בתוך שבועיים, אולי פחות, חזרו ישראל וחמאס חמש שנים לאחור, אל ימי ההפגנות על הגדר ובלוני התבערה. העיתוי אינו מקרי, תמיד מאחורי הלחיצה על ההדק מסתתרת פוליטיקה עצבנית. הפעם פועל סנוואר במידה רבה בשל אילוצים פנימיים. גם אצלם, כמו אצלנו, יחסי החוץ הם בעצם יחסי פנים, ולהפך.
בזכות כלב המשטרה: נעצר חשוד בהפעלת מעבדת סמים
גלנט מזהיר: "המל"טים הם רק הפרומו, לאיראן יהיה חופש פעולה להפיץ טילים"
ב־2018 הביא נשק העניים הזה הישגים לסנוואר ולחבריו. בזכות האש והעשן, העימותים הרקטיים הקצרים, השדות השרופים והאיומים היומיומיים הצליח סנוואר לקבל מנתניהו את הדולרים הקטאריים - וגם פתח את שערי ישראל בפני אלפי פועלים. מאז העגלה נבלמה, וכל מי שתדבר איתו בעזה יגיד לך כי הרצועה כבר מזמן איננה צפה מעל פני המים כפי שהייתה בעשור האחרון, אלא הולכת ושוקעת לעוני מחפיר. "מה שהיה רע נעשה רע עוד יותר", סיפר לי מכר עזתי השבוע.
אז למה דווקא עכשיו?
כי סנוואר בגבו אל הקיר. הציבור רוצה תשובות, ובעיקר רוצה שההבטחות ההן לחיים טובים יותר, הבטחות שגילן כבר שש ושבע שנים, יקוימו. וחוץ מזה, קם לו מתחרה בצמרת חמאס.
בשבועות האחרונים הציגה הנהגת חמאס ברצועה למצרים רשימה של דרישות מישראל, כולן בתחום האזרחי. רובה מבוסס על סעיפים שהוצגו בעבר וסורבו. למשל, הגדלה של מכסת הפועלים. במקביל היא ניסתה אצל הקטארים, וביקשה מהם להגדיל את הזרמת הדולרים. אבל דוחא סירבה. המערכה על הגדר, אפוא, היא קלף לחצים חמאסי. הוא נועד לשכנע את ישראל להשיב בחיוב לפחות על חלק מן הדרישות. השבוע ביקר בעזה הדיפלומט הנורווגי תור וונסלנד, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם. בשובו משם נשא אף הוא לישראל דרישה להיטיב את מצב הרצועה.
סנוואר אינו מוליך שולל את המצרים ואת האו"ם באומרו כי המצב נואש. אפילו 18 אלף פועלים שעובדים בישראל, שמכניסים עשרות מיליוני שקלים לכלכלת הרצועה מדי חודש, לא בלמו את ההידרדרות הכלכלית ואת האבטלה הגואה של אוכלוסיית הרצועה. המציאות הזו מטילה על שלטון חמאס מחויבות גדולה - ואיתה זעם ציבורי. הנהגת חמאס הובילה את הרצועה לעימותים קשים עם ישראל תוך הבטחה כי בזכותם יביאו תוצאות, אבל ההבטחות לחיים טובים יותר התנפצו. אף שההמונים אינם בוחרים בחמאס בקלפיות, לחמאס יש יומרות עתידיות לשמש כמנהיגת העם הפלסטיני. והנה היא מתקשה לתפקד כראוי באתגר האזרחי הראשון שלה.
סכנה ושמה טולכרם
נוסף על הלחצים הכבדים מהציבור, מתמודד סנוואר בימים אלה עם תחרות אישית בצמרת חמאס. במשך כמה שנים, בהצלחה בוטחת, הוא טיפח את תדמיתו כמי שאינו פוחד מהישראלים, וכמגן ירושלים. סנוואר הוביל ימי לחימה מול ישראל, חטף טילים ואיבד לוחמים רבים. לכל היה ברור כי עזה היא החוליה המובילה בזרוע הצבאית של חמאס.
והנה בשנתיים האחרונות, מאז מבצע שומר החומות, החלו דווקא שכם וג'נין לזרוח. כיום משמשות שתי ערים אלה חוליות החוד של חמאס במאבק הלאומי. הן הפכו לא רק לכאב ראש עבור הרשות, אלא איום ממשי על ביטחון ישראל. זו מלחמה יומיומית שהולכת וגוברת. באקדח, ברובה, בסכין, במכוניות דורסניות, הפלסטינים אינם מרפים.
בתקופה האחרונה הצטרפה גם טולכרם למאמץ. רק מי שראה את החורבן שהותיר צה"ל במחנה הפליטים נור א־שמס הסמוך לעיר, בערב יום הכיפורים, יבין את עוצמת הסכנה. מאות מטרים של כבישים נחפרו ונהרסו בדחפורים מחשש כי הוטמנו בהם מטעני צד, וחדר מבצעים שהכשירו הפלגים פוּצץ כולו על חומרי הנפץ והחבלה שבתוכו. זוהי נפת טולכרם, השוכנת קילומטרים מעטים מנתניה. הפשיטה הזו נבלעה אל תוך הצום, אבל עליה לשמש כפעמון אזהרה. אזרחי ישראל והנהגתה שקועים במלחמות יהודים והרפתקאות פריבילגיות, ולא מבחינים כיצד לאט ובהדרגה מתהווה לנו מלחמה על הבית.
