לפני שנה־שנתיים, אם נציג של הממשלה היה משתמש בביטוי לא מוצלח לגבי מגילת העצמאות ומעורר סערה, אין תסריט שבו הממשלה לא הייתה משגרת במהירות הבהרה או התנצלות.
"אי אפשר להחזיק את החבל": ח"כ מהליכוד במסר לבג"ץ
"החלטה שהתקבלה בחוסר סמכות": לוין מבקש לבטל את צו המניעה נגדו
אבל השבוע, אחרי דבריו של עו״ד אילן בומבך בבג״ץ, לא הייתה כל התייחסות מכיוון הממשלה. אם זה לא מספיק, אז כמה ח״כים שוליים בליכוד אמרו שאין למגילת העצמאות קשר לחיים שלנו, ותומכי הממשלה ברשתות החברתיות הגחיכו את כל העניין - כי זה בכלל ״השמאל״ שלא עומד במה שכתוב במסמך ההיסטורי שעליו הושתתה המדינה.
אולי באמת אין קשר, משום שלפני 75 שנה ישראל קמה על האמונה שלמרות כל המכשולים והאויבים, עם הרוח הנכונה - הכל ניתן לבנייה. ערב ראש השנה תשפ״ד, רמת הטרלול שהגענו אליה היא שמלשון לפרק - הכל פריק. היסודות והמוסדות מיותרים, האחדות מעוררת גועל, ואפשר להגיד הכל על הכל כדי להשיג מטרה רגעית.
ישראל היא נס גלוי, אבל הנס שלנו נקלע לסחרור פנימי בגלל מציאות פוליטית ותקשורתית שיצאה משליטה. בסחרור הזה יש תסבוכת של כתבי אישום נגד ראש ממשלה פופולרי, תקשורת מוטה, רשתות חברתיות פרוצות, ציבור מחורפן ומבולבל ונבחרי ציבור רבים מדי שהתאהבו במעמדם ושכחו שבדמוקרטיה הרעיון הוא להתחלף מדי פעם.
מסביב מביטים אויבינו ותוהים מה הזמן הנכון לתקוף את המדינה המתפרקת. המריבה הפנימית הלכה כל כך רחוק עד שכבר מזמן אין טעם להתווכח מי התחיל. השאלה היא איך ממשיכים מכאן.
אינטרס משותף
אם מנסים, לא קשה לדמיין תסריט טוב. הרי יש לנו כל הכלים שיכולים לקיים את התסריט הזה. דמיינו, למשל, שהסטארט־אפ ניישן מנצלת את תזוזת הלוחות הטקטוניים בעולם ובמזרח התיכון בפרט, ומגיעה להסכם נורמליזציה היסטורי עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות שהתנגדו לה בעבר.
פשוט משום שהמערכות עובדות בשיתוף פעולה מלא מתוך אינטרס משותף עליון לשמור על המדינה, וזה לא מופע של איש אחד או ״הם״ ו״אנחנו״, אלא קבוצה מובחרת של מקצוענים שפועלים בנחישות יחד. לא משחיתים זמן ואנרגיה יקרים בהכפשה הדדית, וזה בטח לא חלק הארי בעשייה.
דמיינו שהממשלה מבינה שגם אם היא לגמרי צודקת, אין לה יכולת להמשיך במהפכה המשפטית, אפילו קצת, אלא אם זה נעשה בהסכמה, והיא מודיעה על כך לאומה. דמיינו שהיא מנצלת את המומנטום כדי לעורר שיח חדש על הפסיפס הישראלי. על מוביליות חברתית. על חוקה. על אכפתיות ועל חיבור לחזון המייסדים ועל עתיד לכל יהודי, ולא רק ליהודים שהוכשרו על ידי ״יהדות התורה״.
דמיינו ששקמה ברסלר ומשה רדמן הופכים למסבירים הרשמיים של ישראל, כדי להחזיר את דעת הקהל הדמוקרטית בארה״ב לטובתנו, גם בכל הקשור לטרור הפלסטיני. דמיינו שנתניהו מסיים את הקדנציה בהסכם שלום ופורש תוך ביטול משפטו בהסכמה רחבה. דמיינו שהכנסת הבאה מחוקקת חוק צרפתי אמיתי, לקח מכל מה שעברנו בשנים האחרונות: אין לחקור ראש ממשלה בזמן כהונתו, ולכן כהונתו מוגבלת לשתי קדנציות.
במקביל, מעבירים חוק שמגביל תעמולת נגטיב, כמו גם כל תעמולה שממומנת בכספי ציבור ברשתות החברתיות.
דמיינו שלממשלה אסור להתערב באמצעי תקשורת המונים בשל ניגוד עניינים מובנה, ואמצעי התקשורת המובילים מקימים מחדש את מועצת העיתונות ומסכימים על כללים שמי שלא עומד בהם, נחשף לעונשים ברורים וידועים. המטרה: להחזיר איכות ואמינות ולמגר פייק ניוז. דמיינו שנסכים על קריטריונים למנהל תקין, שמי שלא עומד בהם - מתפטר. דמיינו שיש קריטריונים מוסכמים לבחינת תפקודם של נבחרי ציבור, והם מתפרסמים בכל אמצעי התקשורת מדי שנה.
המוח היהודי
דמיינו שרשויות מקומיות מחליטות על כללי פתיחת עסקים ותחבורה ציבורית בשבת, חמץ בפסח, תפילה בהפרדה ושלטי חוצות, בהתאם לאופי האוכלוסייה שמתגוררת במקום. חרדים אינם צריכים להתגייס, ובתמורה - מקבלים פחות הטבות. מי שאינו מוכשר באופן מיוחד ללימוד תורה לא מקבל קצבאות, אלא עובד ומפרנס באופן מלא את משפחתו. הפריון עולה, ולכן היקף גביית המסים עולה - אבל שיעורם יורד. הכספים הציבוריים שמתפנים מושקעים בחינוך אוכלוסיות נחשלות ובצעירים שאפתנים שמוכנים לעבוד קשה כדי לשנות לטובה את עתידם. על הדרך מעלים סוף־סוף את אלפי היהודים שנותרו באתיופיה, ומשקיעים בקליטתם.
דמיינו שנפסיק עם שיח השמאל־ימין האנכרוניסטי. לא רק משום שמרבית העם נמצאת במרכז, אלא כי השמאל הבטיח אוטופיית שלום שלא ניתן היה לקיים, ואילו בימין הבטיחו את דריסת מערכת המשפט תוך יריקה לבאר האמריקאית - שגם אותה לא ניתן לקיים.
מה עושים עם הפלסטינים? מוצאים פתרון לעם שהוכיח שאינו יודע לנהל את עצמו (ומנגד גם אנחנו לא מעוניינים לנהל), כחלק מהסכם אזורי רחב, שמשנה את המציאות במזרח התיכון. לא תהיה יציאה מאסיבית מכל השטחים כדי להקים מדינת טרור באיו״ש, וגם לא תהיה השתלטות נערי גבעות ונציגיהם על האירוע. המוח היהודי ימציא לנו פטנטים כפי שתמיד עשה.
עד אז, דמיינו שיהיה ברור שלפעמים צריך לסתום את האף ולחזק את הרשות הפלסטינית, כי האופציה שהיא תתמוטט גרועה בהרבה עבור הישראלים, ושנבחרי ציבור פשוט יאמרו זאת לאזרחים.
כישלון הלאומנות
נשמע כמו אוטופיה? הרי בסך הכל מדובר בהיגיון שהוביל את מדינת היהודים מאז כינון מגילת העצמאות, ותמיד גבר על המחלוקות הפנימיות שליוו אותנו. כרגע מה שמוביל אותנו הוא לא חוכמה יהודית, אלא טרלול שיצא משליטה. השאלה היא לא איך מנצחים במלחמת הטרלול, אלא איך מחזירים את השפיות.
דמיינו שגורמים אנטי־ציוניים פשוט לא יכהנו במשרות ציבוריות, ולא משנה אם הם חרדים, ערבים או אנשי שמאל קיצוני - משום שלכולם יהיה ברור שהציונות היא הערך הכי בסיסי של המדינה הזאת. דמיינו שכל מי שבחר בטיבי, עודה, זועבי וטאהא, וכל מי ששמח כשנפלה ממשלת בנט־לפיד, יבין שלאומנות ערבית לא משתלמת במדינה יהודית.
דמיינו שתקום הנהגה ערבית צעירה ברוח הזאת ותסחף אחריה הרבה צעירים. דמיינו שנשקיע בהמשכיות הערכים שעליהם קמה המדינה, ושנעריץ ונכבד את מגילת העצמאות ואת מי שחתם עליה, ממש כמו שאנו אוהבים את הדגל ואת "התקווה". דמיינו שלאחר הפיצול הקשה שחווינו נבין את הצורך ליצור את מדורת השבט החדשה, ולא ניתן יותר במה לכפירה ביסודות המדינה או לתעמולה פרועה.
תזכרו שזה אפשרי. זו לא אוטופיה דמיונית, אלא הדרך שבה המדינה תמיד התקיימה וצריכה גם להמשיך להתקיים. אז אם מישהו אומר לכם שזה לא מתאפשר פוליטית - כנראה שהפוליטיקה שלנו מאוד התקלקלה.
עתה צריך לראות איך מתקנים אותה.
דמיינו, ותתחיל לנו שנה טובה.