50 שנה חלפו מאז אוקטובר 73', ואני עדיין שומע במוחי את האזעקה שפילחה את השקט של יום הכיפורים. דקות ספורות לאחר מכן הגיעה שיחת הטלפון מבית החולים שבה התבקשתי לנסוע בדחיפות למחלקה ולשחרר את החולים שאפשר לשחרר על מנת לפנות מקום לפצועים שהיו צפויים להגיע.
עוד בטרם הספקתי לסיים את פינוי המחלקה, הגיע טלפון נוסף - שבו התבקשתי להתייצב מיד במחנה צריפין. הוצבתי זמנית בבנק הדם כדי לשלוח מנות דם לחזית ולאחר מספר ימים צורפתי למחלקה ייעודית לטיפול בהלומי קרב.
לפני 50 שנה לא היה לרפואה ניסיון ממשי וידע על הטיפול בהלם קרב. חשבו שמדובר בדיכאון או בחרדה תגובתית ולא ייחסו אותה ישירות לטראומה שחוו. המושגים “הלם קרב" או “עייפות קרב" (Battle fatigue) או “הלם פגזים" (Shell shock) לא היו מוכרים. נכנסנו לספרי רפואה ישנים כדי לחפש כיצד טיפלו בתופעה במלחמות במקומות אחרים בעולם, והמודל היה מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. היה זה חומר רפואי דל שתוארו בו טיפולים על ידי אבריאקציה - סוג של קתרזיס המאפשר לסובל לעבד את החוויה הטראומטית, לחזור עליה בתנאים מבוקרים ובהשגחה. כך טיפלנו.
השתמשנו בחומרי הרדמה, אבל מהר מאוד עברתי לשימוש בהיפנוזה - החזרתי את החייל לשדה הקרב ולטראומה בעוד אני או המטפל נמצאים איתו, מלווים אותו, מחזקים, מאשרים ומצדיקים את התנהלותו ומעשיו במהלך האירועים. את זה עשיתי במהלך תשעת החודשים שבהם הייתי מגויס למילואים עם חבריי במחלקות פסיכיאטריות ייעודיות במתקנים צבאיים, בשילוב פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים.
לחלק עזרנו. לחלק - לא. זה היה הטיפול המקובל, הידוע והטוב ביותר שהתקופה יכלה להציע, עד שהבינו כי השיטה הטובה ביותר היא להחזיר את הלוחמים מיד לשדה הקרב או בקרבתו. לצערנו, עד היום לא נרשמה התקדמות ביעילות הטיפול בנפגעי הלם קרב, או כפי שהוא מכונה היום - תסמונת בתר־חבלתית (פוסט־טראומטית).
אני עדיין פוגש לוחמים ממלחמת יום הכיפורים ומאלו שלאחריה, כבויים, מפוחדים, מסויטים, אינם ישנים בלילה, רגישים לכל רעש ולכל פיצוץ, סובלים מעוררות מוגברת, אינם מסוגלים להשתחרר מהמראות, מהקולות ומהריחות של הטראומה - כאילו חוו אותה אתמול. הם מלאים בהאשמות עצמיות, התנהגותם עלולה להיות תוקפנית, והם נוטים לרגזנות יתר, סף גירוי נמוך והתפרצויות פתאומיות. ניתן לראות אצלם קווים ברורים של הרס עצמי והתנהגות מסוכנת ומסכנת, לרוב את עצמם.
נכון, יש טיפולים מטיפולים שונים, אך יעילותם חלקית. למעשה, אינני מכיר טיפול יעיל למקרים קשים. הצרה הגדולה שלהם היא היעדר סימנים חיצוניים. החתכים והצלקות נמצאים עמוק בנפש, בנשמה וקשה להוכיח אותם, אבל כל כך חשוב לקבל את הסובלים, לאמץ אותם ולתמוך בהם.