1. מי שחלם
עשרות שנים אנו חולמים על "מזרח תיכון חדש". רוב הזכויות המפוקפקות שמורות למלך חולמי המלכים שמעון פרס. הנ"ל נהג להתיש כל מי שהסכים להקשיב לו על העידן שבו המזרח התיכון יהפוך למקום שבו העמים יפסיקו לחשוב על מלחמה ויתחילו לחשוב על שיתוף פעולה, תושביו יפסיקו לשפוך דם ויבינו שרק שיתוף פעולה יביא לפריחה ושגשוג לכולם. פרס המציא גם את המושג "שלום כלכלי", חלם על תעלות, צינורות ומסדרונות מהמפרץ הפרסי עד גיברלטר ולא שם לב שרוב מאזיניו, או לפחות אלה שהקשיבו, מביטים בו בתוגה חומלת.
ישיג את יעדו? כך מחלוקת פנימית במערכת הביטחון תסייע לנתניהו בדרך לנורמליזציה
יוכלו לעמוד מנגד? ההצעה המפתה של ארה"ב לסעודיה וישראל
עשורים אינסופיים הייתה ישראל קול קורא במדבר, תרתי משמע, בדיבורי הסרק על השלום הגלובלי, האזורי, המחוזי והאינטרגלקטי. החברים נקראו לחדר האוכל, אבל לא באו. אף אחד לא ראה אותנו ממטר. כשאופוריית אוסלו התפוצצה, הפך פרס מבעל החזון לבעל האסון. רעיונותיו נראו תלושים מהמציאות המדממת והשנאה הרוחשת, הזויים ונאיביים. אגב, הוא לא זנח אותם גם אז.
ובכן, זה קורה. פרס, כרגיל, הקדים את זמנו. השבוע נכחתי בכנס "הפסגה הגלובלית של המזרח התיכון" של האתר האמריקאי־מזרח תיכוני אל־מוניטור (גילוי נאות, אני כותב בו). הכנס התקיים בניו יורק במקביל לעצרת האו"ם, והליין־אפ היה מרשים: מלך ירדן עבדאללה, ראש ממשלת עיראק מוחמד שיה אל־סודאני, שר החוץ העומאני סייד בדר אל־בוסייני, שר החוץ התוניסאי נביל עמר, ראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאטי, יועצו המיוחד של שליט האמירויות ד"ר אנואר גרגש, ד"ר מג'יד אל־אנסארי, יועץ מיוחד לראש ממשלת קטאר, בכירי הממשל האמריקאי עמוס הוכשטיין וברברה ליף ועוד רבים ובכירים.
לו הייתי טס למאדים לפני 15 שנה וחוזר ישירות לכנס הזה, הייתי בטוח שאו שעובדים עליי או שכולם נהיו שמעון פרס. כל המרואיינים דיברו על שיתופי פעולה, צינורות נפט וגז משותפים, אזורי סחר חופשי, בריתות אזוריות, שיתוף פעולה כלכלי, אקלימי, טכנולוגי. הנושא הפלסטיני הוזכר פה ושם, אבל רק כדי לסמן "וי".
אלה שלא מקיימים קשרים עם ישראל (עיראק, נניח), פשוט לא הזכירו את שמה. אלה שכן, דיברו תכלס. הייתה ביקורת לא פשוטה על הקיצוניות של הממשלה הנוכחית, אבל לא הייתה שבירת כלים, לא הייתה הפיכת שולחן, התרחבות תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה במזרח התיכון נראית עובדה קיימת, אירוע שכולם מרוויחים ממנו.
ד"ר גרגש מהאמירויות הודה ש"ההסכם עם ישראל עובר ימים קשים בגלל הממשלה הנוכחית", אבל ציין כי ההסכם עצמו הוא "הצלחה". כמעט כולם הדגישו שהם לא מעלים בדעתם שלום בין ישראל לסעודיה בלי פתרון, או לפחות קידום הסוגיה הפלסטינית באופן משמעותי, אבל שפת הגוף שלהם לימדה שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות.
ישראל מחכה לרגע הזה בסביבות 50 שנה. והנה, ברגע שהוא סוף־סוף הגיע, ישראל ברחה. ממצב שבו לא היו לנו פרטנרים הגענו למצב שאנחנו לא פרטנר. עד לפני כמה שנים אנחנו היינו אלה שהתחננו לשאר השחקנים במזרח התיכון להבין את גודל השעה, להתרומם לגובה הרגע, לאפסן את הדעות הקדומות והשנאות בבוידעם ולבוא לדבר שלום כדי שכל העמים באזור ייהנו משגשוג. והנה, כשהתרחש הנס וזה קרה, מהפך: התחלפנו עם הקיצונים. כמעט כולם מסכימים להנחה שעם הקואליציה הנוכחית של נתניהו יהיה קשה מאוד לעשות עסקים, או נורמליזציה.
אני כותב את כל זה למרות האופטימיות שפוזרה בימים האחרונים בעניין המו"מ בין ישראל לסעודיה. אני מתפלל שהשלום הזה יפרוץ, כי זה אירוע בקנה מידה היסטורי גדול אפילו יותר מענייני נתניהו. אבל כל מי שמצוי בסוד העניינים יודע שהדבר היחיד שמעיב כרגע על הסיכויים שזה יקרה, הוא הנושא הפלסטיני. כי דווקא עכשיו, כשההזדמנות ההיסטורית נקרית על דרכנו, דרך חלון הזדמנויות של מפגש אינטרסים נדיר בין וושינגטון, ריאד וירושלים, הקואליציה השלטת בישראל מכילה את הגורמים הקיצוניים ביותר שנכחו בקואליציה ישראלית אי־פעם, כאלה שאין שום סיכוי לשכנע אותם להבין את גודל השעה.
ולא, לא מדובר על הקמת מדינה פלסטינית. לכולם, כולל מוחמד בן סלמן, ברור שזה לא על השולחן. רשמו לפניכם: מדובר ב־SPM, ראשי תיבות של "צעדים משמעותיים בתחום הפלסטיני" (significant Palestinian measures). זה המינוח החדש. ההערכה היא כי בנוסף לחבילות וצ'ופרים כלכליים מגוונים, החבילה הזו חייבת לכלול העברה מסוימת של שטח מאזור C לאזור B (משליטה ישראלית מלאה לשליטה ישראלית־פלסטינית משותפת), אישורי בנייה לפלסטינים בשטחי B והקפאה של הבנייה בהתנחלויות לפרק זמן שלא נקבע עדיין.
האם קואליציית נתניהו מסוגלת לבצע מהלך כזה? מי שחושב שכן, ירים את ידו. נתניהו לא מצליח בשבועות האחרונים להעביר צעדים צנועים בהרבה. ככלבלב הסופג חבטה בעיתון מגולגל על אפו, מגורש נתניהו בחזרה הביתה בכל פעם שהוא מנסה להעביר בקבינט איזו חמישית הטבה לאבו מאזן. בימים רגילים נתניהו אמור להחליף בשלב הזה את הקואליציה כמו שמחליפים גרביים מלוכלכות. להשליך את 14 המנדטים של בן גביר וסמוטריץ' לסל הכביסה, כלומר לפח האשפה של ההיסטוריה, ולהכניס במקומם את 12 המנדטים של גנץ.
עכשיו, נסו להיות בני גנץ. האמריקאים ינסו לשכנע אותו. נדמה לי שיהיה קל יותר לשכנע את בן גביר. גנץ כבר עשה את זה פעם אחת. גם אז זה נראה כמהלך היסטורי להצלת המדינה. הוא עשה אותו ממניעים פטריוטיים (ויקפצו לי כל מגדפיו), אבל שרד בקושי. "תחשוב על זה רגע", אומר גורם אמריקאי, "יש כאן שלושה הישגי ענק במהלך אחד: שלום היסטורי עם הסעודים, שמקרב את ישראל לסיום הסכסוך עם העולם הערבי, הצלת הדמוקרטיה הישראלית על ידי גניזת החקיקה, והרגעת השטח הפלסטיני. איך אומרים לא לדבר כזה?".
הסיכוי שגנץ יגיד כן, נמוך מאוד. אני לא מאשים אותו. הדילמה תהיה איומה. אם וכאשר נגיע לצומת הזה, אני מניח שהאמריקאים יפעילו עליו מכבש. הוא יצטרך, שוב, לבחור בין האינסטינקט הפוליטי והאישי שלו לבין הצורך הלאומי. הוא יצטרך להתאבד בפעם השנייה. הוא יצטרך לחתום על עסקה עם מי שמעולם לא כיבד את חתימתו.
2. בין אוסלו לריאד
תנוח דעתכם: הסכמי אברהם הגיעו במשמרת של נתניהו ומגיע לו קרדיט עליהם. הוא שלישי בתור, אחרי הנשיא טראמפ וג'ארד קושנר, אבל במעמד שווה. נכון, הוא העדיף סיפוח, אבל זה מה שיש והוא חתום על זה (אם כי, העט נעלם). ההצטרפות הסעודית היא המשך ישיר להסכמי אברהם. מוחמד בן סלמן הולך בעקבות מי שהיה מוחמד בן זאיד, שליט האמירויות, מהמרשימים במנהיגי האזור.
ועכשיו הפאנץ': הסכמי אברהם והנורמליזציה עם סעודיה (אם תקרה) לא היו באים לעולם ללא הסכמי אוסלו. אין חיה כזו. אין אפשרות כזו. אין תוכנה כזו. קראתי איפשהו לאחרונה שהסכמי אוסלו הם הצלחה ישראלית דרמטית. למה? כי ההסכמים האלה מאפשרים לאפסן את הבעיה הפלסטינית עמוק בבוידעם, בלי להקים מדינה פלסטינית. ללכת עם ולהרגיש בלי. "מצב הביניים", שעל פי ההסכמים אמור היה להימשך שש שנים בלבד, הכפיל את עצמו פי חמישה, ועוד היד נטויה.
בינתיים העולם השתנה. ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית (עוד נחזור לזה), מודיעינית, מדעית וכלכלית. העולם הערבי מבין שחיבור אליה לא יפגע בו, אלא יקדם אותו. יש בישראל כל מה שהערבים צריכים, ויותר. חקלאות, כיפת ברזל, תוכנות ריגול משוכללות, גז טבעי, רפואה מודרנית, טכנולוגיה עילית, יזמות אינסופית וכו'. ומה עם הפלסטינים? הם מנהלים את חייהם בעצמם והשכילו להגיד "לא" לכל יוזמות השלום עד עכשיו. אז שיחפשו אותנו.
והנה, אף שאין מו"מ בין ישראל לפלסטינים, שהמצב בשטח רותח, שאין אופק מדיני ואין תקווה, יש אפשרות ממשית לשלום עם סעודיה. למה? כי ביידן חייב הישג מדיני ערב בחירות, שיוכיח שהוא עדיין חיוני, פעיל ומשפיע במזרח התיכון. מוחמד בן סלמן רוצה להתכונן לגרעין איראני דרך גרעין אזרחי (בינתיים), נשק אמריקאי (והרבה), ברית הגנה (מופחתת) עם האמריקאים ועוד צ'ופרים כיד הנשיא. וישראל, אתם מכירים.
אבל זה לא פשוט. צלה של הקואליציה הנוכחית מעיב על האירוע כולו, כמו גם על שגרת התחזוקה של הסכמי אברהם. כנס שני של "תהליך הנגב" (הראשון נערך בנגב בימי ממשלת השינוי) נדחה שוב ושוב. הוא אמור להתקיים במרוקו, אבל בכל פעם שנדמה שהולכים על זה, בן גביר או סמוטריץ' עושים או אומרים משהו מטורלל והמרוקאים נבהלים.
יותר ויותר סימני אכזבה נרשמים בבירות שונות במזרח התיכון ממעלליה של ממשלת ישראל. אף אחד לא מצפה מישראל לפרק את ההתנחלויות, אבל המאמץ להבעיר את השטח, להרחיב במהירות את המאחזים ולקבוע עובדות בשטח שיסכלו לצמיתות כל פתרון מדיני עתידי, מוחק את החיוך האופטימי מפרצופיהם של האמירותים, הבחריינים, המרוקאים, העומאנים וכמובן גם הירדנים והמצרים, אבל הם כבר רגילים. אף אחד לא שובר את הכלים בשלב הזה, אבל אף אחד גם לא מדיח אותם.
מה שנותר זה לדמיין איפה היינו עכשיו אם בישראל הייתה ממשלה נורמלית. כלומר, רגילה. ממשלה כזאת מוזרה של אנשים שקמים כל בוקר ומנסים לעשות טוב למדינה, ולא להמשיך לבזוז את הקופה למען הבייס המצומצם שלהם. ממשלה שאין בה כהניסטים ואין בה גזענים ואין בה חשודים או מורשעים ויש בה מינימום של הבנה מדינית, היסטורית וגיאו־פוליטית. נניח, הממשלה הקודמת. אבל לא רק היא. כל ממשלות נתניהו, עד הנוכחית, היו כבר מזמן אחרי טקס החתימה עם סעודיה. למי ששכח, זה היה נתניהו שנשא בזמנו את נאום בר־אילן. לא, הוא לא היה אז ראש האופוזיציה.
כוכבית: הלוואי ואתבדה. הלוואי שנתניהו יצליח לרבע את המעגל ולשכנע את הקואליציה לחתום על חבילת SPM שתניח את דעתם של הסעודים. צריך נס כדי שזה יקרה, אבל לא חסרים אצלנו כאלה שמאמינים בנסים.
ועוד לא דיברנו על העשרת האורניום. אם נתניהו היה עכשיו יו"ר האופוזיציה, הוא היה כבר מבעיר את היקום כולו בזעקות הגעוואלד על זה שהבוגדים מוכרים את עתיד העם תמורת נזיד גמלים ופוטו־אופ עם כמה גלביות וכאפיות מוזהבות. הרי רק לפני שנתיים אותו נתניהו צילם סרטון באנגלית כדי להסביר לעולם שהדמוקרטיה הישראלית מתה כי הממשלה רוצה להעביר את "חוק הפייסבוק" (שהוא בעצמו מעביר עכשיו).
רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי האמריקאי־יהודי, נחשב לאבי פצצת הגרעין. אחרי הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי ופתיחת מרוץ החימוש הגרעיני בין המעצמות, הוא הבין מה הצעצוע החדש הזה עלול לעולל לעולם.
בספר "פרומתאוס אמריקאי", הביוגרפיה שנכתבה על אודותיו, הוא נשאל על יחסו למדינות שיצהירו שהן בונות יכולת גרעינית לצרכים אזרחיים בלבד. "יהיה למשטר פיקוח קשה מאוד לעלות על הסטה של אורניום או פלוטוניום מועשרים ממפעלי אנרגיה גרעינית אזרחיים לצרכים צבאיים. ניצול אנרגיה גרעינית לצרכי שלום (אזרחי) תמיד יהיה קשור קשר הדוק ובל יימחק ליכולת לייצר פצצת אטום". ובמילים אחרות: אין יכולת אמיתית לפקח על מי שיכול להעשיר אורניום על אדמתו, ולוודא שלא ינצל אותה בחשאי כדי להגיע לגרעין צבאי.
הגיע הזמן שנשלים עם התופעה הזו: להתפשר על ביטחון ישראל מותר רק ל"מר ביטחון ישראל", כלומר בנימין נתניהו. לכן, רק הוא העז לאשר בחשאי לגרמנים למכור צוללות אסטרטגיות למצרים, ורק הוא הסכים, בלי להיוועץ עם מערכת הביטחון, להסכים למכירת מטוסי "חמקן" לאמירותים, רק הוא מסוגל להסכים להפקיד טכנולוגיית גרעין בידי הסעודים, וכן הלאה. אם מישהו זולתו יעשה דבר כזה, חלילה, הוא יוקע מיד כבוגד.
מוחמד בן סלמן עצמו הכריז השבוע ש"אם לאיראן יהיה גרעין, גם לנו יהיה". אבל יש עוד: נכון לעכשיו היחסים בין בן סלמן לפטרונו לשעבר מהאמירויות, בן זאיד, אינם כתמול שלשום. בין השניים פרצה תחרות קשה. "בן סלמן לא יסכים לקבל דיל פחות טוב ממה שקיבלו האמירותים", אמר לי השבוע גורם אמריקאי בכיר, "גם בכל מה שקשור לצ'ופרים הנלווים וגם בנושא הפלסטיני. אם האמירותים קיבלו התחייבות ישראלית לא לספח שטחים ביו"ש שלוש שנים, בן סלמן ירצה משהו מרשים יותר. וכנ"ל בנושא הגרעין".
ולכן, למען ההגינות והצדק ההיסטורי, מכיוון שנתניהו הוא אבי פצצת הגרעין האיראנית (לו לא שכנע את טראמפ לצאת מההסכם, איראן הייתה עדיין רחוקה שנתיים מפצצה), אין סיבה שלא יעניק מחסדיו גם לסעודים. מכיוון שכבר אי אפשר לבקש ממילצ'ן לספק להם פצצה (בשקית שחורה, שהפקחים לא יראו), אז ביבי מצא דרך אחרת.
3. תור הזהב מתבזבז
אלון כהן, הייטקיסט ויזם סייבר, מייסד סייברארק, כתב לפני כמה חודשים טקסט ארוך שנפתח במילים האלה: "מר נתניהו, שמעתי אותך טוען אתמול בלי למצמץ שהפכת את ישראל למעצמת סייבר. תספר לנו איך בדיוק עשית זאת? אני סקרן לשמוע, בכל זאת, במקרה בסייבר ובתולדות הסייבר הישראלי אני מבין".
כהן כותב על כל יזמי הסייבר ומיזמי הסייבר המצליחים בישראל, מהקמת צ'קפוינט ב־93' ועד זמננו, וקובע שאין לנתניהו שום קשר להתפתחות או הצלחת היזמים הישראלים בתחום הזה. השבוע נזכרתי בטקסט הזה כששמעתי מכמה גורמים בפמליית נתניהו כי פגישתו עם אילון מאסק נועדה "להביא את הבינה המלאכותית (AI) לישראל". עד שלא נפנים שלפני נתניהו עסקנו כאן רק ביצוא תפוזים, הם לא ירפו מאיתנו.
הרמתי טלפון ליהונתן אדירי. בעבר היה אדירי יועצו המדיני והטכנולוגי של הנשיא פרס. בעשור האחרון הוא יזם סדרתי ומשקיע בתחום יישומי קצה של הבינה המלאכותית ברפואה ובתחבורה. הוא כבר הנפיק את אחת החברות שהקים בתחום הזה. יש לו רזומה ארוך ומרשים של סטארטאפים פורצי דרך. תפסתי אותו בהרווארד (טפו), מלמד case study בבית הספר למנהל עסקים על החברה האחרונה שהקים ומנהל - Healthy.io.
קחו אוויר. מסובך, אבל מרתק: "גם אני שמעתי את הדיבורים על זה שאלון מאסק יעזור לנו להביא את הבינה המלאכותית לישראל", אומר אדירי, "ואותי זה הצחיק". אני דווקא רוצה לבכות, אמרתי לו, "אין סיבה", אמר אדירי, "לא צריך להביא את הבינה המלאכותית לישראל, כי היא כבר בישראל. מזמן. צריך רק למנוע ממנה לברוח מכאן. כל המסגור הזה של 'נביא את ה־AI הזה לישראל' הוא מסגור קרתני.
כאילו ישראל היא איזו מדינת עולם שלישי או איזה שטעטל, ולא מדינה עם שלד טכנולוגי מהמובילים בעולם - שכבר הטביע חותם כמעט בכל ממד שקריטי לבינה מלאכותית. ישראל היא חממה חשובה מאוד לבינה מלאכותית, יש לנו יתרון גדול על פני כל המדינות האחרות, חוץ מארה"ב.
אנחנו בפתחו של עידן של גיאופוליטיקה טכנולוגית היסטורית, הכל מתעצב עכשיו מחדש, ויש לנו כל הכלים למשוך אלינו את הכישרונות הגדולים ביותר. אנחנו מחלוצי הבינה המלאכותית ונמצאים עמוק בתחום הזה כבר לא מעט זמן. אנשים לא מבינים שבטכנולוגיה, ישראל סופר־ייחודית, כי יש לה מה שנקרא full stack - ביחידה גיאוגרפית מאוד צפופה וקטנה".
מה זה הפול סטאק הזה, שאלתי. "הכוונה היא שיש לנו את כל ה'ערימה' או החבילה של הנכסים שנדרשים כדי להפוך למעצמת בינה מלאכותית. אפשר לתרגם את זה כשלד, או כעמוד שדרה שנדרש לבניית הגוף. אנחנו לא הכי טובים בשום דבר. אבל אנחנו במקום טוב בכל הדברים. זו סיטואציה אידיאלית, ואין בעולם מדינות נוספות עם יכולת כזו, למעט ארה"ב. ה'ערימה' כוללת: אקדמיה עילית, קרבה לתעשיות טכנולוגיות, עדיפות לביטחוניות, צבא, נשק. מנגנון משפטי מוכר ואמין והגנה על קניין רוחני. חברות רב־לאומיות גדולות. שבבים. כישרון ניהולי וחיבה לניהול סיכונים והון סיכון. וכסף. הרבה כסף".
ויש לנו כל זה? שאלתי. "כן", אמר אדירי, "ובכמויות. במדינות רבות באירופה עולים עלינו בפרמטר כזה או אחר, אבל לאף מדינה אין ציון גבוה ביותר משני פרמטרים. לנו יש בכולם. ציון 8 ומעלה. ולכן לא צריך לעזור לנו להביא את הבינה המלאכותית, צריך לעזור לנו לוודא שהיא לא תנטוש אותנו, כי התהליך הזה כבר החל בגלל כל מה שקורה מסביב".
ביקשתי דוגמאות. "בבקשה", אמר אדירי, "כשמיקרוסופט רצו להתחרות בסירי של Apple - הם הקימו את מנוע ה־AI המתחרה (קורטנה) כאן בהרצליה. המנוע של כל החישוביות בצילום באפל, גוגל וסמסונג, כאן. השבבים שמייצרים בינה מלאכותית יוצרת, כאן. 'נובה מכשירי מדידה הישראלית' היא אחת משתי החברות היחידות בעולם שיודעות לוודא איכות ייצור של שבבי 6 ננומטר. מלאנוקס. אנפורנה לאבס. ויש עוד הרבה".
מה הסוד, חוץ מהסטאק, שאלתי. "יש גם את האנשים", אמר אדירי, "קח כמה שמות: אביגדור וילנץ (שבבי אנפורנה, הבאנה), יש את עדי שמיר, שנחשב ה־אס בעולם בכל מה שקשור לפרוטוקול ההצפנה, שנקרא RSA, אז תדע שהאות S כאן היא מהשם שמיר. האיש הזה הוא דוגמה לעוצמות וליכולת של האקדמיה הישראלית לפתור בעיות שמייצרות ערך עצום לתעבורת מידע באינטרנט.
ופרופ' יואב שוהם שחזר לפני 15 שנה מסטנפורד וכבר מכר כמה חברות בתחום הבינה המלאכותית, חברת AI21 שהקים היא המתחרה החזקה ביותר של צ'ט ג'יפיטי בעולם. ויש את אמנון שעשוע ממובילאיי, שם הקטע הוא איך בינה מלאכותית 'רואה'. מאחורי כל שם כזה יושבים אלפי מהנדסות ומהנדסים שייסדו בישראל את ה־stack שאנחנו מדברים עליו והוא באמת נדיר בעוצמתו.
"בתחום המעבדים יש לנו כאן את המחקר והפיתוח של אינטל, את אנפורנה והבאנה לאבס של אביגדור וילנץ, מחלוצי התחום, וכשאפל מקימה כאן את אפל ישראל, מגיע ערבי נוצרי מנצרת, מומחה לשבבים, והופך לאיש החשוב ביותר בעולם במה שנקרא שבבים ייעודיים לחישוביות מתקדמת. ג'וני סרוג'י, בוגר הטכניון, יושב היום חדר מול טים קוק מנכ"ל אפל והוא מספר שתיים בחברה. הוא בעצם האבא של כל החומרה של אפל. וצריך להבין שהרבה מהארכיטקטורה שאני מתאר כאן, מגיעה מישראל".
אדירי ממשיך: "עוד לא דיברנו עוד על מלאנוקס של איל וולדמן, שעשה אקזיט ענק. בדיעבד מתברר שהטכנולוגיה של מלאנוקס הפכה מנוע קריטי לחברה הרוכשת (nvidia), שחצתה לאחרונה את שווי טריליון דולר, בזכות חיוניות המעבדים שלה למהפכת הבינה המלאכותית. יש לנו מאגרי ידע ויכולת עצומים בכל היסודות של הבינה המלאכותית, במה שנקרא הביוב, הברזלים, המעבדים, השבבים. נקסט סיליקון הישראלית היא מעצמה בייצור שבבים לבינה מלאכותית. צריך שהישראלים יידעו את זה".
אפשר לדבר עם אדירי על זה עד בוא המשיח, או לפחות בינתו המלאכותית. "אסור לשכוח את קובי ויהודית ריכטר עם אורבוטק, יש כאן מוחות נדירים. וככה קמות החברות הטובות שהופכות למובילות התעשייה. זה מה שקרה בהייטק ובסייבר, וזה מה שקורה בבינה המלאכותית. וחברה טובה מתאפשרת לא בהצטיינות יתרה בתחום מסוים, אלא ברמה גבוהה בכל התחומים. ולכן, מי שאומר שיביא לכאן את הבינה המלאכותית, לא יודע במה מדובר. הבינה המלאכותית צריכה מקום שהיא יכולה לשגשג בו. מדינה שיש בה אנשים שלמדו הצפנה אצל פרופ' עדי שמיר, או יואב שוהם, ואת כל המטען והכישרון שנפלט ממערכת הביטחון כל שנה.
"תגיד, שמעת על פרופ' דוד מנדלוביץ מאוניברסיטת ת"א? אז תשאל את סמסונג עליו. בצמתים קריטיים בייצור הטלפונים החכמים שלהם, הם בחרו לרכוש שתי חברות שהוא הקים, מה שאפשר להם לייצר את המצלמות הטובות בשוק ולקחת נתח שוק משמעותי מאייפון. יש את יעל פריץ', שהיא מדענית פורצת דרך בתחום הזה. ותאמין לי שרק נגענו בקצה.
"ועוד משהו: מה שהאמריקאים עושים עכשיו מול הסינים, הדרך שבה הם חונקים את סין בנושא השבבים, זה אירוע בקנה מידה של המהפכה התעשייתית. עתידן של כל המדינות בתחום הזה, שהוא ההווה והעתיד, ייקבע בשנים האלה. למי שיש את כל הנכסים, כמונו, יש מקדמה. צריך להיות מחובר לצד המנצח, שזה האמריקאים. וגם את זה יש לנו. הבעיה היחידה היא מה שקורה בניהול הפנימי אצלנו, המהומה סביב החקיקה, אי־הוודאות. זוהי השמדת ערך שאין לתאר. אנחנו על סף תור זהב שבו נוכל להפוך למעצמת־על, יש לנו את כל היתרונות והסיבות, ואנחנו מחבלים בזה במו ידינו. אבל יש עוד זמן לתקן".
עד כאן אדירי. הוא מתאר קצה קרחון של מצוינות, יזמות וחדשנות ישראלית שהזניקו אותנו לגבהים שמהם אנחנו נופלים עכשיו. נתניהו כתב פעם טיוטת ספר (שלא פורסם) בשם "הנמר הישראלי". ובכן, זהו הנמר הישראלי. מי שחונק אותו עכשיו, זה נתניהו. כמעט כל ההייטק מפגין עכשיו נגדו. כולל סייבר, בינה מלאכותית ומה שתגידו.
אם תערכו בחירות דמיוניות בכל התחומים הללו שבזכותם אפשר לכנס כל שבוע את ועדת הכספים ולהעביר עוד כמה מאות מיליונים לצרכיהם הגדלים של הסקטורים הלא יצרניים במשק, תגלו שנתניהו בקושי עובר שם את אחוז החסימה. כל תשתית המצוינות הייחודית הזו, שמקנה לנו את היתרונות שעליהם דיבר אדירי, מונה כמה עשרות אלפי ישראלים. גם אם יעזבו רק רבע מהם, התרסקנו. נתניהו יודע את כל זה וממשיך בדרכו. סעודיה או לא, על זה לא יהיה אפשר לסלוח לו לעולם.
4. התעוררנו מהשנ"צ
הארץ געשה השבוע מהלינץ' שכמעט נערך ביגאל לוינשטיין, הנושא משום מה תעודת רב, כשהמסכן הטהור והקדוש הזה בסך הכל בא "למסור שיעור" בתל אביב. חברים, תתרגלו. החגיגה נגמרה. הליברלים התעוררו מהשנ"צ, שתו לאטה שיבולת שועל ונכנסו (בקורקינט חשמלי) לאירוע.
דקה לפני שהוא נכנס לקוראלס, חמורו של משיח משגר זוגיה (בעיטה אחורית) באלה שמצליפים בו כבר שנות דור. הלוינשטיין הנ"ל הוא אחד מגדולי המסיתים נגד קהילת הלהט"ב. אף אחד לא הפגין נגדו בגלל "יהדותו". הפגינו נגדו בגלל דעותיו, בגלל שטיפת המוח שהוא מבצע בתלמידיו, בגלל נועם ההליכות לכאורה שבו הוא וחבריו מנסים, ללא הפסקה, לשנות גם את אורחות חיינו, מנהגינו וחינוך ילדינו.
זה פשוט: כמו שקבוצות דיקטטוריות, משיחיות, לאומניות או דתיות קיצוניות כבר השתלטו על מדינות בחסות הדמוקרטיה, כך מנסים לעשות לנו את זה כאן, עכשיו. "האחים המוסלמים" במצרים הם רק דוגמה אחת מני רבות לניצול הדמוקרטיה כדי לקעקע אותה. טיפוסים שמאמינים ומפיצים דעות אנטי־ליברליות, לא יוכלו להשתמש בליברליות כדי להצליח.
לא, אנחנו לא מסכימים שתבנו לעצמכם מוסדות השפעה בלב השכונות שלנו, בדיוק כפי שאין שום סיכוי שתנועת הנוער "איגי" של הלהט"ב תוכל להקים קן בלב בני ברק, אלעד או ביתר עילית. אנחנו נסכים שתיגשו לילדים שלנו ביציאה מבית הספר רק כשאתם תסכימו שאנחנו ניגש לילדים שלהם ביציאה מבית הספר שלהם. הגיע הזמן שנפסיק להתנצל. אין לנו כוונה לממן את החורבן של עצמנו, ונגמרו הימים שבהם הקיצונים ה"מותקפים" צעקו געוואלד וכולנו התיישרנו.
הגעתי אמש לראש יהודי בתל אביב, לחזק את ידידי ישראל זעירא. ישראל ויתר על חיים נוחים ובית פרטי ביישוב שהוא סביבתו הטבעית, ובא לגור בתל אביב רק כדי להרבות אהבה ולחזק את הזהות היהודית. זה לא מפריע לכל מי שרוממות הליברליזם בגרונם לתקוף אותו.
— הרב יגאל לוינשטיין (@HaravIgalLevins) September 20, 2023
מטרתי אתמול בתל אביב כמו בכל הפעילות שלי… https://t.co/QFG2Sdqe81
אחרי שאמרתי את כל זה, אני הייתי נמנע מחלק מהכינויים שהודבקו ל"רב" לוינשטיין באותה הפגנה. אני עדיין מאמין שאנחנו יכולים לקיים מחאה עוצמתית, אפקטיבית, מרתיעה ויעילה בלי הסגנון שאפיין את מכונת הרעל בימים שבהם צרה על האומללים ההם. מאיפה אני יודע את זה? פשוט מאוד: כי זה קורה. המחאה עוצמתית, משפיעה ואפילו מרתיעה בלי להיות אלימה ובלי להשתמש בשפת ביבים. זה צריך להישאר בדיוק ככה.
כמה ימים למחרת ה"פוגרום" בלוינשטיין בתל אביב, הגיע הרב גלעד קריב לכותל המערבי. הוא חטף שם מקלחת קרה וקבועה של "עמלק". תגידו, אבל הוא רפורמי! הרי אפילו לוינשטיין טען פעם שהרפורמים הם זרם בנצרות, לא? אז ראשית, לא. הרפורמים הם יהודים טובים, הרבה יותר טובים מהלוינשטיינים. הם אחים שלנו בארץ והם אחים יקרים ותורמים שלנו בגלות. שנית, מי שחטף שם לא פחות, ואולי יותר, הוא שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. אבל כשמי שחוטף הוא מהצד הליברל־דמוקרטי, אז הצווחנים והגדפנים הם "קומץ" שלא מייצג את הכלל.
נאמר זאת כך: הקומץ הליברלי (שמהווה בין 40% ל־50% מאוכלוסיית המדינה) גמר להרכין ראש, גמר להתנצל, גמר לחטוף יריקה ולטעון שזה גשם. העגלה שלנו מלאה כל טוב אבל קצת קשה לה להמשיך לגרור במעלה ההר את העגלה שלכם.
ביד אחת אתם שוברים בימים אלה את כללי המשחק ואת כל המסגרות שייצרו את הנס הישראלי, ביד השנייה אתם דורשים מאיתנו להמשיך להבליג ולהכיל הכל. לא יקרה. מעתה והלאה אתם לא תוכלו לעשות לידנו מה שאנחנו לא יכולים לעשות לידכם. וגם אחרי כל זה, יש עדיין הטיה בולטת לטובתכם. הרי אתם מתעקשים שלא נשתמש בתחבורה ציבורית גם כשאנחנו לא לידכם. למשל.