ב־1983 עמד מוזיאון גטי בקליפורניה בפני החלטה דרמטית - החלטה שתשרטט מחדש את הגבולות של אומנות הזיוף. הסיפור שלנו מתחיל כשג'יאנפרנקו בקינה, סוחר אומנות ותיק, הופיע יום אחד עם פסל קורוס משיש משובח, מהמאה השישית לפנה"ס, בגובה כמעט שבעה מטרים. הקורוס השתמר בצורה כמעט מושלמת והיה משאת נפשו של כל מוזיאון. המחיר המבוקש היה 10 מיליון דולר.
בפני מנהלי המוזיאון עמדה הזדמנות חד־פעמית. רכישה מסוג זה יכולה לחזק את מעמדו מול המוזיאונים האחרים בעולם. הם החליטו להתחיל בתהליך הבדיקה. הם השקיעו סכומים לא מבוטלים בסט בדיקות שאמורות היו להכריע אם הקורוס שלפניהם "כשר" לרכישה. הם הזמינו ניתוח גיאולוגי מפורט של הגיאולוג סטנלי מרגוליס, הם לקחו דגימות משכבת הקלציט שיכולה להעיד על כך שהפסל אכן בן מאות שנים, וכמובן שדאגו לקבלת תיעוד היסטורי של הקורוס, המתחקה אחר בעלותו. הם עשו תהליך שכלתני, מדוקדק ומובנה. ארבעה עשר חודשי בדיקות אישרו את גילו ומקורו של הפסל, והבטיחו שהקורוס אכן אותנטי. בתום סדרת הבדיקות המוזיאון קיבל החלטה - הוא ירכוש את הקורוס.
במהלך תקופת הבדיקות ניסו מנהלי מוזיאון גטי להשיג את היסטוריון האומנות הנודע פדריקו זרי, אבל הוא יצא לחופשה ארוכה. כשחזר מהחופשה - מנהל המוזיאון הזמין אותו לביקור מיוחד מאחורי הקלעים כדי להראות לו את הרכש החדש. המנהל הוביל את זרי בדרמטיות אל החלק האחורי של המוזיאון. הפסל היה מכוסה בסדין, ובהנפת יד דרמתית המנהל הסיר את הסדין והביט בהתרגשות רבה בפניו של זרי. רק שהוא נדהם לראות הבעת פנים המעידה על חוסר נוחות קיצוני. האינטואיציה של זרי, אותה תגובה רגשית, מהירה ולא מודעת, זעקה שמשהו לא בסדר. זרי לא ידע לומר מדוע, אבל המשפט היחיד שהצליח להוציא מפיו לאחר שהמנהל הודיע לו בחגיגיות שהוא השלים את הרכישה היה – "אני מצטער לשמוע".
"החוש המיוחד" של האחיות
התחושה הזו של זרי שמשהו לא בסדר עם הפסל, מה שאנו מכנים תחושת בטן או אינטואיציה, היא בעצם עדות לתהליך מורכב של איתות ביולוגי הפועל מתחת לסף התודעה. אנחנו נולדים עם מנגנון שמכוון לקלוט דפוסים בסביבה שלנו. המנגנון הזה מאחסן את ההתנסויות הקודמות שלנו ובונה מהם דפוסים. כל התנסות שלכם מקודדת למודל שמסייע לכם לפעול בעולם. נניח שהיו לכם מספר קשרים רומנטיים לא מוצלחים. אתם תבחינו בדפוס התנהגות קבוע. בפעם הבאה שתפגשו בחור/ה בעל אותם דפוסים - בתוך כמה שניות תהיה לכם תחושה לא טובה לגביו.
יש לנו תחושות לגבי אנשים, עסקאות או השקעות, הקשורות בניסיון שלנו. ההחלטות במקרים אלו משקללות את ניסיון העבר ומתבטאות כתחושות בטן. בכל פעם שאנחנו נמצאים בסיטואציה מסוימת, המוח שלנו מנסה להבין לאיזו סיטואציה שעברנו היא דומה, וכך מתקבלת תגובה רגשית שמשקללת את כל התנסויות העבר שלנו עם אותה סיטואציה.
פרופ' גארי קליין מספר על אחות במחלקת לב של בית חולים, ששבה לביתה ומצאה את חמיה צופה בטלוויזיה. היא הביטה לרגע בפניו ואמרה: "אתה חולה. אנחנו הולכים עכשיו לבית החולים". הוא עצמו לא הרגיש דבר, והיא לא ידעה להסביר מדוע היא מרגישה ככה. בבית החולים התברר שהוא היה על סף התקף לב. היא הצילה את חייו. כשניסו בדיעבד לבדוק כיצד ידעה, התברר שזמן קצר לפני התקף לב משתנה חלוקת הדם על הפנים, ויש תבנית אופיינית לחלוקת הדם הזאת. היא למדה להבחין בה בלי שהיא ידעה שהיא לומדת.
באותו אופן, אחיות ותיקות יודעות לאבחן זיהומים אצל תינוקות מבלי שישנם רמזים שנראים לעין, ובשיעור הצלחה של 90%. האחיות הסבירו זאת כ"חוש מיוחד", אך קליין ראה שכשהפגים עם הזיהום נשקלים, הם לא מזיזים את הרגליים בעת השקילה בהשוואה לפגים ללא הזיהום.
כך, גם אלופי שחמט יכולים לתת מבט חטוף בלוח ולראות את הצעד הבא. "זה טבעי עבורנו כמו שזה טבעי בשבילך לזהות פרצופים", סיפר שחקן השח בוריס גלפנד. "לפעמים אני לא צריך לחשוב בכלל. הצעד הבא קופץ החוצה". פרופ' הרברט סיימון, שחקר שחקני שח, הראה שאחרי אלפי שעות משחק הם מתחילים לראות את החיילים שעל הלוח באופן שונה מכפי שרואים אותם שאר האנשים. הם מתחילים לחוש את המשחק. תחושה זו מבוססת על המידע המאוחסן בזיכרון.
שלום, שב, התקבלת
על פי תיאוריית הפריסה הדקה (Thin Slice), יכולתנו להעריך אדם שמעולם לא פגשנו בתוך שניות בודדות - היא מדויקת להפליא. נליני אמבאדי (Nalini Ambady), מאוניברסיטת טאפטס ביקשה מסטודנטים בשנה א' להעריך את יכולת ההוראה של מרצים שלא פגשו מעולם, לאחר שצפו בקטע בן 15 שניות ללא קול מתוך הרצאה שהעבירו. אמבאדי השוותה בין דירוגי הסטודנטים החדשים להערכות שסיפקו סטודנטים ותיקים שלמדו אצל אותם מרצים, ומצאה מתאם כמעט מושלם.
גם בראיונות עבודה, שלהם אנו מקפידים להתכונן היטב, נמצא כי האדם בצד השני של השולחן מחליט לגבי עתידך בחברה עוד בטרם סיימת את ההצגה הראשונית שלך. צפייה ב־15 שניות ראשונות של אינטראקציה בין מראיין למרואיין, שלרוב כללה רק לחיצת יד ואמירת שלום, הספיקה לשופטים חיצוניים כדי לנבא אם המועמד יקבל הצעת עבודה בחברה.
במחקר אחר ביקשה אמבאדי מנבדקים להאזין לשיחות בנות 10 שניות בין רופאים לפציינטים. הנבדקים יכלו לשמוע רק את טון הקול של הרופאים, אך לא ניתן היה להבין את תוכן השיחה. קלט זה הספיק לנבדקים כדי לנבא בדיוק רב את הסיכוי שהרופאים נתבעו בעבר על רשלנות רפואית. ככל שקולם של המנתחים הביע קור, חוסר רגש ודומיננטיות יתר, הנבדקים העריכו שהם בעלי סיכוי גבוה להיתבע, מה שתאם להפליא את המצב במציאות.