זה התחיל לכאורה במחאה נגד הרפורמה המשפטית. רק לכאורה כמובן. כי ראשיה, מארגניה ומממניה החליטו לחולל מרי אזרחי כדי להחליף את השלטון כבר לפני שנים אחדות. הקלטות התדריכים של אהוד ברק זמינות לכל ברשת, והן מעידות על כוונה מוקדמת. וכשהתגלגלה לידיהם הרפורמה המשפטית היה צריך רק לנסח את הססמאות - ואלה היו מוצלחות וגייסו המונים.
עכשיו כבר ברור שהמחאה ה"עממית" נוצרה על ידי טייקונים שמאלנים | אריה אלדד
הרפורמה נבלמה, אבל ההצלחה הזו הגיעה מוקדם מדי ובלמה את התנופה בדרך לניצחון. מטעמים טקטיים לא סימנו מנהיגי המחאה את שינוי המשטר כמטרה. רק החובה לבלום "מהפכה משפטית" הוצגה בחזית. תנופת המרד נעצרה לפני שהממשלה נפלה - ומרגע זה נעשה דחוף ממש למצוא "סיבת קיום" חדשה. ההמונים ממתינים לשריקה לצאת לרחובות, אבל איפה הבסטיליה?
יעדים חלופיים שונים הוצעו. השמאל הרדיקלי ניסה לשווק את המאבק ב"כיבוש" כמטרת המחאה, אולם רוב מנהיגיה מנסים להשתיק אותם. הם יודעים כי למאבק הזה בישראל יש פחות מאחוז החסימה (אם לא מונים את אויבי ישראל המוצהרים מבית). אחרים התבלבלו בדרך בין המטרה והאמצעים. המחאה החליטה עוד כשהייתה בחיתוליה כי כל האמצעים יהיו כשרים, ובלבד שלא ירגיזו את ציבור תומכיהם הפוטנציאליים. היו להם כאלה במרכז ובימין הרך, אך הם איבדו אותם כשאחים לנשק נחשפו כשוברים שתיקה, רק עם הרבה כסף. המאות שהטילו רפש במדינת ישראל ובממשלתה בארה"ב טינפו רבבות מתומכיהם בבית. "אנחנו לא "BDS, הם אמרו לעצמם. "אנחנו לא מוכנים להעליל על צה"ל פשעי מלחמה רק כדי לבטל את תיקון עילת הסבירות". למנהיגי ההפיכה נעשה דחוף למצוא בסטיליה אחרת.
ובעצם יום הכיפורים - יצא המרצע מהשק: זו מלחמת דת. בלית ברירה, גם האמת אופציה. היו לזה סימנים מקדימים. הקריאות להפרדות בין "יהודה" ו"ישראל". עורך "הארץ", אלוף בן, כתב מאמר שכותרתו "יהודית ודמוקרטית? הגיע זמן למחוק את המילה יהודית", ובו כתב, ובצדק: "במגילת העצמאות טמון גם מוקש... הגדרת ישראל כמדינה יהודית... ואם המדינה יהודית, יש הצדקה לכפיית מסורות ומנהגים דתיים על החילונים שאינם רוצים בהם. וגם הכיבוש והאפרטהייד בשטחים מוצדקים...".
השמאל האמיתי מבין כי המאבק אינו נגד תיקונים משפטיים, אלא על זהותה של המדינה. יש בשמאל הזה חלקים שעדיין מלהגים ש"אנחנו יותר יהודים מהדתיים/מתנחלים/ימניים", אבל העקביים שבהם מבינים כי הם חייבים להיפטר מהגיבנת היהודית. אבל גם את הקיטבג הליברלי הם נאלצו כבר להשליך, כשהם מפירים כל דיבר מאלף הדיברות הליברליים שלהם כשהם מתרצים את זה ב"מצב מלחמה". עכשיו אנחנו במלחמה "איתם" - ולכן איננו יכולים להשתעשע ב"קבלת האחר", ב"סובלנות" או ב"הכלה".
ראויה האמת להיאמר – הם האמינו בכל אלה רק כל עוד שימשו אותם להצגת יריביהם כ"חשוכים", "גזענים" או "מזכירים משטרים אפלים". הכרזה על מלחמת דת מחייבת אותם לפשוט את המסיכה הליברלית. הפיקחים שבהם קיוו לדחות את מלחמת הדת לשלב מאוחר יותר, אבל כאמור בגלל מחסור קריטי בבסטיליות נאלצו להרים מסך – ומאחוריו ניצבו היהדות והיהודים.
כמה הם בכלל? אחרי הסרבנות, ה־BDS, מחיקת היהדות מהגדרת המדינה וחילול תפילות יום הכיפורים בגלל מחיצה בין נשים לגברים ב"כל נדרי" - רבים מאוד עזבו אותם. כמה יהודים בישראל תומכים בשטופי השנאה שמיהרו ביום הכיפורים לכיכר דיזנגוף בגופיות, מוליכים כלבים ברצועה, נושאי דגלי גאווה ומשרוקיות וצורחים (גם אחרי שסילקו את המחיצה) "תלכו מפה! הביתה!"? אלף? רבבה? אפילו איתמר בן גביר המתפלל בכיכר לא יצליח להוסיף לשורותיהם יותר מעוד כמה רבבות.
