בנסיבות שאין זה המקום לפרטן, נאלצנו לשלוח לליסבון מפתח קטן של תא דואר. הגברת קיפניס אומנם אמונה על ניהול חברה שעבורה שליחויות לחו"ל הן עניין שבשגרה, אבל להצעתי שמא תשתמש בהן (בתשלום וברשות כמובן!), היא הגיבה בזעזוע כאילו הצעתי שנשדוד באיומי נשק את סניף הבנק השכונתי. אומנם קטונתי מלזלזל במלאכה שמכבדת את בעליה כמו שוד מזוין, אבל אני מניח שאילו היינו יודעים מראש את קורותיה של החבילה, היינו בוחרים באופציה הזאת.

בבוקר חם ולח של תחילת אוגוסט, שינעתי את הגברת על אופנועי לסניף הדואר שברחוב הירקון. זה אומנם אינו סמוך למקום מגורינו, אך כל מי שניסה להתנהל מול דואר ישראל לאחרונה יודע שסניפיו התמעטו כאשדות במדבר. כאן אציין שאומנם הבטחתי לגברת קיפניס שלא אוסיף לחלוק את חייה עם הקוראים, אבל אני מקווה שקצפה לא ייצא אם אבהיר שמדובר באישה נבונה, שהאנגלית שגורה בפיה - ויתרה מזאת: משנעת היא דברים חשובים הרבה יותר ממפתחות מקצה הגלובוס לקצהו האחר. כלומר, חזקה עליה שתדע איך לתפעל חבילה.

פרטי הנמענת שורטטו בכתב יד ברור על המעטפה, פרטי הקשר של השולחת נכתבו אף הם בצדה האחר - והמשלוח יצא אל דרכו מערבה. מהר מאוד אף קיבלנו אישור רשמי על כך: בתאריך 9 באוגוסט בשעה 08:23 בבוקר אושר לנו כי “פריט הדואר התקבל למשלוח ביחידת הדואר ירקון". לא חלפו אלא שלוש דקות בלבד, ובשעה 08:26 הבהב הטלפון של הגברת בשנית, כדי לשמח אותנו בהודעה שלפיה הפריט הועבר למרכז המיון, לשם הכנתו למשלוח לחו"ל.

אומנם אותה הודעה נשלחה שוב בשעה 11:07 של אותו היום, אבל הן הגברת והן אני איננו מהנטפלים לזוטות - ועל כן נדלג היישר אל יום המחרת, עת בשעה 19:52 בישר הטלפון החכם כי פריט הדואר נשלח לפורטוגל! שישה ימים, כמניין ימי המלחמה ההיא, חלפו עלינו מבלי שקיבלנו דרישת שלום מפריט הדואר שלנו - ועל כן גאה לבנו בשמחה פראית עת הגיעה ההודעה המבשרת על קליטתו במרכז המיון בפורטוגל. אומנם השעה הייתה רק 06:49 בבוקר, אבל הרי אין שעה מוקדמת מדי לבשורות משמחות, נכון?

עוד באותו היום בשעה 20:52, התבשרנו כי פריט הדואר יצא ממרכז המיון בפורטוגל, ולמחרת היום, בשעה 08:08 בדיוק, התקבלה ההודעה כי “פריט הדואר הועבר ליחידת הדואר הסמוכה לנמען". אלא שעוד באותו היום, בשעה 11:46, חלה תפנית מדאיגה בעלילה עם קבלת ההודעה הבאה: “התבצע ניסיון מסירה בפורטוגל".

עבדכם הנאמן הוא אסקופה נדרסת לרגליה של הגברת קיפניס, אבל רגישות למילים היא בכל זאת חלק מעבודתו־עבודתי, ולפיכך לא נעם לי כלל צליל המילה “ניסיון". בכל זאת, לא צלצלתי בפעמונים: כמו כל בר דעת (נניח) הנחתי שיתבצע בקרוב ניסיון מסירה נוסף, בטרם יועבר הפריט למרכז איסוף כלשהו, שממנו ניתן לאסוף אותו עצמאית, כמקובל במקרים שכאלה.

אלא שלא מרכז ולא איסוף: מקץ 12 ימים שבהם לא יצר איש קשר לא עמנו ולא עם הנמענת, קיבלנו הודעה (בשעה 05:53, שהיא 03:53 שעון ליסבון!) כי הפריט “מטופל בפורטוגל ויישלח לישראל". כך בוודאי הרגישו במרכז הבקרה של החללית "בראשית", עת התרסקה זו על הירח (כלומר, אם לא נשאבו לוואקום שהותירו אחריהם בני הזוג נתניהו, שנמלטו בבהלה, בטרם ידבק בהם ריח הכישלון). 

כשלנו, אבל להתעצבן באמת התחלנו רק כאשר התקבלה ההודעה למחרת היום, בשעה 14:33, כי “דבר הדואר מעוכב על ידי הרשויות המוסמכות". בתרגום לעברית: מדינת ישראל דורשת מאיתנו מכס על פריט דואר שנשלח על ידינו מתל אביב ושב אליה מבלי שנפתח!
אני הייתי בעד להפגין בקפלן עד שתישרף המדינה, אבל האישה הנבונה שלצדי החליטה לשלם את הכופר, וכך בתאריך שאין סימבולי ממנו, 11.9, התקבלה ההודעה האחרונה: “הפריט יצא ממשרדי הדואר במודיעין ובשלבי העברה ליעדו". 

גם בכך לא תמה הסאגה: הגברת קיפניס נאלצה לחכות לשליח, שהבהיר שמאחר שאין לו חניה זמינה באזורנו (אין חניה בלב העיר, מי שמע כדבר הזה?), עליה להפסיק לאלתר את פגישת הזום החשובה ולרדת לאסוף ממנו את החבילה. הנה כי כן: גם שילמנו דמי משלוח, גם העברנו יותר מחודש בתהליך, גם נשאנו בהוצאות מכס שטיבן לא התברר עד עצם היום הזה - וגם חזרנו לנקודת ההתחלה: המפתח שנדרש לפתיחת תא דואר בליסבון, פורטוגל, נמצא עמנו בתל אביב.

כאן אירע בכל זאת נס קטן, עת הכריזה מרת קיפניס כי נוכח הכישלון, היא תשקול שימוש בשירות השליחים של מקום עבודתה. לאור זאת אבקש להבהיר כי אני מצדי, עדיין בעד שוד מזוין! (מוקדש בהערכה רבה לבכיר כותבי ישראל בכל הזמנים, אפרים קישון המנוח, שלו היה מתהלך בינינו היום היה ודאי משכיל להפוך טור זה לספר, סרט ומשחק קופסה מצליח).