"אבא שלי היה צנחן, אתם יודעים? הטיסה הראשונה שלו הייתה גם הצניחה הראשונה שלו! ככה זה היה פעם". אהבתי להביט בעיניהם המפוחדות, בניתי את הרגע ואף הקצנתי והוספתי דברים. “היה עליו מצנח, דלת המטוס היה פתוחה, והמפקד שלו פשוט דחף אותו, משם הוא היה צריך להסתדר".
כמובן שהיו הילדים הסקפטיים שלא האמינו. פעם אחת אפילו התערבתי עם אחד מהם על חצי שקל, וכשאבא שלי הגיע לאסוף אותי מבית הספר, קראתי לילד הזה ואמרתי לאבא שלי “נו, תספר לו איך צנחת".
“בצבא?", אבי התפאר מתוך המונית שלו, “פעם באמצע הצניחה גם תפסתי ציפור ואכלנו אותה אחר כך".
הילד הביט בנו בחלחלה ושב אל אמו, שחיכתה לו ולא כל כך הבינה מה קרה. במונית צחקנו מאוד ונסענו לאכול פלאפל.
פעם, בשבת חורפית אחת של שנות ה־90, חיטטתי קצת בחפציו של אבי. הוא היה אספן, אם תרצו, אגרן, של קסטות. היה לו הכל, זהר ארגוב, אריק איינשטיין, להקות צבאיות ואוסף שירים של שנות ה־60. אהבתי לשבת מול הטייפ שלו ולבדוק אותן אחת־אחת, לפעמים הייתי מעיזה, לוחצת על כפתור הרדיו, ואם היה שיר יפה - הקלטתי מיד. את זעקות השבר שזעק אבי כשגילה שהקלטתי שירי ילדים של שבת בבוקר על שלישיית גשר הירקון, דמיינו לבד.
בין הקלטות מצאתי פתאום כמה תמונות שלא ראיתי קודם לכן. זיהיתי מיד. זה אבי, גבוה, רעמת תלתלים לראשו, הוא לובש סרבל צנחנים ומגפיים אדומים, ובידו אוחז משהו לא מוכר, נראה קצת כמו כדור. התקרבתי עוד לתמונה המצהיבה, חידדתי את מבטי כמה שיכולתי ופתאום דלת נפתחה, קפצתי.
“מה זה הבלגן הזה?", שאלה אמי כשראתה אותי יושבת באמצע כל הקלטות של אבי, “את הורסת לו את הקסטות, אין לי סבלנות להתעסק איתו אחר כך, מרסל", אמרה. אבי שמע את המונח “קסטות" ומיהר אל החדר. כשהגיע, בידו צלחת ועליה חמישה עיגולים שבצע מהבגט ועליהם גבינה וחתיכות זיתים, הניח אותה לידי ולא כעס. “מה את שומעת?", שאל. אמי שבה אל אחותי שישבה במטבח. “אבא, מה אתה מחזיק ביד?", שאלתי אותו ולקחתי חתיכה מהבגט. הראיתי לו את התמונה.
“את ממזרה, איך מצאת את זה?".
“זה היה בקלטות", הסברתי. “זו גולגולת של חייל מצרי", אמר, “את יודעת מה זה גולגולת?".
לא עניתי לו, כמובן שידעתי, התעכבתי על התמונה, שקיבלה קונוטציה שונה לגמרי ופתאום נגעלתי, הנחתי את הצלחת ונסתם לי התיאבון.
מתברר שהיה להם עניין כזה בשנים ההן, אני כותבת “להם" אבל ברור לי לגמרי שרוב קוראי “מעריב" לחמו במלחמה הזאת. העניין היה להצטלם עם גוויות, גולגולת, שבויים, אני לא מוקיעה את זה או מבקרת את זה, חטפנו מהלומה ביום הכי קדוש לנו בשנה, וטובי בנינו נסעו אל הקרב כשהם עדיין לובשים את בגדי בית הכנסת שלהם, ל"אם ננעלו" כבר לא הספיקו וגם לא לתפילות השנים של אחרי.
אולי היו התמונות האלו הגושפנקא שלקחו עמם מהמלחמה הנוראה הזאת, רוצה לומר, לא לזכור אותה כתבוסה איומה, אלא שגם אנחנו הבסנו וטבחנו וחסמנו והדפנו.
בשבת ההיא, על הרצפה, כשכל הקלטות מסביבנו, סיפר לי עוד סיפורים על מלחמת יום כיפור. “באמצע התפילה נכנסו כמה קציני קישור עם צו 8 ואמרו ‘אתה שומע את האזעקות? המצרים חצו את התעלה, בוא איתנו'. כשיצאתי מבית הכנסת קרא לי אבי, סבא שלך, שהיה אז הגבאי. הסתובבתי אליו, הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר ‘לך לשלום'. אחר כך סיפרו לי שזרק חצי קילו מלח אחריי, רק כדי שאשוב אליו".
אבי נכנס אל הסיפור, הפעם לא הייתה פה גוזמה, הוא לא ניסה לייפות ולא נזקק למחיאות כפיים, הסיפור יצא ממנו כמו שהוא.
“עלינו אל האוטובוסים, נסענו לכיוון סואץ במצרים, לאזור טסה. באוטובוס, בלגן שלם כזה אני לא זוכר. הדבר הראשון שאמר לנו עמנואל (מנו) שקד הוא ‘תתכוננו, יש הרבה הרוגים, וגם כאן, מכם, יהיו הרבה הרוגים'. שתקנו, היה שם יותר שקט מבית הכנסת. מנו המשיך ואמר ‘הפיקוד אמר שאנחנו מסתובבים ועולים לסורים'".
הוא זז באי־נוחות והמשיך: “הייתי בפלוגה ב' 202 של הצנחנים. באותה המלחמה על רכבות משא ופלטפורמות, נדדנו בין קריית מוצקין לנפח שבגולן, רצינו לטבוח בסורים, היינו דקה מהם כשהתקבלה הפסקת האש. אחד מהפלוגה רצה שנמשיך, שלא נקשיב, להשיב את כבודנו, אני זוכר ששניים החזיקו אותו, והשלישי שטף לו פנים. היה שם בלגן, מרסל, בלגן אחד גדול".
הוא שלף את אחת התמונות ובה הוא נראה יושב ליד אדם ישן. היום אני מבינה שהאיש ההוא עשה הכל חוץ מלישון, היה זה אחד מהחיילים הסודנים שסייעו לצבא המצרי נגדנו. יום לפני שטבחו בהם עשו “אמבוש" לפלוגה שלנו וספגנו הרבה אבידות. הוא הביט בתמונה וחייך, לא חושבת שזו תאוות רצח והרג, אבי הוא אחד מהאנשים הכי טובים שאני מכירה, אבל במלחמה כמו במלחמה, היצר ההישרדותי ובעירת הניצחון קודמים לכל.
לפני כמה ימים לקח אותי בחור נחמד לסרט “גולדה", שאותו אני ממליצה לכם ללכת ולראות. בסרט נראית האישה המבוגרת הזאת, העייפה, המפוחדת והכאובה (שכן הסרטן בעבע בה יותר ויותר ככל שחלפו הימים) מנהלת את צמרת צה"ל, משוחחת עם קיסינג'ר ומציבה בפני צבאות ערב ורוסיה את תנאיה. ובלילות מתעוררת מזיעה, בוכייה ואבודה.
לא היו יפות פניה של גולדה, מעולם לא התעמקתי בדמותה, היא לא נראתה לי מעניינת או סקסית כדי לחקור עליה, אבל בסרט הזה פתאום נחשפתי אל האישה, ובפניה, בשערה הקשה והמאפיר, בסיגריות, בזקנה, בסגפנות המוחלטת ראיתי את ישראל החרבה של אותם הימים. ראיתי איך שיכרון הגבהים של 67' השאיר אחריו הנגאובר רע של זחיחות והשתנה מהמקפצה.
אבל בעיניה, בכל פעם שהתקרבה המצלמה וגם בסרטונים האותנטיים שלה שבהם צפיתי ביו־טיוב כששבתי מן הסרט, ראיתי את לב לבה של המדינה הזאת וגם בעיניו של אבי, שכבר כמעט לא רואות כלום, ראיתי את הלב, והוא פועם, פועם, פועם וחדור מטרה ונכון ונחוש להגן ולטבוח בכל הקמים עלינו לרעה, כי מוות ידענו מספיק.
בסוף המלחמה שב אבי אל בית הכנסת והוא מלוכלך, עייף ורעב. סבי הניח יד על ראשו ולחש תפילה, הוא תפס מקום בין שאר החיילים ואף על פי שעבר הכיפור, הם המשיכו את מה שלא הספיקו.
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
ותשובה ותפילה וצדקה (הפעם לא) העבירו מעליהם את רוע הגזירה.