מנקודת ראותם של הפלגים, פרויקט בניין הכוח בגדה הצליח מעל למשוער. אחרי שנים שבהן הם מנסים לשווא, הצליחו חמאס והג'יהאד האסלאמי, בסיוע וייעוץ של חיזבאללה והאיראנים, לבנות מוצב צבאי מול חצרה של ישראל. על ההצלחה חתום יריבו הפוליטי של סנוואר בצמרת חמאס. זהו האיש מספר 2 בצמרת התנועה, סלאח אל־עארורי.
עארורי (57), שמתגורר בימים אלה בלבנון, הוא אסיר ביטחוני לשעבר, דובר עברית טובה, אבל כאן פחות או יותר נעצרת ההשוואה ביניהם. סנוואר הוא איש הרצועה, ועארורי יליד הגדה. הראשון מקורב מאוד למצרים, השני לאיראנים. עארורי אינו כבול במחויבות לציבור רעב. ספק אם מעודו נקשה על דלת ביתו יולדת שאין בארנקה ולו פרוטה לקנות לבנה חלב תינוקות או בגד. הוא נע ונד בין ביירות, לדמשק, לטהרן, לטורקיה (וגם בין אולפני טלוויזיה), ומתגאה במעשה ידיו.
משוחרר מהמשקולת הציבורית ונתמך בעוז בידי נסראללה, הקים עארורי את הבסיס האיראני ליד עפולה, ומשם הוא חותר להמשיך לייצר מעוזים דומים גם מול נתניה, כפר סבא, ירושלים ובאר שבע. סנוואר צופה בהתרחשויות מרחוק, ומבין כי העיניים כולן מופנות לשם. בגדה, ולא בעזה, נולדים מדי יום חללים וגיבורים פלסטינים. הוא נוכח כי בחלוף הזמן, אם המערכה הזו תימשך, היא אומנם תשרת את המאבק - אבל הוא עצמו עלול להיוותר מאחור.
המתפרעים הללו ליד מעבר קרני, בכיסופים ולעתים גם דרומה משם, הם נערי סנוואר. כל בלון שישגרו, כל צמיג שיציתו, נועדו להזכיר לכולם (ולנו) כי עזה עדיין על המפה והיא נשארת על המפה. לא רק בספורט הבלונים, אלא בכלל.
לידתה של הפצצה הסעודית
השבוע הגיע לביקור ברמאללה השגריר החדש של סעודיה ברשות הפלסטינית. יורש העצר בן סלמאן שלח אותו לחבק את אבו מאזן כדי לומר כי הוא לא ישכח אותם בכל הסדר עם ישראל. אבו מאזן ואנשיו הקשיבו לאורח באוזן כרויה, ונותרו מודאגים. גם סאדאת הבטיח בנובמבר 1977, עם נחיתתו ונאומו בכנסת, כי הוא בא לפתור גם את הבעיה הפלסטינית.
גם באיחוד האמירויות טענו במרץ, ערב החתימה על הסכמי אברהם, כי ההתקרבות לישראל תעניק נתיבות ללבם, שאותן יוכלו לנצל למענם. בעבר עוד יכלו הפלסטינים להפעיל מנופי לחץ. טלפון של יאסר ערפאת לארמון כלשהו היה מעורר בו אי־נוחות רבה. שלא לדבר על הכוח הצבאי שהחזיק. כיום נותר מעט מאוד מכל זה. אפילו סאיב עריקאת איננו. בכיר הנושאים והנותנים, שדלתות ערב והמערב פתוחות בפניו כדי לדרוש ולהסביר.
סנוואר וחבריו עוקבים אחר הקולות והתמונות, ועושים חישוב מהיר. אם סעודיה תחמם יחסים עם ישראל, היא לא תדרוש וממילא לא תקבל מנתניהו ויתורים ונסיגה. אבל היא תיתן לו יחסים רשמיים. התוצאה מבחינת הפלסטינים, שוב, תהיה חיזוקה של ישראל ובזבוז מנוף הלחצים הסעודי. הנה עוד סיבה להזכיר לכולם כי עזה קיימת, ואם צריך, גם יודעת לחולל צרות.
הימים הללו הם ימי התהוותה של הפצצה הסעודית. היא עדיין ברחם אמה, מתבשלת לאט ובטוח. לא אני קובע זאת, אלא בן סלמאן בעצמו. הוא אמר למראיינו מפוקס ניוז, ערב יום הכיפורים, שאם לאיראנים תהיה פצצה - יהיה עליו להשיג גם כן. לאיראנים יש את כל החומרים והידע לייצרה. רק הפקודה טרם ניתנה.
לו הייתי פלסטיני, הייתי מודאג מההתקרבות האפשרית בין ישראל לסעודיה. לו הייתי ישראלי, הייתי מוטרד פעמיים. גם בגלל הפצצה, אבל לא רק בגינה. כל פעם שהפלסטינים ננטשו או חשו נבגדים ובגבם אל הקיר - הם יצאו לפעולה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]