הם מנסים לשכנע את תומכיהם כי הצבת מחיצה ביום הכיפורים מחייבת יציאה למלחמת דת נגד היהודים. רק מעטים היו מוכנים לחלל את יום הכיפורים בגלל קשקוש כזה. הם יודעים יפה שמי שמקדשים את "חופש התנועה במרחב הציבורי" למעשה פגעו בו בתשעת החודשים האחרונים באיילון ובקפלן - ובשם הדמוקרטיה מנעו ממאות אלפים את חופש התנועה. הם, שמקדשים את פסיקת בג"ץ שאישרה את איסור הצבת מחיצות - דווקא שמחו כשבג"ץ אישר את צווי ההריסה והפינוי לח'אן אל־אחמר, אבל המדינה לא ביצעה.
אבל כל אלו הם זוטי דברים. הבעיה העיקרית הניצבת לפתחם של המוחים היא אובדן הזהות. בשנת 2007 עתרו אורי אבנרי, שולמית אלוני, יהושע סובול ואחרים, וביקשו לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מ"יהודי" ל"ישראלי". בית המשפט העליון לא נענה, וקבע כי אין דבר כזה "לאום ישראלי". אלו הדורשים עתה למחוק את יהדותה של ישראל - ייוותרו בלא כלום.
ב־1952 נפגש דוד בן־גוריון עם "החזון איש" כדי לדון בשאלה האקטואלית כל כך בימינו: איך יחיו בכפיפה אחת יהודים דתיים וחילונים. הרב אברהם ישעיהו קרליץ ציטט את הדיון התלמודי על שני גמלים הנפגשים בדרך צרה - אחד טעון משא והשני פנוי. לגמל העמוס יש זכות קדימה. וה"חזון איש" הסביר שהיהודים הדתיים טעונים במצוות רבות, ולכן החילונים צריכים לפנות את הדרך, לוותר. בן־גוריון התרגז: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? זה לא משא? ומה עושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם? הם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם!".
אכן תשובה כהלכה. בימי בן־גוריון גם עגלת החילונים הייתה טעונה, אלא שבמו ידיהם רוקנו אותה. על מצוות יישוב הארץ ויתרו מזמן. כמעט אין מקימים יישובים חדשים. מנוע הצמיחה של "גוש אמונים" והציונות הדתית ירש את מקומן של תנועות הנוער הסוציאליסטיות. "התנועות המיישבות" של השמאל עוסקות בימינו בעיקר בתחזוקת "היש הקיים". "הירוקים" למיניהם מתנגדים להתיישבות חדשה בנימוקים של שמירה על המרחבים הפתוחים - ועושים את המוות לחוות הבודדים בנגב ובגליל, שלא להזכיר את התנגדותם האידיאולוגית להתיישבות ביו"ש.
אבל נותר עוד מטען חשוב אחד בעגלה הזאת: השירות הצבאי. והנה קמו - ולטובת המחאה השליכו גם אותו. הסרבנות הממארת פשתה כחיידק טורף באברים שפעם נשאו עליהם את הגנת המדינה. ועתה – נמאס להם. הם מסרבים לשרת. "לא נגן על דיקטטורה", הם אומרים, אחרון המטענים שעליהם דיבר בן־גוריון – הושלך לאשפה.
גם בן־גוריון ידע: יש בעגלה הישראלית החילונית גם ספרות ומוזיקה וקולנוע ומדע. נוסעיה גם מנפנפים בערכים ליברליים ודמוקרטיים. אבל בעגלה הזו הכל אוניברסלי. בן־גוריון הבין כי אין באלה שום ייעוד או שליחות יהודיים ייחודיים, ואנו זוכרים כי בייחוד מהיהדות הם רוצים להשתחרר.
אני יודע כי רבים מהמשתתפים במחאה אינם מוכנים לוותר על ההתיישבות בארץ ישראל, על היהדות או על הישראליות המתבטאת בשירות הצבאי. ולכן, הם יצטרכו להתנתק מהמיעוט הרדיקלי שמנהיג אותם ושמוליך אותנו לדיקטטורה משפטית, כי רק היא עשויה להציל אותם מהאיום הדמוגרפי היהודי.
בדיון על עילת הסבירות אמר שופט בג"ץ יצחק עמית: "דמוקרטיה לא מתה במכה אחת. היא מתה בשורה של צעדים". משפט חזק מאוד. אבל ברומן המופת על העריצות השרירותית, "המשפט", פרנץ קפקא כבר ענה לו לפני למעלה מ־100 שנה: "פסק הדין אינו בא בבת אחת, מהלך המשפט עצמו הופך לאִטו להיות פסק הדין".
וזה המצב הקפקאי שבו אנו נתונים עכשיו: הרפורמה המשפטית ניסתה למרוד בדיקטטורה המשפטית הזוחלת. באה המחאה שיכורת־עוד־מעט־ננצח - והפכה את המאבק למלחמת דת. טעות ענקית. במלחמות דת – אין מנצחים.