גם את אלה אני מקבל עליי באהבה, משל היו חבלי משיח. 

על כן אוסיף רק תפילה חדשה מעט יותר, מתוך "הליכה לקיסריה": אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם.