החגים והשנה החדשה הם זמן מצוין לעשות סדר כולל בבית. לפנות, לנקות ולהעביר לטובת אחרים את מה שנקנה ברגע של בלבול וחולשה, ולא ממש צריך. הכוונה שלי היא בעיקר לגוג ומגוג שפרץ אצלנו בתחום הצעצועים של הילדות.
אני חי נוכלויות 24 שעות ביממה, ועדיין יש מי שנופל להן קורבן. אשתי למשל
השנה נייחל למשהו צנוע - שלא נגמור אחד את השני
באופן כללי אני מחזיק בתפיסה מינימליסטית מינוס. מעט בגדים, נעליים וכו'. כל מה שאפשר, פחות. לצערי הפרספקטיבה הזאת, שהיא סופר־ידידותית לסביבה ובעיקר מועילה באופן פלאי למצב העובר ושב, סותרת מהותית את נקודת המוצא של אשתי ובנותיי, שבמרכזה הרעיון שהכסף ״לחופש נולד״, תוך צבירה מקסימלית של רכוש נייד.
החלק המצער במיוחד, חוץ מהאוברדרפט והזמן המבוזבז הנדרש לתחזוקת התחביב, הוא שבעקבותיו הבית הופך לאט־לאט למחסן, כשלגבי חלק ניכר מאותן רכישות, אף אחד לא באמת זוכר מדוע נקנו.
כבר חודשים שיש לי חלום: לא יומרני ובעצם פשוט, אך לדאבון הלב זה תקופה ארוכה מנעו ממני להגשימו. פנטזתי על סידור הטובין שהקטנות צברו. מי אלינו ומי לזרים. היה נדמה לי שאם נעביר לתרומה חלק ניכר מהשלל, רגשי האשם על הכסף שהושלך יתפוגגו ובמקביל חופש התנועה ישוב למעוננו.
זה התחיל בטפטוף. רמיזות רוויות בטיעונים לוגיים לעבר הבנות על עומס, לכלוך ובלגן. לא עבד. כשזה עבר לרעיון שבמרכזו הצעת שוחד - נקנה פריטים חדשים במקום הישנים, ולכן כדאי לסלק פריטים רבים, נרשמה הבנה ואף התלהבות. אפריורית אומר שלא התכוונתי ליישם את החלק הראשון, אבל כמו במשא ומתן מדיני־פוליטי במזרח התיכון: כשהזמן דוחק ואין ברירה, מותר להבטיח ולא תמיד חייבים לקיים.
אך השגרה והשכחה מטשטשות הכל, ומה עוד שמלאכת הסלקציה לא קלה כלל וכלל. ברגע שהוספנו לכל בובה שם חמוד, היא מואנשת, והקשר הרגשי הופך את ההשלכה שלה לשק התרומות לפרידה קורעת לב. בובות ראשונות בדרך החוצה: שני דובים תאומים ומהוהים. אחד נטול יד. הצמד חווה אינסוף כרבולים אוהבים וגם ממטרי פיפי מחיתולים דולפים.
הזוג שהיה פופולרי בעידנים קודמים, לא ראה אוויר ויד חמה זה זמן רב. כשהורמו ושונעו לכיוון שקית החידלון, פתאום נראו חמודים להפליא, וכשנזכרתי כמה בכתה מיכאלה בכורתי כשנעלמה אותה היד החמקמקה וכמה תרנו אחריה עד שהשלמנו עם החוסר, לחלוחית קלה עלתה בעין. איך היא גדלה מאז.
בניגוד לג'לי שנהייתי, מיכאלה אמרה ביבשושיות: ״ביי, דובי דוב״, אולי כדי להמחיש שאין ממש בסנטימנטים הרכרוכיים של אביה. וכך סיימו את חובותיהם למשפחת אתגר ונחתו בעמדת המחזור. ״מה עם רפי ג׳ירפי?״, ציינתי והצבעתי על ספוג ארוך, לא מרהיב ביופיו ועם זאת חביב. ״לתת״, קבעה הגדולה. את רפי קיבלנו כשמיכאלה עברה טיפול רפואי סטנדרטי. לעולם לא אשכח איך בסיום האירוע התיישבה על המיטה בבית החולים והקיאה את נשמתה בפרץ שהזכיר סצינות מתוך מגרש השדים. ״נכנס בה דיבוק?", שאלתי את האחות, “הכל בסדר?". ״זה טבעי אחרי הפרוצדורה שעברה״, השיבה האחות.
וכדי להקל על הקטנטושה, הוענקה לה הג׳ירפה. לימים בתי הקטנה התלבשה עליה וישנה איתה כפיות. כל זה תם. ביי ביי, רפי. עד עכשיו, אני חייב להודות, איני יודע אם מדובר בבן או בבת. כנראה שהחידה הזאת תיפתר רק בבית החדש שאליו תגיע/יגיע.
עוד סיים את דרכו: חתולי חד־קרן, מעין הכלאה בין שני בעלי חיים ואולי קומבינה של יצרן צעצועים שנתקע עם חתולים שלא נמכרו, שרכשתי בחטף בשדה תעופה אמריקאי בדרך לשם או בחזרה מדרום אמריקה. איני זוכר. מה שכן, לעולם לא אשכח את המחיר השערורייתי ואת זה שלא הייתה לי ברירה, אלא לקנות, כי לנחות מחו״ל בלי מתנה משול לגזר דין מוות.
הצטרפו לנפרדים גם פנדי הפנדה, שלא מצא את מקומו בחדר הילדים, בובה עם ראסטות מוזרות שהזמנו בחוסר הצלחה מאלי אקספרס וחברים נוספים שנשכחו וייתכן שמלכתחילה לא זכו לאהבה תחת קורתנו. הסתיים התהליך. הבית מעט יותר מרווח. השקית עם הפליטים הועברה למי שצריך. התיישבנו על הספה עייפים אך מרוצים, ונשבענו לא לקנות יותר דבר. מניח שהנדרים יחזיקו לפחות עד החודש הבא.