כשמבקשים מבני 10 לפתור בעיות שמיועדות לילדים בני 12, התגובות שלהם להתמודדות עם הקושי מעידות על סיכויי ההצלחה שלהם. אף אחד מהילדים לא הצליח לפתור את הבעיות, אבל זה היה מכוון. נתנו להם בעיות שידעו שאין להם סיכוי לפתור אותן. החלק המעניין בניסוי הזה היה כיצד הגיבו, כיצד הם בחרו להתמודד עם חוסר ההצלחה.
לחלק מהילדים היו אמירות בסגנון: "מגניב, אני אוהב בעיות קשות", או, "קיוויתי שזה לא יהיה משהו שאני אצליח לפתור בקלות". האמירות הללו משקפות את המיינדסט של הילדים הללו. המיינדסט ימשיך להשפיע עליהם במהלך חייהם ולקבוע את סיכויי ההצלחה שלהם בחיים. הילדים האלו מבינים שאי־הצלחה בהתמודדות עם אתגר או בעיה מסוימת – לא מעידה עליהם שום דבר. חוסר ההצלחה לא מגדיר אותם ואת מי שהם.
מבחינתם זהו מצב זמני בלבד שניתן לשינוי. יש לילדים כאלה מה שפרופ׳ קרול דואק מכנה Growth Mindset (תודעה של צמיחה) - אנשים בעלי תודעת צמיחה מאמינים שאינטליגנציה וכישורים הם יכולות מתפתחות וגמישות שניתן לשפר ולחזק.
לחלק השני של הילדים היו אמירות בסגנון – ״זה תרגיל אידיוטי״ או ״כאבה לי הבטן היום״ בתגובה לחוסר ההצלחה לפתור את התרגילים. הם לא ידעו כיצד להתמודד עם הכישלון. מבחינתם זה היה טרגי, סוף העולם. האינטליגנציה שלהם עמדה לשיפוט - והם נכשלו. הם לא ראו את חוסר ההצלחה כמצב זמני שניתן להשתפר בו. מבחינתם, אי־הצלחה בפתרון תרגיל או בעיה - משמעותה אמירה עליהם שהם כישלון.
לילדים אלו יש מה שמכונה Fixed Mindset (תודעה של קיבעון) – האמונה שאינטליגנציה היא יכולת קבועה ולא מתפתחת, שזה סוג של מהות שהגעת איתה לעולם - או שיש לך או שאין לך. לכן כל הצלחה מראה כמה אתה מוצלח וחכם, וכל כישלון מראה שאתה טיפש.
בשלב השני של הניסוי הראו לכל הילדים את השגיאות שלהם והסבירו לכל ילד היכן טעה, ובמקביל נמדדה הפעילות החשמלית במוחם. החוקרים ביקשו לבחון אילו אזורים יהיו פעילים במוחם של הילדים בזמן שהם מסתכלים על השגיאות שלהם. אצל ילדים בעלי תודעת קיבעון, שעבורם חוסר הצלחה היה קטסטרופה, לא נראתה פעילות חשמלית בזמן שהראו להם את הטעויות שלהם, מה שמעיד על כך שהם כלל לא מתמודדים עם השגיאות שלהם. מצד שני, נצפתה אצלם פעילות ערה במערכת הלימבית. מערכת שאחראית על הרגשות השליליים. חוסר ההצלחה של הילדים בעלי התודעה המקובעת - יצר אצלם הצפה רגשית ולא אפשר להם להתמקד בשום דבר אחר מלבד הכישלון.
לעומתם, התלמידים בעלי הלך הרוח של צמיחה, אלו שמבינים שניתן לפתח יכולות, מוחם כמעט התפוצץ מרוב פעילות בניסיון להבין מה היה לא בסדר ומהי היא הדרך הנכונה לפתור את הבעיה. אזורי המוח הפעילים אצלם היו באונה הקדם־מצחית שאחראית על תכנון, אסטרטגיה ולמידה מטעויות.
המיינדסט הוא המשפיע
רמת הפעילות החשמלית בזמן שגיאות או כישלון היא זו שמבחינה בין אנשים בעלי פוטנציאל הצלחה גבוה או נמוך. מי שמתמודד עם הטעויות שלו ומנסה להשתפר, מי שמבין שחוסר הצלחה הוא מצב זמני ולא קבוע – הסיכוי שלו להצליח גבוה בהרבה מאלו שלא מסוגלים להתמודד עם הכישלון ומנסים להסתיר אותו, בעיקר מעצמם. יש לנו אשליה שהצלחה תלויה אך ורק ברמת האינטליגנציה שלנו, אבל למעשה יותר ויותר מחקרים מראים לנו שהמיינדסט משפיע על הצלחה בחיים הרבה יותר מאינטליגנציה. מעניין עוד יותר היה לגלות מה קרה בהמשך עם שתי קבוצות הילדים.
לאחר כחודש, כאשר נתנו להם לפתור תרגיל דומה, 80% מהילדים בעלי תודעה של צמיחה, הצליחו לפתור אותו בהצלחה. ומה לגבי הקבוצה השנייה? הם מצאו דרך לרמות ולהעתיק את התשובה הנכונה, או שהחלו להשוות את עצמם לחבריהם כדי לראות מי קיבל ציון נמוך יותר מהם ולהרגיש טוב עם עצמם.
מערכות ההשכלה והחינוך שלנו מעודדות את תודעת הקיבעון, מה שגורם לכך שהילדים שלנו (וגם אנחנו) הופכים אובססיביים לקבל ציונים גבוהים. הציונים מהווים עבורם אישור שהם בסדר, שהם לא כישלון - וכל נסיגה מציון גבוה מהווה אמירה על התלמיד עצמו. ואנחנו, כהורים, עושים את אותן טעויות - במקום לשבח אותם על המאמץ, אנחנו משבחים אותם על התוצאה הסופית. אנחנו נותנים פידבק על אינטליגנציה או כישרון (כמה אתם חכם, גאון של אמא, איזה מוכשר אתה), אבל זה נכשל. חשוב לחזק את התהליך, את המאמץ שלהם, האסטרטגיות שלהם, המיקוד שלהם, ההתמדה שלהם. מתן חיזוק על התהליך חשוב לכך שהילדים יהיו עמידים וישנו את התודעה שלהם ממקובעת לגמישה.
לא להסתיר - להתגבר
כאשר נותנים לילדים חיזוקים על התהליך ולא על אינטליגנציה, זה מאפשר בסיס יציב ללמידה וצמיחה. ילדים בעלי תודעת צמיחה מוכנים לצאת מאזור הנוחות ולנסות אתגרים חדשים. והדבר הכי משמעותי שהם עושים – הם מוכנים לקחת את הסיכון ולהיכשל, כי הם מבינים שחוסר ההצלחה שלהם הוא זמני בלבד ולא מעיד שום דבר עליהם. בכל פעם שהם טועים ומנסים להבין מה היה לא בסדר - הנוירונים במוחם יוצרים קשרים חדשים וחזקים יותר. קשרים אלו הם הבסיס לחוזק מנטלי ולעמידות. אצל תלמידים בעלי תודעה של קיבעון – נרשמת ירידה בציונים בכל פעם שהרמה של חומר הלימוד עולה.
לאמונות שלנו יש יכולת לקבע אותנו או לאפשר לנו לממש את הפוטנציאל שלנו. בין שאנחנו מודעים לאמונות הללו ובין שלא. אמונה שהאינטליגנציה שלנו גמישה וניתן לפתח אותה, מול האמונה שהאינטליגנציה שלנו היא יכולת קבועה ואינהרנטית. אנשים שמאמינים שאינטליגנציה היא תכונה קבועה, עסוקים כל הזמן בשאלות - האם אצליח או אכשל? האם איראה חכם או מטומטם? האם אתקבל או אדחה? שאלות מהסוג הזה גורמות לנו להסתיר את הליקויים שלנו במקום להתגבר עליהם. הן גורמות להסתובב בקרבת אנשים פחות טובים מהם, שרק יחזקו את ההערכה העצמית שלהם, במקום כאלה שגם יאתגרו אותם לצמוח. הם יחפשו אתגרים שהם בוודאות יצליחו בהם, במקום לחפש אתגרים שימתחו ויאתגרו את היכולות שלהם.
אבל חשוב להבין, זה לא שאנשים בעלי תודעת צמיחה לא לוקחים קשה כישלון, אבל זה לא מגדיר אותם. זו בעיה שיש להתמודד איתה וללמוד ממנה. אז בפעם הבאה שהילד שלכם לא מצליח בבעיה מסוימת, תנסו להבין כיצד הוא מתמודד עם האתגר. האם אני לא מספיק חכם כדי לפתור את זה, או שפשוט לא הצלחתי לפתור את זה עדיין, אבל זה לא אומר כלום על היכולת שלי לפתור את אותה בעיה בעתיד.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה