אין לי מושג אם הוא עדיין קיים, אבל לפני כמה שנים, בשבתות, איפשהו בשרון, התקיים שוק יד שנייה בתוך מבנה עצום, שעל אף גודלו נראה כי כל משב רוח סורר יכול להפוך אותו לחורבה. הייתי אז בסביבות גיל 28 ובדיוק קיבלתי רישיון (כן, אני יודעת, לקחתי את הזמן), ורציתי לצבור זמן הגה. הנסיעות הלוך וחזור לקניון בת ים, שהסתכמו בחמישה ק"מ בסך הכל, לא הספיקו לי. ביקשתי ממי שהיה בעלי לנסוע רחוק יותר. הוא גדל בתל מונד ואת אזור השרון אוהב מאוד. בכל פעם שחלפנו על פני מרבד דשא, שדה גדול או איזה יער, סיפר ששם, בדיוק שם, היו פעם המון חוות ותחביבו היה להבריז מבית הספר, “לשאול" סוסים בלי רשות ולרכוב עד הערב. אלף פעם שמעתי את הסיפור הזה ובכל פעם עשיתי עצמי מתלהבת מחדש.

הנסיעה הייתה קשה מאוד, קיבלתי המון הערות ונזיפות, והכבוד העצמי שלי וחוסר החשק לקבל ביקורת, בפרט במקומות מפחידים כל כך עבור נהגת חדשה, כמו כביש ראשי, כבישים צרים ופיתולים לא נעימים, גרמו למריבה מזעזעת שגרמה לנו לעצור את הרכב דווקא מול המבנה הענק הזה. ככה ישבנו שנינו בשתיקה, הוא יצא מהרכב להדליק סיגריה, ובלבי גמלה החלטה שמחר אני מתגרשת, אף שטרם התחתנו אז. שני ילדים.

פתאום ראיתי נחיל אנשים הולך לכיוון המחסן הגדול הזה. ניסיתי להבין מה יש שם, חיפשתי שלט - אבל לא היה. הגרוש (העתידי) שלי נכנס אל הרכב ואמר “את אוהבת תקליטים, נכון? בואי, יש פה יד שנייה, את תיהני". ניסיתי לצאת מהרכב בלי הצלחה. “אולי אם תוציאי את החגורה יהיה לך קל יותר", אמר ונקרע מעצמו. זעמתי אבל שתקתי, בשביל קניות אעשה הכל.

זה היה שוק ממש יפה. לא זול, אבל היה בו הכל מהכל. רהיטי וינטג', מלאכת יד, בקבוקים ישנים שהפכו למנורות, כלים, תקליטים ובגדים מעיזבונות ואפילו שורת נעליים ישנות ומרופטות שעשתה לי סחרחורת בגלל הקונוטציה הנוראית. הגרוש שלי קנה מכל הבא ליד, בעיקר לי: שתי טבעות מיוחדות עם אבני טורקיז בתוכן, צלחת ענקית בצבע טורקיז ובה עיטור בעבודת יד, שמתאר איכרים עובדים בשדה וילדות קטנות רצות ביניהם, ושני כיסאות קטנים ממתכת, שכשמעמידים אותם הם מתנדנדים לבד, עד היום הם בחדר העבודה שלי וכשבאה בצורת הכתיבה, אני מתנדנדת בהם עד שמשהו עולה.

קנינו לנו תירס. המוכר צלצל בפעמון וצעק “תירס, תירס" ממש כמו פעם, והמשכנו לטייל, נראה היה שהשלמנו והכל מאחורינו - עד המריבה הבאה. לקראת סוף המחסן עמד דוכן קטן של ציורי שמן בתוך מסגרות שנראו די ישנות, היו ציורים גדולים יותר וכאלו ממש מיניאטוריים, שנדרש היה לכווץ את העיניים ככל האפשר כדי לראות את המצויר בהם.

רציתי לרכוש ציור, לא ידעתי כמה זה עולה וגם לא שאלתי, שיערתי שלא הרבה. בעל הדוכן די מבוגר, נראה ממוצא רוסי, ישב על כיסא גלגלים ופתר סודוקו. הסתכלתי בציורים, היה להם מכנה משותף אחד, כולם עסקו בדרך כזו או אחרת בארץ ישראל. זיהיתי, אף שצוירו בשחור ולבן ורק לחלקם נוסף קצת צבע, את ארץ ישראל. ראיתי את נהלל, סמטאות נווה צדק, מתפללים בברכת כוהנים ואפילו ציור של שני חיילים עומדים על מפתן בית ואישה מבוגרת אחת פורשת ידיה לעברם. התרגשתי.

“קחי לך מה שאת רוצה", אמר הגרוש שלי, “יש לי עוד מזומנים".
“אני רוצה שלא תתערב לי כשאני נוהגת", סירבתי לשכוח מהמריבה.
“אבל אנחנו נמות", השיב.
“בסדר, אז נמות, אבל אמות רגועה".
“טוב", הוא הסכים, “איזה ציור את בוחרת?".
המוכר הרים את מבטו אלינו, נדמה היה שרק עכשיו קלט שאנחנו שם. “מי אמר לכם שאני מוכר?", שאל.
“אז מה זה? באת להראות לנו מה יש לך בבית?", הקניט אותו הגרוש שלי.
“קודם תבחרו ואחר כך אגיד לכם אם זה למכירה", פסק האיש במבטא רוסי כבד. קול הבס שלו והנוכחות שפתאום התפרצה, לא השאירו מקום להתווכח.

הייתה בציורים שלו אהבת בית נושנה כזו, ארץ ישראל של פעם, כזו שכבר לא רואים. רציתי אחד כזה ויהי מה. עברתי בעיניי אחר הציורים, היו שם המון, הזזתי, חיפשתי ואפילו ניקיתי, חלק מהתמונות היו ממש מאובקות. ופתאום ראיתי אותה, ורציתי אותה כל כך, לא הייתה בה איזו קומפוזיציה שלא יכולתי לראות באחד מהפרקים של “תקומה" או בחגיגות של יום ירושלים, אבל משהו בציור הזה, בתמונה הזו, החזיר אותי הביתה.

ובתמונה שלושה פרצופים של אנשים, הראשון חייל צה"ל נושא נשק ומביט השמיימה. הפרצוף השני, ממש מתחתיו, אישה־נערה, אוחזת בסידור קטן ובוכה את נפשה, והפרצוף השלישי של אברך, את תווי פניו כמעט לא רואים, מסביב לשלושת הפרצופים לבנים קטנות, הכותל המערבי, ולמטה, באותיות קטנות נכתב בעיפרון “אתליה..." שם המשפחה נמחק ו־1967. זהו.
“מי צייר את זה?", שאלתי את המוכר.
“הציירת" ענה לי.
“ומי זאת הציירת?", הקשיתי עליו.
“ציירת, זה לא פיקאסו, ציירת", פסק ושידר לי שאין לו סבלנות לדבר. אני והגרוש שלי צחקנו.
“הציור למכירה?", שאלתי, “אני ממש רוצה אותו".
“תביאו 200", אמר האיש. הייתי בטוחה שזה יהיה קשה יותר, הגרוש קפץ על המציאה: “יש עליי 100".
“תשים פה", אמר האיש בכיסא הגלגלים והצביע על השקע לבקבוק בכיסא. הכנסנו את הכסף ולקחתי משם את התמונה, היא תלויה בגאון מעל פינת האוכל של הבית שהפך להיות שלי ושל גפן הקטנה.

ניסיתי לבדוק מי הציירת. גוגל, קבוצת פייסבוק של חיפוש אנשים, מאגרי תמונות, אבל כלום, לא מצאתי רמז לזה. גם המחסן ההוא כבר נסגר, לדעתי מאחסנים בו חלקי רכבים עכשיו, ולאזור אני כמעט לא מגיעה. אשאיר את זה ככה. יש בתמונה הזו בית, לא מוחשי, מטאפורי. השנה מלאו 50 למלחמת יום כיפור. אני צופה באובססיביות בכל שביב מידע בנושא שעולה לרשת או משודר בטלוויזיה, ומשם הגעגוע לגאווה הלאומית של 67', לאחדות ההיא שידענו, לניצחון, לקידוש הבית הקטן שבנינו לנו פה, רק גדל.

ונראה כי זה אבד לנו, שום דבר כבר לא מרגש אף אחד, לא ניצחון ולא הפסד, אפתיות, אדישות מוחלטת, קבלת דין החורבן שיצרנו במו ידינו בשנים האחרונות, וחבל לי. ועל כן היא מתנוססת בגאון בביתי, גם ביתי נחרב לפני שנתיים, כשהחלטתי להמשיך לנסוע לבד ולא לשוב על עקבותיי, אבל דווקא מחורבותיו - בניתי, כמו ירושלים, בדיוק. אנחנו נצליח לבנות שוב, לדעתכם? מי יודע.

הבוקר, עוד טרם עלות השחר, ישבתי במרפסת שלי ושל גפן וגלגלתי כעכים, בצעתי קצת מן הבצק, גלגלתי כמו נחש, ועשיתי עיגול, הנחתי אותם בסדר מופתי בתבנית וכשסיימתי הלכתי אל המטבח, מרחתי בביצה טרופה, פיזרתי שומשום והכנסתי אל התנור. כשגפן התעוררה, הריחה משהו טוב מהמטבח, ניגשה אל התנור, ראתה שהוא דולק ושאלה “עוגה, אמא? את מכינה לי עוגה?".

“עוגיות, גפן", אמרתי לה, “עוד מעט יהיה מוכן ונשתה בשולחן הגדול במרפסת תה וגם נאכל עוגיות, טוב?".

“טוב, יש!", שמחה. “את יודעת שישנתי?", הוסיפה את פריט המידע החשוב כל כך.

הבוקר עלה, ישבנו במרפסת, שתינו תה ואכלנו כעכים, השכן ממול יצא, בידו ערימת קישוטים לסוכה אבל המרפסת שלו קטנה ואין בה סוכה בכלל. “בוקר טוב, מוסרי", צעק לי. “בוקר טוב, משה", עניתי, “מה אתה עושה?".

“תולה קישוטים", אמר. “בתיה רוצה אווירת חג, ראית מה זה?". צחקתי, הוא עלה על כיסא ותלה שרשרת צבעונית על הקיר. בתיה יצאה איתו, ישבה על הספה הקטנה במרפסתם, שתתה קפה ונתנה לו הוראות. המחזה היה ישראלי כל כך.

מה אכתוב לכם? יש פה משהו במדינה הזו, כנראה משהו שיאריך ימים. אולי זה עצם העובדה שאנחנו פשוט לא לוקחים את עצמנו ברצינות יתרה. לא יודעת מה איתכם, את הבית הזה, אני אוהבת.
חג שמח.